בכיוון הרוח על שברים ותקוות מסה מאת רבקה גיל-שפילברג

מסה:

שברים ותקוות/ רבקה גיל-שפילברג

"שירים הם כמו מעקה", כתבה המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל, ויסלבה שימבורסקה. מעקה זה עוזר למשתמש בו לראות את מבוך חייו בדרך המיטיבה עימו.

זוהי גם הרגשתי לגבי השירים שאני כותבת – הם מהווים עבורי מעקה רוחני – נפשי, המסייע לי להתמודד עם התנודות, התמורות, המצוקות והתקוות הממלאות את חיי.

אני נעזרת גם במעקה נוסף, והוא מקל הנחיה שלי, העוזר לי להתנהל בסבך המדרכות והרחובות של העולם האורבני הסובב אותי. אני כבדת ראייה מפאת מחלה גנטית, הגורמת לאובדן הדרגתי של הראייה. מצב זה מחייב התמודדות יומיומית. עדיין אין לכך פתרון רפואי, אך תמיד קיימת התקווה.

למצבי הקדשתי שיר בספרי, אותו ערכה חגית בת אליעזר והפיק נפתלי בלבן – אוברהנד. שם השיר: "רחוב .

רחוב

עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב בּוֹ תָּמִיד עָבַרְתִּי,

הַאִם שׁוּב אֶתָּקֵל בַּבּוֹרוֹת

אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן?

לְפָנַי הָלַךְ אִישׁ עִם תַּרְמִיל,

הַאִם גַּם הוּא נִתְקַל בְּמִכְשׁוֹלֵי הַדֶּרֶךְ?

הַאִם גַּם בִּי יֵשׁ בּוֹרוֹת

אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן,

כְּמוֹ בָּרְחוֹב בּוֹ אֲנִי תָּמִיד עוֹבֶרֶת?

במשך 40 שנה טיפלתי כעובדת סוציאלית בילדים ונוער במסגרות רפואיות, ועזרתי להם להתמודד עם המצוקות שלהם. הייתי אחת מאלה שטפלו בבחורה עיוורת, אותה הכרתי מאז היותה בת 3, עד שנפטרה ממחלה ממארת בגיל 26.

נִקְטְפָה

עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת,

לֹא רוֹאוֹת אַךְ מִסְתַּכְּלוֹת.

לֹא רוֹאוֹת אַךְ מְבִינוֹת.

עֵינַיִם כֵּהוֹת, אַךְ מְאִירוֹת.

תַּרְמִיל עַל הַגַּב,

מַקֵּל מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בַּיָּד.

כָּךְ צָעֲדָה בִּמְסִלּוֹת הַחַיִּים.

נְשָׁמָה גְּדוֹלָה בְּגוּף כָּלֶה,

נְשָׁמָה אוֹהֶבֶת

בְּיָדַיִם מוּשָׁטוֹת

לִנְתִינָה וְקַבָּלָה.

הַמַּלְאָכִים בִּקְּשׁוּהָ בְּטֶרֶם עֵת.

הִתְנַגְּדָה, לֹא הִסְכִּימָה.

צְעִירָה תָּמִיד תִּהְיֶה,

עִם חִיּוּךְ,

מְבָרֵךְ, גַּם שׁוֹאֵל,

שָׂמֵחַ, גַּם נוּגֶה.

לזכרה של מטופלת

קריאה הייתה תמיד חביבה עליי מאז ומתמיד. תודה על כך אני חבה לאבי נחום שפילברג, שכאשר עלה לארץ היו בתרמילו ספרים, ובבית שלנו הייתה ספריה גדולה. אך מעולם לא עלה בדעתי שאכתוב בעצמי, עד כי באחד הימים לפני שנים אחדות, הופיע אצלי מעיין המלים. השיר הראשון שכתבתי היה לזכרה של שירה בנקי, אשר נרצחה במצעד הגאווה בירושלים ב-2015. שיר זה מופיע בספרי, ואחריו כתבתי גם שירים נוספים:

זה אסור

נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,

בָּרְחוֹב פָּסְעָה בְּמִצְעַד הַגַּאֲוָה

בִּירוּשָׁלַיִם הַבִּירָה.

