מאמר:

כוכבית אדם/ שושנה קרבסי

צילום: נעמה בר טל

על שניים משיריו של המשורר יחי לוי

 

 

כוכבית אדם  / יֶחִי לוי

 

עוֹמֵד כּוֹכָב מִלֶּכֶת

צוֹפֶה כּוֹכָב 

מֵצִיץ וְעֵד

אֵיךְ פּוֹגֵשׁ אָדָם

בְּאָדָם

אָדָם מִן הַשִּׁירָה

אֵיךְ חַם בָּם הָאוֹר

בָּאֲרֻבּוֹת עֵינַיִם

וְכַמָּה אֱלֹהִים נוֹצֵץ

בְּלִבָּם

בְּהִקָּשְׁרָם

 

 שִׁיר. אֶחָד.

 

כְּשֶׁאֲנָשִׁים פּוֹגְשִׁים

אֲנָשִׁים בְּהִלָּם

בְּלִי מַשָּׂא אוֹ מַתָּן       

 כּוֹכָב אֶחָד נִדְלַק

וְיוֹדְעֵי חֵן נִשְׁבָּעִים

שֶׁעַל כָּל חִבּוּק

נִצָּתִים בְּבַת אַחַת           

 שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים

בּוֹאוּ  נַצִּית שָׁמַיִם

נֹאהַב נֶאֱהָב

עַד יִלְהַב עוֹלָם

 

שִׁיר. חָדָשׁ.

 

יחי לוי. האיש והתופעה בעולם השירה, המשורר שמצליח להפתיע אפילו את השפה העברית שנבראה בצלם. המשורר שעושה מעשה אהבים בשפה העברית, לש את בשרה, מעסה מילותיה בחושניות עשירה, נוטל לשדה של מילה ומחברה ללשד מילה אחרת ויוצר באלכימיה מופלאה מילה חדשה עד כי הנך שואל את עצמך איך לא חשבו עליה קודם...

לא אפריז אם אכנהו אלכימאי של מילים.

 

על מנת להיות אלכימאי של מילים נדרשת בקיאות שפתית לא רק של מלל אלא נדרש גם העומק של הבקיאים בקנון היהודי מן הכתובים, התנ״ך, שיר השירים, תהילים ועוד...

 

השפה של יחי, נדמה כי באה ממי שגדל על הכתובים או כמי שלמד אצל המורי. (מלמד דרדקים בעדה התימנית). רוח שיר השירים מרחפת מעל שירתו לא רק בתינוי האהבים עם השפה עברית אלא גם בתכנים וברוח שירתו.

 

בשיר שלפננו ״כוכבית אדם״ דוגמות קטנות למשחקי השפה העברית בביצרתו. כבר משמו של השיר ניכרת הלישה והדישה בשפה, תוך משחק עם העולם המודרני בדמות המילה ״כוכבית״ כך שניתן לכתוב את שם השיר כך: ״* אדם״.

 

המסר של השיר בכללו הוא ״אדם לאדם אדם״ ולא משנה אלו מחלוקות יש בין הלפלגים. השיר באופן עדין ומרומז עוסק בעצם במצב החברתי והפוליטי בעת הזו בישראל. עם זאת העיסוק אינו מנקודת מבט פוליטית אישית כי אם מנקודת מבט הומנית. המשורר מבקש לשמור על צלם האחאות של בני עם ישראל, על הערבות ההדדית ועל האנושיות.

 

והרמיזות האנושיות עדינות כל כך, תוך משחקי המילים המרהיבים של יחי.

 

״אָדָם מִן הַשִּׁירָה

אֵיךְ חַם בָּם הָאוֹר

בָּאֲרֻבּוֹת עֵינַיִם

וְכַמָּה אֱלֹהִים נוֹצֵץ

בְּלִבָּם

בְּהִקָּשְׁרָם

 

 שִׁיר. אֶחָד.״

 

המשורר מדמה את עם ישראל לאגודה אחת הקשורה זו בזו, רקמה אנושית שחיותה קשורה בחיבור בין הפרטים החיים בה ומכאן מרמז המשורר לארבעת המינים של חגי תשרי, המינים שכל אחד מהם שונה בתכונותיו אך יחדיו או במילותיו של המשורר ״ בְּהִקָּשְׁרָם״ הם מהווים אגודה אחת ובעצם מייצגים את הקבלה ההדדית של השוני מתוך הכלה והבנה שביחד הם השלם.

