שיר:

אֲפֻדַּת נֵזֶר לְשֵׁבֶט מוֹשְׁלִים/ מנחם בן סרוק

שיר לכבוד יוסף מלך הכוזרים בראש האגרת שנשלחה אליו על ידי חסדאי אבן שפרוט.

 

נכתב בין השנים 961־956.

 

 

אֲפֻדַּת נֵזֶר לְשֵׁבֶט מוֹשְׁלִים הַמַּמְלָכָה הַנַּהֲלָאָה,

 

נֹעַם יְיָ עָלֶיהָ וְשָׁלוֹם בְּכָל מְחוֹקֲקֶיהָ וְרֹב צְבָאָהּ!

 

יֶשַׁע תִּלְבֹּשֶׁת עַל מְכוֹנָהּ וּמוֹעֲדָהּ וּמִקְרָאָהּ,

 

חֵילֵי צְבָאָהּ וְשִׁלְטֵי גִבּוֹרֶיהָ יָעֹזוּ בַּיָּד הַמֻּפְלָאָה,

 

סוּסֵי מַרְכְּבוֹתֶיהָ וְרוֹכְבֶיהָ בַּל יִסּוֹגוּ אָחוֹר בְּרוּחַ נְכֵאָה,

 

דִּגְלֵי טַפְסְרֶיהָ וּדְרוּכֵי לוֹחֲמֶיהָ יַעְטוּ גָאֹה גָּאָה.

 

אָתוּ חִצֵּי רַבֶּיהָ וּבְרַק חֲנִיתֶיהָ בְּכֹבֶד מַשָּׂאָה,

 

יְפַלְּחוּ לֵב אוֹיְבֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְמַעַן רְבוֹת תְּלָאָה.

 

בְּצַוְּארֵי מַרְכְּבוֹתָיו יָלִין עֹז וְרֶגֶשׁ וְיִרְאָה

 

רוֹכְבֶיהָ יִוָּשְׁעוּן וּבְשַׁלְוָה יְשׁוּבוּן מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה –

 

יְחִידָתִי לְזֹאת תִּשְׁתַּפֵּךְ: אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁרוֹאָה

 

צֵאת הַמֶּלֶךְ בְּיוֹם קְרָב כְּחַמָּה זְרוּחָה וּפְלִיאָה!

 

חֲיָלָיו כַּבְּרָקִים יְרוּצוּן – שְׁנַיִם לִרְבָבָה וְאֶחָד לְמֵאָה,

 

קְמֵיהֶם יְעִיקוּן כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה.

 

בִּינוּ נָא, מְצוּקֵי אֶרֶץ, וּמִי שָׁמַע כָּזֹאת וּמִי רָאָה:

 

רְדוֹת שָׂרִיד בְּאַבִּירִים יָנוּסוּ וְיַסְגִּירוּ עִיר וּמְלוֹאָהּ,

 

עֹז זְרוֹעַ עֶלְיוֹן אֱיָלָם גַּם עֶזְרָם וַתְּהִי לִתְשׁוּאָה.

 

זֹאת פְּעֻלַּת שַׁדַּי וּמְנָת גְּמוּלוֹ בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה –

 

רַבּוֹת אֶת הוֹד וְתִפְאֶרֶת נִיר לְאֹם מִנִּי בֶטֶן נְשׂוּאָה.

 

אֶזְכְּרָה אוֹתוֹת מִנִּי קֶדֶם וְרֹב עֶבְרָה וְרַעַל אֶגְמְאָה,

 

בִּהְיוֹתָהּ רְבוּצָה עַל עֲדָנֶיהָ וְעַל שְׁמָרֶיהָ קְפוּאָה,

 

רַק דְּגוּלָה הָיְתָה – וְהִנֶּהָ זְרוּיָה לְכָל רוּחַ וּפֵאָה!

 

שֶׁמֶשׁ שְׁזָפַתָּה וַתַּךְ עָלֶיהָ וּמָנוֹחַ לֹא מָצְאָה,

 

פָּדֹה לֹא נִפְדְּתָה וְעֵת הַדְּרוֹר לֹא בָאָה,

 

רְצוּעָה כִּרְצוּעַת אֹזֶן וְאֶל חֹפֶשׁ לֹא יָצְאָה

 

וְנוֹתְרָה עֲנִיָּה וּשְׁכוּרָה – וּמִשֵּׁכָר לֹא סְבוּאָה,

 

טוֹרְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ וּמִמִּקְדַשׁ הַקֹּדֶשׁ הוּצְאָה.

 

מְאֹד אָרְכוּ הָעִתִּים וְנִמְשְׁכוּ הַיָּמִים וּמוֹפֵת לֹא נִרְאָה,

 

נֶחְתַּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלֹא נִפְרַץ רוּחַ וְלֹא מַרְאָה,

 

חֶזְיוֹנֵי אִישׁ חֲמוּדוֹת לֹא נִגְלוּ וְלֹא נוֹתַר כָּל נְבוּאָה.

 

מֵאֵל אֱיָלוּתִי – אֶפְרֹשׂ כַּפַּי בְּנֶפֶשׁ צְמֵאָה,

 

בְּזוּרֵי קְצָווֹת פְּזוּרֵי אֲפָסִים לֶאֱסֹף מֵאֶרֶץ מְשׁוֹאָה.

 

נוּגֵי הַמּוֹעֵד אָז לְאֵל יַבִּיעוּ: הָעֵת שֶׁקִּוִּינוּהָ וְהִנֵּה בָאָה!

 

סֻכַּת דָּוִיד קִרְיַת מֶלֶךְ רַב תְּקִיאֵם כַּאֲשֶׁר קָאָה,

 

רוֹמְמוּת מָעֹז תִּרְאֶינָה עֵינֵי שְׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה

 

וּמַמְלֶכֶת בֶּן־יִשַׁי בְּסוֹד חָזוּת הַנְּבוּאָה:

 

״קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל״ לָנֶצַח מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.