יַד זָדוֹן חָרְשָׁה לָהּ רָעָה,

סַכִּין בָּהּ פָּגְעָה,

בָּרְחוֹב נָפְלָה.

נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,

עַל אַהֲבָה חָלְמָה,

רֹעַ אֶת חֲלוֹמָהּ קָטַע.

מִי יְפָרֵשׁ אֶת חֲלוֹמָהּ?

מִי יְמַמֵּשׁ אֶת אַהֲבָתָהּ?

בַּמִּצְעָד חָסְרָה נַעֲרָה,

אוֹהֲבִים לְזָכְרָהּ.

לזכרה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים

באחד הימים פגשתי את צבייה פורר, שהייתה אז יו"ר אגודת הסופרים בחיפה, והיא ספרה לי על מפגשי חבורת סופרים ומשוררים בחיפה שנקראה "השראה צפונית" שנערכו אחת לחודש בקפה "תות" (כיום "מוריה"). המשורר יוסי גמזו היה חבר בקבוצה זו עד לפטירתו. במפגשים הללו ניתנה הזדמנות לכותבים חדשים לקרוא משיריהם. אזרתי עוז, קבלתי עידוד ותמיכה, והוצאתי את ספרי הראשון. בימים אלה אני עובדת על הוצאת ספרי השני.

אנשים נוהגים לשאול את מי שכותב – מה מניע את כתיבתו, ומהי המוזה עליה מדברים. לשאלה זו אין לי תשובה כללית, ביכולתי רק להסביר איך אני כותבת. בדרך כלל סופר עושה תחקיר, ואז מכין מבנה של פרקים לספרו.

ואני כותבת בעקבות גירוי מסוים, חוויה, אירוע מסוים ואף מצוקה שדוחפים אותי לכך.

המשוררת מיכל סנונית, שכתבה את הספר "ציפור הנפש", חביבה עליי מאוד. ספר זה עזר לי בפגישות הטיפוליות עם ילדים בגילאים הצעירים יותר. מיכל סנונית אמרה פעם בשיחה עמה שכאשר היא נתקלת בדבר מה הדוחף אותה לכתוב, היא משרבטת את המלים על פתק, וכאשר יש לה אפשרות, היא מקלידה. נראה לי שזוהי גם דרכי. אני יכולה לכתוב בכל אחת משעות היממה, ואז המלים מופיעות להן מאי שם. מופיעים בספרי גם שירים העוסקים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וביום האישה הבינלאומי.

קיימים סגנונות שונים של כתיבת שיר: בחריזה, כתיבה לפי משקל ושירה אפית. אני כותבת באופן ספונטני. חשוב לי שלשיר שלי יהיו התחלה וסוף. אורך השיר או אורכן של השורות אינו משנה. חשוב לי שהשירה שלי תהיה אותנטית, נובעת מהלב והקורא יתחבר לתוכנה. ניתן לראות שסופרים ומשוררים רבים , מלחנים וציירים, הביעו באומנות שלהם את תחושותיהם לגבי אירועים שונים בחייהם ובסביבתם. אנו זוכרים את ביאליק אחרי פרעות קישינב, חיים גורי עם השיר החודר לנימי הלב – על שיירת הל"ה, ותקצר היריעה מלהזכיר את כולם.

אהבתי את ספר שירי האהבה של המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקא, בן המאה ה-14 ששמו "שירים ללאורה", שירים הכתובים בשפה מובנת לכל בתרגום נפלא של לאה גולדברג משנות החמישים.

כמו כן אני מתחברת לשיריה של המשוררת רחל, לבננו קראנו אורי בעקבות שירה על הבן שלא נולד לה שקראה שמו אורי, בעקבות שיר זה, קראנו לבננו אורי.

אורי

בֵּן לוּ הָיָה לִי,

יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן,

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ!

כָּתְבָה רָחֵל בְּגַעְגּוּעַ.

יֶלֶד נוֹלַד לִי,

יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן.

אוּרִי קָרָאתִי לוֹ.

