סיפור:
השדכנית / אמיר שילון
היא קוראת שוב את הכתבה הישנה על צג המחשב ולאחר מכן עוברת על כל מאתיים ושש התגובות, נעצרת על אלו שמלוות בקללות. רק פעם אחת בחיים שלה היא קיללה. זה היה בתיכון אחרי שיעור ספורט ובועז, שהיה החתיך של הכיתה, למרות השיניים העקומות שלו, צחק על הלחיים האדומות־עגבנייה שלה. היא יכולה להאשים את האדרנלין שזרם לה בדם או את המחזור שהתקרב, אבל כך או כך, ה"בן זונה!" שיצא לה מהפה היה חד וארסי, וחד־פעמי. אחר־כך היא רצה למלתחות ובכתה עד שנגמרו לה הדמעות ונשבעה שלא תקלל יותר.
"לקחה לי חמש־עשרה אלף שקל על כלום, נוכלת!" היא קוראת את הטוקבק שכתבה וחתמה בשם גילי. כשרק יצאה הכתבה כמעט שוויתרה, אבל לבסוף לחצה על כפתור העכבר, שולחת לפרסום את תמצית כל התסכול והכעס שלה בשורה אחת. גם את השם רצתה לשנות, אבל היא בטח לא הגילי היחידה שהייתה קורבן של השדכנית מבת־ים.
בהתחלה היו לה ציפיות גדולות. היא שמעה על השדכנית ועל סיפורי ההצלחה שלה וקיוותה להיות עוד נתון סטטיסטי שמתחתן, אבל שנה וחצי לאחר מכן היא נותרה רווקה שגרה לבדה בדירת סבתה בתל־אביב, שוקלת לגדל שני חתולים, מודעת לאירוניה.
גילי סוגרת את הטאב של הכתבה בדפדפן וקמה משולחן המחשב. היא מרגישה חלשה ועייפה כל־כך, ונשכבת במיטה בבגדיה – מכנס טרנינג סגול וחולצה לבנה עם הדפס של טווס. זה קורה לה יותר מדי לאחרונה.
שעתיים מאוחר יותר, כשהיא מתעוררת, הבית כבר חשוך לגמרי. השלפוחית שלה לוחצת, אבל היא לא תלך עכשיו לשירותים, עדיין מוקדם מדי. לרוב היא מושכת ארבע שעות ואף יותר, נותנת ללחץ להגיע לפינות הבטן בזמן שהשלפוחית מתרחבת עוד ועוד, מאיימת להתפוצץ. היא קמה בזהירות ומדליקה את מנורת הלילה שלצד המיטה. החדר מואר בצבע צהוב שמזכיר לה את הבית של ההורים בקיבוץ, וזה מרגיע אותה. היא מחליטה בינה לבין עצמה לבקר אותם בחודש הבא וניגשת למטבח. בדרך לשם היא מביטה בדמותה בראי העגול שבמסדרון, נמשים פזורים בצפיפות על לחייה ואפה כמו פילטר בטיקטוק, שערה הכתום נפוח בצד אחד ופחוס בצד שעליו ישנה. היא מרימה מברשת מהשידה ומיישרת את שערה הגלי, מותירה שערות כתומות על שיני המברשת עם כל קשר שהיא פורמת.
השולחן הקטן שבמרכז המטבח עמוס בדברים: מנורת שולחן, שלוש מגבות קטנות פזורות באי־סדר, מלחייה ועיתון שתשבץ מתנוסס על צידו האחורי. בזמן שהמים מתחממים בקומקום היא פותחת את המזווה השקוע בקיר – שורות של פחיות שימורים ערומות על המדפים, אפונה וגזר, מלפפונים חמוצים במלח "בגודל 5–7 ענקיים", שלישיות של פחיות תירס – ומוציאה תיון של רויבוס עם קינמון. רעש הדפיקות מתחדש. למעשה, הוא כמעט לא פסק מאז הבוקר. היא מדליקה את הרדיו הקטן. הקול של חווה אלברשטיין מלטף אותה. "את תלכי בשדה", היא שרה כמו הבטחה. גילי מגביהה את הווליום למקסימום, ושופכת את המים שרתחו לכוס הגדולה.