 

יתרה מזו, מתוך ריבוי הזהויות ניתן לבחור במלחמת זהויות, שכל זהות תדרוש לעצמה את ההגמוניה אך המשורר מציע פתרון בדמות בחירה מודעת, אימוץ השוני ואת ריבוי הזהויות למען שלום פנימי. המשורר בדרכו המרומזת מציע פתרון למחלוקות בין המחולקים בעם על ידי אימוץ ריבוי הזהויות והדעות והפיכתם לאגודה. זוהי קריאה לשמור על ה base של עם ישראל , על האחדות.

 

השורה הנועלת בית זה ״שִׁיר. אֶחָד״ מרמזת לביטויים כגון ״עם אחד״ או אפילו ״אלהים אחד״.

 

כותב המשורר ״אָדָם מִן הַשִּׁירָה״. כלומר השירה היא מלאכת העדינות בעולם רווי מחלוקות עד כדי התלקחות, ויחי מבקש להזכיר כי מלאכת העדינות היא מלאכה לחיים, שלא נשכח אותה במחלוקות הפנימיות ביננו. יתירה מזו: המשורר מרמז  כי האדם בא מן השירה,  ומאחר שהשירה באה מן העולמות העליונים הרוחניים מצופה מן האדם שישפיע בכוחותיו הרוחניים הגבוהים על עולמו .

 

עוד כותב המשורר:

״אֵיךְ חַם בָּם הָאוֹר

בָּאֲרֻבּוֹת עֵינַיִם

וְכַמָּה אֱלֹהִים נוֹצֵץ

בְּלִבָּם

בְּהִקָּשְׁרָם.״

 

כלומר, האלהות, לאו דווקא בהקשר הדתי, אלא במובן של חסד, אור והשפעת הטוב , האלוהות נמצאת במקום שיש בו את התכונות הנובעות מן האלוהות, אצל מי שפניו אל השלם.

 

בהמשך השיר אנו פוגשים את האלכימיה העדינה של המשורר יחי בשפה.

 

״כְּשֶׁאֲנָשִׁים פּוֹגְשִׁים

אֲנָשִׁים בְּהִלָּם״.

 

המילה ״בְּהִלָּם״ היא שילוב של המילה ״הילה״ לבין המילה בהלה. שני שורשים שונים מן השפה שבשפת רמז חוברו יחדיו. המשורר מבקש לומר שהמצב של מחלוקות ללא מעצורים מביאות למצב של כאוס ושל בהלה ואילו המצב של הקשבה והכלה מביא עימו הילה ואור.

 

בהמשך השיר המשורר פונה לקוראיו ובאופן בלתי מרומז קורא לקבלת האחר בבחינת ״ואהבת לרעך״. לכאורה יש בשיר ״כוכבית אדם״ מסר על בסיס הפסוק המוכר והידוע אלא שהעומק כאן מכוון לפסוק כולו, לפסוק הרוחבי שהציבור אשר אינו בקיא במקורותינו מיחסו לר׳ עקיבא מבלי לדעת שר׳ עקיבא שאל את הפסוק מן הכתובים וכי לפסוק ״ואהבתך לרעך כמוך״ יש חלק מקדים וחלק הסוגר את הפסוק. והרי לכם הפסוק המלא:

 

״לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה״ (ויקרא פרק יט, פסוק יח)

 

מן הפסוק עולה כי הצווי ״ואהבת, אינו ציווי אישי בין אדם לחברו כפרטים בחברה, כפי שאנו נוטים להכיר מהפרשנות של הגן ובית הספר אלא זהו ציווי לאומי - ״לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ״  מפאת החשש שהמחלוקות יפרקו את אחדות הם ומתוך כך יפגעו בשרידתו בין העמים.

