על ההצגה קילופים באוניברסיטת תל אביב/ מארי רוזנבלום
ידעתי שזו אינה קומדיה.
ידעתי שזה הולך להיות כואב, כואב מאוד.
עטיתי עלי שריון שיגן עלי.
בעברי התנדבתי מספר שנים לעמותת "ערן" – עמותה המספקת שירות סיוע הומניטרי, ומעניקה עזרה ראשונית נפשית, מצילת חיים, בטלפון ובאינטרנט.
בכניסה לחדר/אולם 207 שבבניין מקסיקו, אוניברסיטת תל אביב, ראיתיו, אולם שכולו שחור. שני שחקנים עמדו על שני שרפרפים שחורים - גבר ואישה.
היא, השחקנית-רוני נגר, עם שביס לראשה והוא השחקן - גם כותב המחזה, עמית ארז.
מעליהם מוארים, משתלשלים, עשרות חבלים צהובים, חלקם כרוכים על צווארם, ידיהם, עוטפים את גופם (ראה צילום).
מתחיל שיח ביניהם, שיח רגיל של שני אנשים. לרגע יכולתי לדמיין אותם יושבים בבית קפה, מחזיקים בידיהם עיתון ומשוחחים על דא ועל הא:
" רוני תגיד.
עמית אה..
רוני איך הגענו להיות ככה?
פאוזה
עמית נו.. זה ברור.
רוני ברור?
עמית כן..
רוני מה ברור?
עמית סיבה, תוצאה. טק טק..
פאוזה
רוני מה לא הקשבנו לאזהרות?
עמית כן.. כן.. לא.
רוני היו גם סימנים.
עמית לא סימנים.. מקסימום סימניות..
רוני חד משמעית היו נבואות.
עמית כן.. זה היה.
רוני נו.
עמית והתעלמנו? איך אנחנו עשינו דבר כזה? זה לא להאמין על עצמנו.. זה לא אנחנו, זה לא מתאים לנו.. הרי יש לנו כבר ניסיון מדברים כאלה, היה את כל הבתים הראשון והשני ועכשיו, we should have known better..
רוני ועדיין זה מה שהיה!
עמית אבל איך בדיוק התעלמנו?"
ואז מתחילה מריבה "מנומסת" כשהם מגלים שהמקום, לאזכרת יקירם שהתאבדו, הושכר לשניהם, באותה שעה, כנראה בטעות.
הם מסכימים לחלוק את המקום לשני משפחות האבלים. כל אחד מהם פותח שולחן מתקפל ומתחילים לפרוס עליו את הכיבוד. הסצנה מלאה הומור, דיון מעמיק על איך פורסים פרי והשולחנות, של שניהם מתמלאים מטעימת ואכילת פירות חתוכים (בתום האירוע הקהל מוזמן לטעום מהם).
במהלך ההצגה הקצרה ישנה הנחייה כיצד לכתוב מכתב פרידה.
ההסבר כולו עטוף בהומור. אך אל תטעו. בהומור ישנה סכין פוצעת חותכת, קוטעת חיים.
"הרצאה כתיבת מכתב פרידה"
"טוב.. (פאוזה) אנחנו נתחיל ישר.. לקפוץ.. לתוך המים.. (עמית מסמן לה לא עם הראש) זאת אומרת לא לקפוץ.. יותר לגלוש.. אה.. כולם הביאו כלי כתיבה ועטים? למי שחסר אנחנו נשמח לספק.. (מחלקים עטים, דפי כתיבה). בהמשך הקורס, אנחנו כמובן נתייחס לחומרים: סוג הדף, והעט.. שלהם כמובן יש משמעות וחשיבות רבה. אין דין עט רולר 0.5 ועיפרון כמובן כל אחד מהם מעביר סט מסרים אחר. או לכתוב על מפית של מסעדה, על דף חלק, על דף שורות.. או על הקיר.. לכל אחד מהדברים האלה.. אה.. מה שאני אומרת שצריך לתת על זה את הדעת.. אני מחדדת.. במצבכם.. שום דבר לא אמור להיות תוצר של החלטה אימפולסיבית, פזיזה, חסרת היגיון, מטורפת, פסיכופתית, אי-ראציונאלית, היסטרית, סוציופתית, כזאת שנובעת מכאב בלתי נסבל שאתם רק רוצים לסיים אותו... (עמית עוצר אותה שהיא נסחפת).. או.. כן.. אמורה להיות.. חשיבה מעמיקה מאחורי כל בחירה..