גָּדַל הַיֶּלֶד,

וְהַנַּעַר הָיָה לְגֶבֶר.

שָׁחוֹר שְׂעָרוֹ וְעֵינָיו נְבוֹנוֹת,

זָקָן אֶת סַנְטֵרוֹ מְעַטֵּר.

אֶת הָעוֹלָם רָאָה,

וְאֶל הַבַּיִת שָׁב.

רְאִי רָחֵל, רְאִי,

יֶלֶד נוֹלָד לִי,

אוּרִי קָרָאתִי לוֹ.

הַאִם זֶה הַיֶּלֶד, הַנַּעַר, הַגֶּבֶר

אֵלָיו פִּעְפֵּעַ הַגַּעְגּוּעַ?

השנה זכיתי בפרס הראשון בתחרות של שירים וסיפורים שאורגנה בהמשך לפרויקט "מוסיפם אל האור". תחרות זו הייתה מיועדת לבעלי מוגבלויות הנובעות מסוגי נכות שונים במטרה לעודד אותם לפתח את היצירתיות, וארוגנה על ידי אסתר קניאל דגן, משוררת ויזמית פרויקטים של התנדבות בנתניה. שמו של הסיפור שלי הוא "חיבורים" וערכה אותו חגית בת אליעזר. הסיפור הופיע בכתבי העת האינטרנטיים "יקום תרבות", ו"המסדרון". לעתים אני שואלת את עצמי מהי השפעתו של העידן הדיגיטלי על הסופרים, המשוררים, הציירים ואמנים נוספים, ומה תהיה השפעתה של הטכנולוגיה שתתפתח בהמשך כמו הבינה המלאכותית שכבר נכנסה לחיינו. אני מקווה שלביטוי האותנטי הנובע מהלב ומיועד לקורא, למתבונן או למאזין, יהיה תמיד מקום וצורך.

השיר האחרון - "זה רק געגוע" מתוך ספרי שברים ותקוות":

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ

דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת עַל לֶחִי,

צְבִיטָה מַכָּה בַּלֵּב,

פַּרְפָּר מִתְהַפֵּךְ בַּבֶּטֶן,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

שִׁיר אַהֲבָה מִתְנַגֵּן בָּרַדְיוֹ,

צִפּוֹר לוֹ עוֹנָה מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ,

זִכָּרוֹן רָחוֹק מֵאֵי שָׁם מַבְלִיחַ,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

שָׁמַיִם צְבוּעִים בִּתְכֶלֶת,

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ לוֹחֶשֶׁת: אֲנִי כָּאן!

הֶחָתוּל הַשְּׁכוּנָתִי עוֹנֶה לָהּ בְּגִרְגּוּר,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

אֲנִי וְאַתָּה עִם שְׁמֵי הַתְּכֶלֶת,

עִם צִפּוֹר וְחָתוּל שְׁכוּנָתִי,

עִם זִכָּרוֹן שֶׁל שִׁיר אַהֲבָה,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ!

למצבי הקדשתי שיר בספרי, אותו ערכה חגית בת אליעזר והפיק נפתלי בלבן – אוברהנד. שם השיר: "רחוב .

רחוב

עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב בּוֹ תָּמִיד עָבַרְתִּי,

הַאִם שׁוּב אֶתָּקֵל בַּבּוֹרוֹת

אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן?

לְפָנַי הָלַךְ אִישׁ עִם תַּרְמִיל,

הַאִם גַּם הוּא נִתְקַל בְּמִכְשׁוֹלֵי הַדֶּרֶךְ?

הַאִם גַּם בִּי יֵשׁ בּוֹרוֹת

אוֹתָם אִישׁ לֹא תִּקֵּן,

כְּמוֹ בָּרְחוֹב בּוֹ אֲנִי תָּמִיד עוֹבֶרֶת?

נִקְטְפָה

עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת,

לֹא רוֹאוֹת אַךְ מִסְתַּכְּלוֹת.

לֹא רוֹאוֹת אַךְ מְבִינוֹת.

עֵינַיִם כֵּהוֹת, אַךְ מְאִירוֹת.

