פרק מספר:
ישבתי מול המחשב שלי, לפטופ שקיבלתי מ"מעריב". שחור־לבן, איטי. אך באותה תקופה, שנת 2000, שבה האינטרנט עוד זחל, זה נחשב להישג. למדתי כבר קודם לכן שאפשר להגיע דרך האינטרנט למקומות שלעולם לא הייתי מאמין שאבקר בהם. בימים ההם, גם חיפוש בגוגל עדיין לא היה מקובל בעולם, אך זה לא שינה כלל: יאהו סיפק לי את הקשר המופלא עם החלום שלי: לקנות בית באיטליה.
הכוונה המקורית היתה לקנות בית ברומא. על פי חוקי מדינת ישראל, כבר היה מותר לעשות זאת. במשך כמה חודשים הקשתי במחשב שלי בקשות לנכסי דלא ניידי ברומא, וקיבלתי כל מיני תשובות. ממקורות פרטיים, ממשרדי תיווך או מבוני בתים.
למדתי די מהר שהמחירים לדירה ברומא גבוהים. חשבתי שאוכל לקנות בית אם מחירו יהיה במסגרת מה שאני יכול להרשות לעצמי להעז להוציא. התקציב שייעדתי לכך היה בערך 30,000 דולר, שלא היו לי. התוכנית היתה לקחת הלוואה ל־19 שנה, ולהתמודד.
ברומא, באזורים שהכרתי, לא מצאתי דבר שיכולתי לקנות במחיר הזה. העלות המינימלית לדירה בעיר היתה 70,000 דולר. אבל לא נתתי לעצמי לשקוע בעולם של טענות נוקבות, תרעומת מרה, גינוי מעשי בראשית והטחה כלפי שמיא. המשכתי לחפש.
איטליה לא היתה סתם גחמה. חיינו בה מספר שנים, בשתי תקופות שליחות. שלוש שנים בפעם הראשונה, בה נשלחתי על ידי המוסדות הלאומיים של העם היהודי לכהן בתפקיד ברומא. זה היה משנת 1986 עד סוף 1989. אז עוד לא היה אינטרנט ואפילו פקס לא היה, וכאשר הגיע הפקס לראשונה — הוא היה נדיר ביותר. כעבור כמה שנים, על פי הזמן המינימלי שצריך לעבור בין שליחות אחת לשנייה, ביקשו שאצא לעוד תקופה. זה היה בשנים 1995 ו־1996. שבתי, אם כן, לרומא לעוד כשנה וחצי בערך. בינתיים נפשה של רותי אשתי נקשרה לרומא ולאיטליה בכלל.
שבנו לאיטליה פעמים רבות כתיירים, וגם נשלחתי אליה שוב בשליחות קצרה אחת. בנוסף, נשלחתי פעמיים או שלוש לאיטליה לכתוב כתבות לעיתון הבית שלי, "מעריב". באותה עת רותי החלה לעסוק בייבוא של אמנות קרמיקה ושולחנות מאבן לבה מזוגגת. לכן בילינו, בעיקר בטוסקנה, בתוככי מפעלים משפחתיים לייצור הקרמיקה המיוחדת הזו. זה היה נפלא, אבל לא סיפק את הרצון של רותי לקשר אל איטליה, כמו זה שהיה לה פעם: לא רק לבקר, אלא לחיות ממש. לגור בבית משלה.
כשאמרתי לה שאם היא מתגעגעת לאיטליה, לא נורא, ניסע לשם מתי שנוכל, היא לא נראתה מרוצה לגמרי. הרי זה לא אותו דבר כמו לחיות שם ממש, בבית משלנו, כמו קודם, היא אמרה, וגם הוסיפה שהיא יודעת שאי אפשר, ואם אי אפשר — אז אי אפשר.
אי אפשר?
אם יש משהו שאני אוהב לבצע בחיי הקצרים זה לשמח את רותי. אני עושה זאת כי לשמח את רותי זה מה שמשמח גם אותי. לכן רציתי לקנות בית. הבעיה היתה שכאשר העניין הפך ממשי, רותי נבהלה מאוד מן הרעיון.
"מה פתאום? נסתבך במשהו שגדול עלינו."
עוד דבר שאני אוהב לעשות הוא להוכיח שהעולם קטן עלי.