 

החלק המסיים את הפסוק ״אֲנִי יְהוָה״ מעיד כי הצווי אינו ציווי שמקורו בשרשרת מסירה של דוברים  כי אם מקורו מן הסמכות העליונה, ישירות מהקב״ה. זהו צווי אלוהי.

נראה שהקב״ה בכבודו ובעצמו ידע עם מי יש לו עסק....ציווי לאומי.

 

הנה כך המשורר יחי לוי, על מנת לצאת מן הקלישאה של הפסוק ״ואהבת לרעך״ שדומה כי מרוב שימוש בה עבר שחיקה רב,  שולח אותנו אל הפסוק בדרך מרומזת רק כדי שנגלה את מלוא הפסוק וגודל האחריות המוטלת על עם ישראל כצווי לאחדות מפי הסמכות־האור העליון. בימים אלו של שבר ומחלוקת על דמות המדינה, שבר הכולל חרדת הדתה, עושה רושם כי המשורר נזהר בלשונו ומבקש לעקוף את הממד הדתי ולקחת את קוראיו אל הממד האנושי.

 

המשורר מביא מסר שכשעם ישראל יעשה את הבחירה באחדות ידלקו בשמים כוכבים כמו בעת כניסת השבת, כשהקדושה יורדת על הארץ ועל בניה.

אולי יש בכך רמז לבקשה היהודית כל כך: ״שיזכנו לעולם שכולו שבת״ , כלומר לחיים של אחדות , כי האחדות היא קודש לא רק במובן המטאפיזי כי אם במובן ההשרדותי של עם ישראל.

במידה רבה מרחפת מעל השיר האלטרנטיבה של הבחירה בשחיטת כל פרה קדושה בבחינת אזהרה לעם ישראל לא להגיע למצב של כאוס שאין בו תקווה או עתיד ואז עלולה להגיע שוב עת ״הסתר פנים״.

 

אני מביאה שיר נוסף בנושא המדובר של השסעים והמחלקות בחברה הישראלית מפרי עטו של המשורר יחי לוי והפעם ברצוני ליתן דגשים על תינוי האהבים עם השפה בשירו ״קְרָב לְךָ״

 

 

קְרָב לְךָ

 

מִסַּעַר לֵילוֹ שֶׁל יוֹם

וּצְפִירָה דְּצַפְרָא

קַמְנוּ נְבוֹהִים אֶל הַסּוֹבֵב

רְחוּשִׁים כָּל שֶׁנִּרְעַד

וַנַעְתִּיר אֶל חֶמְדָּה

שֶׁהָיְתָה כְּמוֹתָהּ

וְשֶׁתָּבוֹא

 וְתִנְעַץ בְּכָל חוּשָׁנֶיהָ

אֶת חֹד קַרְנָהּ

בִּסְדֹק נִשְׁמוֹתֵינוּ הַמְעֻרְטָלוֹת

נְשָׁמוֹת מְפֻרְכָּסוֹת שְׂפָתַיִם

מַּפְצִירוֹת בְּכָל פֶּה בְּגוּף דַּחְלִיל

כְּסוּי עוֹר

 

גְּבַהּ לְךָ

 

קְרַב לְךָ

אֶל רִחוּם אַיָּלָה

זְכוּרַת אֲהַבְהַבִים

הִתְעַסּוּ בְּעוֹר עָגוּב

הַגּוּף חַף פֶּסֶל וּמַסֵּכָה

שֶׁמֶן כָּתִית זַךְ נוֹזֵל מִפְּטָמוֹת

וְהַחֹשֶׁךְ טוֹב בִּנְקָרוֹת

 

בּוֹא חֵיק

 

כְּנֹס  בֶּתֶק

וּבֹא פְּנֵי רְחָמִים

חָנוּן וּמְלֻפָּת חַיִּים

עֲשֵׂה דְּבָרִים

שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

וְהַקֶּרֶן לוֹהֶבֶת

לְעוֹלָם שֶׁבָּא כַּדָּם בִּבְשָׂרְךָ

 

אַל תַּחֲסֹם עוֹרְקִים

חַיִּים שׁוֹחִים שָׁם.

