הפסנתר והדג/ עופרה אביגד

בוקר שבת טרום קיץ, שמש אכזרית כבר קופחת במלוא חומה העז, אבל רוח מאי עוד מצליחה לצנן קצת את הלהט, בתנאי שלא מפנים לה את הגב כמובן. נמל דייגים מתחדש, מצטבע ומתפרכס בקליפה שיווקית מצועצעת: עוד מסעדות, עוד בתי קפה, גלריה טרנדית פה, חנות ספרים שם, ובקרוב יפתח גם שוק, מכריזה בגאווה כרזה כתומה. המזח כבר שוקק, אוכלוסיה מתחדשת, דייגים עטורי זיפים מתמעטים בתימהון אל מול מחפשי שעשועים בלתי נלאים, רוכבי אופניים מיוזעים ותיירים בקבוצות או בבודדים. שותי הקפה פלוס עיתון כבר מאיישים עמדות ממש מול המים, שם מצטופפות להן סירות מתיימרות שלא מצליחות להרשים. ופתאום פסנתר. ממש בקצה המזח, דחיפה קלה והוא צולל למים. גוף מצובע בכחול פסיכודאלי, קלידים מדברים באותיות אדומות. עוד גימיק שיווקי-תרבותי, אבל בכל זאת פסנתר. ואמיתי. הוא עומד מיותם. איש לא ניגש ללטף מנגינה מקלידיו, איש לא נעצר להסתכל אפילו, כאילו זה מקומו הטבעי מאז ומתמיד וכבר אין סיבה שיעורר ולו עניין קל. עשרה צעדים ממנו התקהלות רוגשת. דייגים גאים מנסים להעמיס טונת ענק על מכונית קירור. "עשרים קילו" מנחש מישהו, "מה פתאום, יש כאן לפחות מאה," זורק אחר בידענות. "עשרים אלף דולר" נוטפת קינאה במורד סנטר חמדני. הדג מת ומדמם, קרביים זולגים, ההמון מרותק, טלפונים חכמים – או שלא – נשלפים ומתעדים בכפייתיות. ילדים מחפשים פרצה במסה האנושית, מתרוממים על קצות אצבעות, גם הם רוצים לראות.

ועשרה צעדים משם, הפסנתר בבדידותו, מלכסן מבט עגמומי מעל קלידים שותקים. דמעת צבע כחול זולגת במורד לחי עץ מהוה.

ניגשה אליו בצער, הפיקה צליל או שניים באצבעות לא מלומדות, ביקשה סליחה. כן, ככה זה כאן אצלנו בתת-תרבות הרייטינג. דג שותת דם לוקח פסנתר בהליכה לאחור.

* עופרה אביגד, מתרגמת מאנגלית בעבור הוצאות הספרים המובילות בישראל ( כתר, עם עובד), צלמת, ואמנית.