בסלון היא מדליקה את הטלוויזיה ובודקת הודעות בטלפון. הטינדרון לא חזר אליה וכבר עברו שבועיים מאז הפגישה. היא דווקא הרגישה שהלך טוב וכמעט הייתה נשיקה בסוף הדייט. אולי הוא ביישן כמוה? בכל מקרה, היא תיתן לו עוד כמה ימים לאזור אומץ. הרוח נכנסת דרך המרפסת, מעיפה בדרכה וילון לבן ורקום. היא מזפזפת בין הערוצים אבל לא מוצאת דבר שמניח את דעתה. לבסוף היא רואה שוב דוקו־פשע בנטפליקס בווליום גבוה מספיק כדי לטשטש את רעש הדפיקות שממשיך לסירוגין.
כשהלילה מגיע, גילי קמה מהספה שבסלון. על השולחן מונחת כוס התה שלה שהתרוקנה לאיטה, התיון מונח על הצלוחית ביחד עם פירורי עוגה. היא מפנה את הכלים לכיור שבו הכלים מגיעים כבר לגובה השיש ופותחת שוב את המזווה. כף ידה נדחפת אל מאחורי שקית השקדים ומושכת ידית נסתרת. המזווה זז על מסילה ודלת כבדה נגלית מאחוריו. לאחר שהיא נכנסת פנימה היא נעצרת ומחכה עד שעיניה מתרגלות לחושך, וכשהיא יכולה להבחין בצללים גדולים, היא מגששת את דרכה ומוצאת את מתג החשמל. החדר מואר באחת. הוא קטן, דומה לתא מאסר, וקירותיו מתקלפים וריקים למעט קיר אחד שעליו תלויים מדפים ועליהם כלי עבודה, ספרים מאובקים ומכשירי חשמל ישנים.
במרכז החדר תלויה בשלשלאות אל התקרה השדכנית הראלה ישי. פיה חסום בסמרטוט וראשה שמוט. לגופה חולצה רקומה, חצאית ג'ינס צמודה אך ארוכה וגרביונים בצבע חום־שקוף. היא נראית ישנה או מעולפת. כך או כך, גילי מרימה דלי עם מים ושופכת אותו על הראש של הראלה שמתעוררת בבהלה ומתחילה לדפוק עם הנעל על רצפת החדר. מכת האגרוף של גילי כמעט סודקת לה את הלסת וגורמת לרגל שלה להפסיק לזוז.
"את צריכה לעשות משהו עם הרגל הזאת, הראלה", גילי אומרת בשקט אבל הנמשים שעל פניה בוערים. היא מקיפה את השדכנית המתייפחת ומשלימה סיבוב, צעדיה דרוכים ומדודים. היא יודעת שאסור לה למעוד, לא בלשונה ולא בגופה, עם הראלה לא מתעסקים. ״מי שנכווה ברותחין ייזהר בפושרין״, היא נזכרת במשפט שיצא מפיה של השדכנית בפגישה הראשונה שלהן, כשניסתה להסביר לגילי למה היא כל־כך בררנית. הן ישבו במשרד הקטן בבת־ים, מבעד לחלון יכולה הייתה להבחין בקצהו הירוק של עץ השקמה. על הקירות היו תמונות של כמה זוגות, כולם מחייכים ונראים מאושרים.
עיניה של הראלה דומעות והיא מנסה לדבר, אבל מבעד לסמרטוט אי אפשר להבין כלום.
"אני הולכת להוריד לך את המחסום ואת לא הולכת לצעוק, כן? הייתי לוחצת לך את היד לסגור את הדיל, אבל האזיקים וזה".
גילי מסירה את הסמרטוט והראלה מתחננת שתשחרר אותה. עיניה מתרוצצות בחוריהן, חסרות מנוחה.
"קודם שהוא יגיע", אומרת גילי.
"מי יגיע?" הראלה לא מבינה.
"השידוך שלי. החצי השני. בעלי לעתיד. אבי ילדיי".
"אבל אין..." היא מושכת באפה, "אין לי כזה בשלוף".
"כן", עונה גילי, "גם לא בשלוף לא היה לך".
צלצול פעמון הדלת קוטע את השיחה. הראלה מתחילה לצרוח וגילי ממהרת לדחוף את הסמרטוט עמוק לתוך פיה.