החשש של רותי נבע גם מהעובדה שלצורך הגשמת החלום עלינו לקחת הלוואה — והלוואות הן מחוץ לתחום בעולמה של רותי. נכון, בנעורינו לקחנו משכנתה לקניית הבית הראשון שלנו, כי לא היתה ברירה. בינתיים כבר שילמנו את ההלוואה הזו. אפילו קנייה בתשלומים שנואה על רותי. ועכשיו, "מה פתאום הלוואה? מה פתאום לקנות בית? מה אנחנו, מיליונרים?"
לכן, בכל פעם שמצאתי איזה בית בשיטוטי במחשב, הייתי צריך להתאמץ מאוד כדי למשוך אותה אליו, כדי להראות לה לפחות מה מצאתי.
הצלחתי להבין שהסיכוי שלי לפתות את אשתי להרפתקה נועזת כזו יעלה בהרבה אם אמצא בית כמו הבתים שראינו בצילומים בעיתוני העיצוב, עיתונים ששמם "וילות ובתי כפר", וכדומה, כאלה שרותי אהבה.
"תראי, תראי!" צעקתי לה בכל פעם שמצאתי משהו.
אבל היא אפילו לא רצתה להתקרב ולראות. בעיניה, זה היה צעד ראשון של שיתוף פעולה, שממנו, כאמור, היא נרתעה.
יש להודות, את מה שהיה לי להראות לה, בקושי ראו. באותם ימים המחשב הוריד תמונות למסך בקצב איטי, מייאש, שורה שורה, מלמעלה למטה, פיקסל־פיקסל, עד שלבסוף הושלמו על המסך תמונה וטקסט של משרד התיווך, או מוכר אחר.
היו אנשים שהיה להם אינטרנט מהיר משלי. לי עוד היה רק מה שנחוץ לצורך העברת טקסט פשוט. הורדת תמונה דרשה את כל כוח האינטרנט, וכאמור, המון זמן. מדובר, כמובן, בתמונה בשחור־לבן. לרשת האינטרנט לא היה את הכוח להוריד תמונות בצבע, וגם מדפסת הסיכות שלי לא היתה מסוגלת להדפיס בצבע.
התמונה עצמה, אחרי שירדה למסך המחשב, היתה קטנה, בגודל של קופסת גפרורים או שקית סוכר. זהו.
והנה, על אף כל המכשולים האלה, הגעתי למודעה שבישרה על מכירת בית בעיירה מוֹנְטֶפְיָאסְקוֹנֶה. זכרו את השם הזה. תפגשו אותו כאן הרבה.
הכרנו את העיירה הזו. במודעה היה כתוב כך: בית עצמאי של בערך 45 מטר מרובע, שני חדרים, שירותים, גינה. המחיר: 39 מיליון לירטות.
נא לא להיבהל מהמיליונים, ואני לא נבהלתי. הייתי רגיל לספור במיליוני לירטות. למטה, בקטן, הופיע הסכום ביורו. זה היה קצת לפני כניסת היורו כמטבע אירופי גם באיטליה, והחוק האיטלקי דרש להתחיל לפרסם מחירים ביורו, כדי שאנשים יתרגלו. הסכום ביורו היה: 20,142. כלומר, 20,000 דולר בערך, ביחסי המטבע של אז.
משכורת נמוכה יחסית בישראל באותה תקופה היתה שמונת אלפים שקלים נטו. שער הדולר עמד על קצת יותר מארבעה שקלים. אדם צנוע הרוויח, אם כן, כאלפיים דולר. עשיתי חשבון ועוד אחד: הבנתי שאני יכול לעמוד בהחזר ההלוואה.
קראתי לרותי: "בואי, בואי!" היא קרבה, הביטה בתמונה האפלה, הקטנה, שבה נראה מבנה ולו גג רעפים ואמרה: "זה — אולי."
אולי! אולי! התקדמתי יפה מאוד. צילצלתי למשרד התיווך באיטליה. ענתה לי פטריציה. ניסיתי לדלות עוד פרטים, לשאול על עוד בתים. היא סיפרה על בתים שעולים פי ארבעה. גם על בית במחיר דומה שצריך לבנות לו מטבח. היה קשה מאוד להבין ממרחק את כל הפרטים. האיטלקית שלי בסדר, אם כי בסיסית. לא כל משאלה שלי אני יכול לבטא כהלכה, לא כל מה שמסבירים לי אני מבין בשמיעה ראשונה, ועולם מכירות הנדל"ן מלא במושגים שגם בעברית צריך להתרגל למשמעותם.