 

שם השיר  ״קְרַב לְךָ״ הינו שם בעל משמעות דואלית: מצד אחד בפרשנות של ״הינך מצוי במצב של קרב, מלחמה״ ומצד שני ההיפך, זוהי הזמנה בבחינת ״בוא והתקרב״.

 

השורה ״וּצְפִירָה דְּצַפְרָא" , נכתבת בלשון המדמה ארמית או שפה מקראית. הצפירה מרמזת על ימי הטילים והצפירות מהתקופה האחרונה והשימוש בשפה מקראית לוקח אותנו אל שרשרת הדורות של הגורל היהודי, על כי בשרשרת זו שוב מוצא עצמו עם ישראל בימי מיצר, ושוב ברמיזות דקות ובמשחקי שפה.

 

בהמשך השיר מופיע הצרוף הנפלא "קַמְנוּ נְבוֹהִים", כאשר המילה ״נבוהים״ היא מלאכת היתוך אלכימאית של שתי המילים נבוכים וגבוהים, משל בידי האדם לשנות גורלו על ידי בחירה מושכלת בין המבוכה הנובעת ממחלוקת בלתי פשרנית לבין האפשרות לגבהות נפש ולחסד הדדי בין הקצוות והנצים.

 

יופיו של השיר, חושניותו ושפת האהבהבים עם השפה העברית מתגלה בחלקו השני של השיר המתחיל בשורה "גְּבַהּ לְךָ", שורה המתכתבת עם המסר בחלק הראשון בבחינת "הגבה רוחך מעל המחלוקות״. מה שמרתק בחלק זה של השיר הוא ההגבהה השפתית מול עינינו המשתאות, שפה שכמו נחטפה משיר השירים, שפת עילוס ואהבה תנכ"ית.

 

״קְרַב לְךָ

אֶל רִחוּם אַיָּלָה

זְכוּרַת אֲהַבְהַבִים

הִתְעַסּוּ בְּעוֹר עָגוּב

הַגּוּף חַף פֶּסֶל וּמַסֵּכָה

שֶׁמֶן כָּתִית זַךְ נוֹזֵל מִפְּטָמוֹת

וְהַחֹשֶׁךְ טוֹב בִּנְקָרוֹת.״

 

 השימוש בשפה שיר שירית באה להזכיר כי כשם ששיר השירים הוא אהבת הנברא לבוראו כך הכבוד ההדדי וההכלה הם אהבה לאדם באשר הוא אדם.

 

יתירה מזו, יחי לוי נוטל משהו גם מן השירה הסופית, כשל ג׳לאל רומי, שירה שבבסיס הפילוסופיה שלה היא תורת הנאו אפלטוניזם. בתורה הסופית על אף שהאל הוא אדון העולם והאדם הוא עבדו ניתנת לאדם האפשרות להתקרב לאל במעלות רוחניות על ידי אימוץ מידות של חיי צנעה ובקשת הידע. האפשרות להתקרב לאל – לישות העליונה ולהגיע לרמת אהבה עזה המכונה בשפה הערבית ״מָחָבָּה״ – אהבה כה עזה לאל עד לכדי תחושת התעלות והתאחדות עם האל.

 

תאורי ה -  ״מָחָבָּה״ לאל בשירה הסופית הם תיאורים אירוטיים לכל דבר וכוללים מונחי גוף רבים כדוגמת השורות בשירו של המשורר יחי.

 

יחי לוי אינו מבקש בשירתו את הממד הדתי של צווי אחדותו של עם ישראל, אלא מבקש את הממד ההומני. בשירו קריאה נסתרת לעם ישראל להגיע לרמת איחוד של אהבה שהיא ברמה של התכה בין הפרטים בחברה בדומה לתחושה האיחוד עם האל שהיא תחושה התכה ואיחוד עמו. זוהי קריאה להיות בצלם האלהים  במובן של התכוונות לשלום ולהרמוניה.

 

סוף השיר גם הוא בשפה שכולה התעלסות עם השפה העברית ותחת המסר שרק אהבת אדם לחברו תביא לאיחוד.