מנחה שקופית! (עמית הולך להביא שלט) המי! ה.. הלקוח שלנו.. כלומר הנמען.. או נמענים.. בבואנו לכתוב את המכתב האחרון שלנו.. צריך לחשוב למי כותבים אותו.. אני ממליצה להיות ספציפיים.. כן? קונקרטיים.. בוודאי שיש מישהו שאתם רוצים לכתוב לו את המילים האחרונות שלכם.. אפשר כמובן להפנות את המכתב לאנושות, לחברה.. אבל.. הם לא יקראו את המכתב.. הם אפילו לא ידעו שהוא קיים, או שאתם קיימים, כלומר הייתם קיימים.. הבחירה הטריוויאלית היא המשפחה, להורים, לאחים לבת הזוג.. אבל יש דוגמאות לנמענים יוצאי דופן יותר החל מבוסים, אנשים אקראיים, פדיקוריסטים, חיות מחמד, מנהיגים (עמית מעיר לה) אה.. זה לא כמו שאני תמיד אומרת לא מערבבים פוליטיקה ו.. אובדנות. כן? זהו.. יש מהכל.. כמובן שאם הנמען הוא הסיבה שבגינה אתם.. כן.. אז זה משנה את כל הטקסטורה של המכתב.. אז בבקשה לחשוב למי ממוען המכתב (נותנת להם זמן). ....."
מנחה סליחה.. פשוט.. לא משנה. כן הגענו לשקופית הבאה.. שקופית! (עמית הולך להביא שלט) הלמה? מה מניע אתכם לכתוב את המכתב. מה אתם מבקשים להגיד.. מה הדבר האחרון שאתם תגידו בעולם הזה.. וסליחה על הדרמטיות.. אבל זה דרמטי כן?.. וצריך להשקיע ... את מידת הדרמה הנכונה. נא לא להתבלבל בין המניע שלכם ל.. למה שאתם הולכים לעשות.. כן? זה לא בהכרח אותו מניע לכתיבת המכתב.. כן? הם כמובן קשורים.. אבל אני ממליצה שלא לערבב ביניהם. זה זה.. וזה זה... זה זה.. וזה זה.. עכשיו תיקחו איזה דקה שתיים.. ותחשבו על המניע.. לכתיבת המכתב.. (נותנת זמן).. "
כמובן שלא אלאה אתכם בכל תוכן המחזה ואתם מוזמנים לבוא, לחוות, ולהנות. כן להנות! גם שזה כואב כל משך ההצגה.
בשיחה עם שני השחקנים הם סיפרו:
" אח שלי התאבד, החלטתי להפוך את הטרגדיה למחזה, השחקנית רוני נגר שאחיה ניסה להתאבד עם M16 וסיים את חייו בגיל צעיר, פגשה בחוג לתיאטרון של אונ' תל אביב את השחקן והמחזאי עמית ארז שסבתו ודודתו התאבדו ...
"אחר הצהריים קיבלנו הודעה מאח שלי "אני לא בחיים יותר, תשמרו על אשתי ועל הילדים" מספרת רוני נגר, יצאנו לחפש אחריו מאות אנשים שכללו בני משפחה וחברים, מצאנו אותו ביער הוא ירה בעצמו בראש, אבל לא הצליח להתאבד, הוא היה עם פנים מרוסקות אבל המשיך ללכת. אחרי כמה שנים ותהליך שיקום הוא נפטר." היא מתארת בצער את הרגעים הקשים.
"בחוג לתיאטרון פגשתי את עמית ארז שהוא מחזאי, סיפרתי לו על הסיפור שלי ועל הרצון שלי להפוך את זה למחזה. למרבה ההפתעה הוא סיפר לי שגם במשפחה שלו, סבתא שלו התאבדה וגם דודה שלו בצורה טראגית אבל אצלם במשפחה לא דיברו על זה, מיד היה ברור לנו שאנחנו מתחילים בחזרות."
'קילופים' עוסקת במגיפה השקטה שלא מדברים עליה, אבל מתרחשת כמעט בכל משפחה מורחבת בישראל. בשנה האחרונה התפרסמו דוחות רבים על עליה חדה באחוז מקרי האובדנות בעיקר בקרב בני הנוער, מטרת המחזה הוא להעלות לשיח הציבורי את הנושא החשוב ולנסות להפחית את מקרי האובדנות.
