סיפור:

 יש לאל ידי/ עפר עציון

בגיל שש עשרה נטלתי את הכספים שהופקדו לזכותי בבר המצווה ועוד כספים שחסכתי ונסעתי לבדי לארה"ב ולקנדה. גרתי אצל קרובים או אצל חברים של הוריי, וכך הוצאות המחיה היו פעוטות. בדרך חזרה מניו יורק עצרה הטיסה של אל על לחניית ביניים בלונדון, ואפשר היה בלי תוספת מחיר לשהות בעיר. ניצלתי את ההזדמנות, מצאתי מלון זול בלונדון ותיירתי שם בכל האתרים המומלצים. אחד מהם היה המוזיאון הבריטי.

עמדתי באגף שבו הוצגו ספרי תנ"ך עתיקים וניסיתי לפענח את הכתוב.

 עוד אני עומד ומרוכז בכתובים, נעמדו לצידי שני זוגות מבוגרים שדיברו ביניהם בעברית. הם הביטו בי ואז התווכחו ביניהם האם אני באמת יודע לקרוא את הכתוב או סתם מסתכל. הייתי צריך להתאפק שלא לצחוק, אך שמרתי על פני פוקר והמשכתי להביט בכתוב.

הם החליטו לשאול אותי. אחת הנשים פנתה אליי באנגלית רצוצה, "Do you can read it?"

עוד בזמן שהתווכחו ביניהם חשבתי מה אענה אם ישאלו אותי, ולכן התשובה כבר הייתה מנוסחת בפי. עניתי להם כהאי לישנא, "סבורני שיש לאל ידי לפענח את חלק הארי מן החקוק בגווילים הללו."

אני מותיר לכם לנחש את ההבעה על פניהם למשמע דבריי.