 

״כְּנֹס בֶּתֶק

וּבֹא פְּנֵי רְחָמִים

חָנוּן וּמְלֻפָּת חַיִּים

עֲשֵׂה דְּבָרִים

שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר

וְהַקֶּרֶן לוֹהֶבֶת

לְעוֹלָם שֶׁבָּא כַּדָּם בִּבְשָׂרְךָ״

 

תנו לבכם ליפי הצורפים והמילים: ״כְּנֹס בֶּתֶק״ – במובן של הרפה מן הנתק. ״וּבֹא פְּנֵי רְחָמִים חָנוּן וּמְלֻפָּת חַיִּים״ – בשורה יפהפיה זו מיחס המשורר את תכונות האל הרחום והחנון כאפשרות פוטנציאלית שיתקיימו גם באדם, אלא שעל האדם לבחור בכך, לבחור בטוב ובאחדות ולכנוס את הנתק.

 

השורות הנועלות את השיר הן בבחינת תפילת נעילה של כפרה והיא פואטית ויפהפיה.

 

״אַל תַּחֲסֹם עוֹרְקִים

חַיִּים שׁוֹחִים שָׁם״.

 

המשורר פונה לכל אחד מאיתנו ומבקש עלינו שנפתח את העורקים החסומים, במובן הפיזי אולי יש כאן רמיזה לפתיחת הכבישים והחסימות שהמחאה הפוליטית של ימינו השתמשה בהם כאמצעים ובעצם פגעה בשטף החיים של כלל תושבי הארץ ובמובן הרוחני, ההומני פתיחת עורקי הלב למרות המחלוקות, אם עם תאב חיים אנחנו ומתוך מחשבה עמוקה על עתידו של עם ישראל.

 

סוף דבר

 

הא לכם שני שירים העוסקים באקטואליה באופן פואטי, מן המיוחדים שיש. המשורר יחי לוי חומק באמצעות כיסוי והסתרה על ידי שורות שיר שיריות ואף בסגנון השירה הסופית ומושך אותנו בלשון עשירה ויפהפיה אל מסדר אקטואלי שרלוונטי לכל עת.

 

יחי לוי שוקד בימים אלו על סיום העריכה של ספר שיריו הראשון, בעריכת דורי מנור. ספרו הרענן יצא לאור בהוצאת עמדה של רן יגיל ובתמיכת הפיס.

 

מהכרות עם שירים רבים משיריו נכונה לקוראיו השתאות לנוכח יפי ועושר השפה, לנוכח המשחק, הדישה והלישה החושנית בבשר השפה, מהלחמת מילים והשחלתן זו בתוך זו באלכימיה מופלאה, עד כדי שידמה לכם כי כך נבראה המילה מאז ומעולם.

 

במשיכת חוטים עדינה ובמסווה של שירה שכולה עדינות נח המסר בחיק המילים, ובשני השירים דנן זהו מסר הנובע מהמשבר הפוקד את עם ישראל בתקופה זו, המשורר קורא להכלה, לאחדות, לאי נטירת טינה בין הקצוות בחברהֿ, בבחירה מודעת בעטיפת האחדות מבלי לעשות בה קרעים, ואיחוי המחלוקות בתוך מעטפת האחדות מבלי לשבור את הכלים.

 

אם יש לכם בבית מדף ספרי שירה שבו אתם מניחים את ספרי השירה הפנתאונים, אלו שקרובים ללבכם אזי מומלץ להשאיר מקום לספרו הממשמש ובא של המשורר יחי לוי. לי עצמי יש מדף כזה ובו אני שומרת ספרי שירה שהפעימו אותי או כאלה שיש לי מה ללמוד מהם. את מה שעושה יחי לוי לשפה אני מבקשת ללמוד כשעור בכתיבה שיש בה יצר, שיש בה מן החידוש וההבראות.

 

אני על המדף השמור כבר פניתי מקום.

 

מאמר הדעה נכתב על ידי שושנה קרבסי, משוררת, סופרת לילדים, עורכת ספרי שירה וילדים ומספרת סיפורים כדרך חיים. בימים אלו רואה אור ספר שיריה הרביעי – ״שרשרת המסירה״.