תַּרְמִיל עַל הַגַּב,

מַקֵּל מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בַּיָּד.

כָּךְ צָעֲדָה בִּמְסִלּוֹת הַחַיִּים.

נְשָׁמָה גְּדוֹלָה בְּגוּף כָּלֶה,

נְשָׁמָה אוֹהֶבֶת

בְּיָדַיִם מוּשָׁטוֹת

לִנְתִינָה וְקַבָּלָה.

הַמַּלְאָכִים בִּקְּשׁוּהָ בְּטֶרֶם עֵת.

הִתְנַגְּדָה, לֹא הִסְכִּימָה.

צְעִירָה תָּמִיד תִּהְיֶה,

עִם חִיּוּךְ,

מְבָרֵךְ, גַּם שׁוֹאֵל,

שָׂמֵחַ, גַּם נוּגֶה.

לזכרה של מטופלת

זה אסור

נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,

בָּרְחוֹב פָּסְעָה בְּמִצְעַד הַגַּאֲוָה

בִּירוּשָׁלַיִם הַבִּירָה.

יַד זָדוֹן חָרְשָׁה לָהּ רָעָה,

סַכִּין בָּהּ פָּגְעָה,

בָּרְחוֹב נָפְלָה.

נַעֲרָה תַּמָּה, סֶרֶט בִּשְׂעָרָהּ,

עַל אַהֲבָה חָלְמָה,

רֹעַ אֶת חֲלוֹמָהּ קָטַע.

מִי יְפָרֵשׁ אֶת חֲלוֹמָהּ?

מִי יְמַמֵּשׁ אֶת אַהֲבָתָהּ?

בַּמִּצְעָד חָסְרָה נַעֲרָה,

אוֹהֲבִים לְזָכְרָהּ.

לזכרה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים

ואני כותבת בעקבות גירוי מסוים, חוויה, אירוע מסוים ואף מצוקה שדוחפים אותי לכך.

אורי

בֵּן לוּ הָיָה לִי,

יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן,

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ!

כָּתְבָה רָחֵל בְּגַעְגּוּעַ.

יֶלֶד נוֹלַד לִי,

יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים וְנָבוֹן.

אוּרִי קָרָאתִי לוֹ.

גָּדַל הַיֶּלֶד,

וְהַנַּעַר הָיָה לְגֶבֶר.

שָׁחוֹר שְׂעָרוֹ וְעֵינָיו נְבוֹנוֹת,

זָקָן אֶת סַנְטֵרוֹ מְעַטֵּר.

אֶת הָעוֹלָם רָאָה,

וְאֶל הַבַּיִת שָׁב.

רְאִי רָחֵל, רְאִי,

יֶלֶד נוֹלָד לִי,

אוּרִי קָרָאתִי לוֹ.

הַאִם זֶה הַיֶּלֶד, הַנַּעַר, הַגֶּבֶר

אֵלָיו פִּעְפֵּעַ הַגַּעְגּוּעַ?

השיר האחרון - "זה רק געגוע" מתוך ספרי שברים ותקוות":

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ

דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת עַל לֶחִי,

צְבִיטָה מַכָּה בַּלֵּב,

פַּרְפָּר מִתְהַפֵּךְ בַּבֶּטֶן,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

שִׁיר אַהֲבָה מִתְנַגֵּן בָּרַדְיוֹ,

צִפּוֹר לוֹ עוֹנָה מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ,

זִכָּרוֹן רָחוֹק מֵאֵי שָׁם מַבְלִיחַ,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

שָׁמַיִם צְבוּעִים בִּתְכֶלֶת,

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ לוֹחֶשֶׁת: אֲנִי כָּאן!

הֶחָתוּל הַשְּׁכוּנָתִי עוֹנֶה לָהּ בְּגִרְגּוּר,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ.

אֲנִי וְאַתָּה עִם שְׁמֵי הַתְּכֶלֶת,

עִם צִפּוֹר וְחָתוּל שְׁכוּנָתִי,

עִם זִכָּרוֹן שֶׁל שִׁיר אַהֲבָה,

זֶה רַק גַּעְגּוּעַ!