רותי השתכנעה. רק לראות. לקראת הפעם הבאה שנסענו לאיטליה קבענו מועד למפגש עם משרד התיווך.
כמה שנים אחרי כן החלטתי לכתוב משהו שקראתי לו "יומן הבית". הכתיבה הסתיימה אחרי עמוד וחצי. כך כתבתי:
באיזשהו שלב בחיי החלטתי לקנות בית בחוץ לארץ. בעיקרה זו היתה תאווה להמשיך במסע הרכישות שבו אני עוסק כל ימי כסימן למוצלחותי בחיים. מודעות בעיתוני העולם שיגעו אותי ופיתו אותי. ימים רבים עסקתי בשכנוע רותי, נערתי שנעשתה לאשתי, הנערה שנשאתי לי לאישה לפני 34 שנים מיום כתיבת שורות אלה.
(כשאני מקליד כעת את הקטע הזה צריך לכתוב: לפני 52 שנים.)הקטע השני מאותו יומן קצר מועד ומילים הוא מיום שישי, 19 בחודש מרץ 2004:
היום יום שישי, שבוע ויום לבואנו לכאן בפעם השישית או השביעית מאז הקנייה. והפעם הבית סוף סוף מוכן למגורים. זה ארבעה או חמישה לילות אנחנו גם ישנים בו, בבית.
הבאר מוכנה עד רום גובהה ומצופה באבני פֶּפֶּרִינוֹ משולבות בלבנים אדומות. ריצוף השטחים שסביב הבית מתקדם לקראת סופו. אני יושב כרגע בגינה, בתוך שטח האדמה, ודווקא במקום שלא ניסיתי עד כה, ליד הקיר עם השכנים, מבטי מופנה לעבר הקסיה. אני יושב על כיסא בד מתקפל שהבאתי מהארץ. ניצלתי את העובדה שכל המשפחה נסעה איתנו הפעם, כדי שנוכל להראות את הבית לראשונה לילדים. זאת אומרת, אפשר היה להביא משקל מעבר לשתי מזוודות של 23 קילו. כך הכיסא הזה עכשיו איתי, לאחר שהתגברתי על לחץ משפחתי לא מבוטל, לפיו זהו שיגעון להביא כיסאות מהארץ. והנה עתה הכיסא כאן, משמש אותי בתענוג.
כרגע מושל שקט נדיר, אבל הנה כבר קרבה מרחוק מכונית. אכן, רעש מגיע מכיוון הקסיה, וזו אולי הנקודה החלשה במיקום הבית, אבל היא לא מציקה מדי, אני מתרגל.
היתרונות רבים מכל אפשרות למנות אותם. הבית נהדר. עצום ורב, ולילי ישנה בו כרגע, אחרי שאתמול ביקרנו בבית החולים באוֹרְוִויֶיטוֹ אליו הגענו בנסיעה לילית. לילי, רעייתו של בני, קיבלה טיפול מהיר ונפלא. האולטרה סאונד תקין. ההיריון שלרגע קל לילי דאגה לו בגלל כאב לא צפוי, בסדר גמור. תודה לאל. הייתי כה מוטרד כשהגענו, עד שכמעט נכנסתי עם המכונית לתוך בית החולים דרך דלת מבד גומי כתום שנפתחה מולי ברגע שהמכונית קרבה.
עד כאן מה שכתבתי אז. אינני יודע מדוע לא כתבתי יותר קטעים ברגעי התרחשותם ביומן הבית הזה, שכאמור כל אורכו הוא עמוד וחצי. מאז אנחנו מודדים את הזמן שבו אנחנו גרים בבית די בקלות. מן היום שנולד הנכד הבכור שלנו לדדן בננו וללילי כלתנו. ליעם הנכד נולד בישראל, אגב כפג, זמן קצר לאחר ששבו מביתנו באיטליה. כדרכם של ילדים הוא גדל משנה לשנה וכאשר אנחנו שואלים את עצמנו לפעמים: בעצם, כמה זמן אנחנו כבר גרים בבית? אנחנו מיד מוסיפים שאלה: "בן כמה ליעם?" הזמנים חופפים. ברגע הורדת הספר הזה לדפוס, ספר שהוא למעשה המשכו של היומן שהוזנח, ליעם בן 18. כלומר, 18 שנה עברו מאז שנכנסנו אל הבית בפעם הראשונה.