"שלא תעזי להרעיש!" היא מזהירה ולופתת את השיער השחור הקצר של הראלה בחוזקה כדי לחדד את האיום, ראשה של השדכנית נמשך לאחור והכובע שמונח דרך קבע על תספורת הקארה נופל על הרצפה. לאחר מכן גילי יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת הכבדה. הפעמון מצלצל שוב והיא סוגרת את דלתות המזווה, אבל לא מספיקה להפעיל את המנגנון שמזיז את המסילה בחזרה למקומה.
היא מציצה בעינית הדלת. זו בלהה, השכנה מלמטה, עומדת ומציצה בעינית מהצד השני. אם לא הייתה קולטת את השינוי בצללית בעינית היא הייתה מתעלמת ומחכה עד שתלך, אבל עכשיו אין לה ברירה אלא לפתוח.
בלהה עומדת על השטיחון עם הכיתוב "בית" מחוץ לדלת. "היי גילי מותק, אני מתנצלת על השעה", היא משקרת, "אבל רציתי לבדוק אם הכול בסדר איתך. כל היום היו פה דפיקות ומוזיקה רועשת ולרגע חשבתי שפרצו אלייך או..."
"לא, לא", גילי אומרת בחיוך, "אני עושה מרתון בינג' על איזו סדרה, הכול בסדר".
בלהה מציצה לתוך הדירה, בוחנת את המטבח וחלק מהסלון שנגלה לעיניה.
"מה את רואה?" היא מחטטת.
"סתם. זה..." המוח של גילי נתקע, "סיפורה של שפחה", היא נזכרת בשיחה מהעבודה.
"עונה ארבע?" בלהה מקשה.
"לא, עדיין עונה ראשונה".
"אוי, חכי לעונה שתיים!" בלהה מתרגשת, "עכשיו אני מבינה את הדפיקות".
לאחר שהשכנה הולכת, גילי פותחת מחדש את דלתות המזווה ונכנסת אל התא. הראלה מפרפרת ברגליה, גרונה נפוח ופרצופה צבוע בגוונים סגולים וכחולים. אולי דחפה את הסמרטוט עמוק מדי, גילי חושבת לעצמה ונזכרת איך נחנקה ממלפפון חמוץ כשהייתה בת עשר, בתחושת חוסר האונים, בחוסר היכולת להכניס אוויר פנימה והמחשבות שעוברות בראש תוך כדי ניסיון להבין כמה זמן נשאר לה. אימא שלה דפקה לה על הגב עד שהמלפפון יצא, ניתז ממנה כמו טיל. היא שוקלת אם לתת להראלה להיחנק ולבסוף מושכת את הסמרטוט החוצה מפיה. הראלה מחרחרת, משתעלת בכבדות, אוספת את כל האוויר שהיא יכולה להכניס פנימה. עיניה שטופות דמעות של מאמץ.
"אז איפה היינו? אה, בחצי השני שלי".
"אני לא יכולה לעזור לך", הראלה מתייפחת.
"את לא עוזרת לי", משיבה גילי, "את עוזרת לעצמך". היא מביטה בידיה האזוקות של השדכנית, בציפורניים הארוכות הבנויות בקפידה.
"אולי מחר ננסה משהו אחר", גילי אומרת לבסוף ומסדרת מחדש את הסמרטוט סביב פיה של הראלה. זו מביטה בגילי כמו במבט מתחנן. נו, מה היא רוצה? גילי חושבת לעצמה, שאני אשאיר את האור דולק הפעם? או אולי מים? היא מעבירה בה מבט ארוך, מכבה את האור וסוגרת אחריה את הדלת הכבדה.
למָחרת בערב הדלת נפתחת וגילי נכנסת עם בחור אל התא. הוא נמוך, מקריח במרכז ראשו וחובש משקפיים. לגופו סוודר פסים שחור־אפור שמבליט בטן קטנה. הראלה מביטה בעיניים מעורפלות בנעשה. היא בטוחה שגילי שמה לה משהו באוכל אבל אין לה ברירה, אם היא רוצה לחיות היא חייבת לאכול. בפינת החדר, מתחת למדף שעליו רדיו ישן, ניצב שולחן קטן שעליו פרוסה מפה לבנה ועליה כלי אוכל ובקבוק יין. הנרות שמרצדים מטילים צללים שרוקדים על הקירות. להראלה זה הופך את המיגרנה לבלתי נסבלת.
"היא לא דומה לעצמה", אומר הבחור בשקט וממשיך ללטוש עיניים בהראלה שתלויה אל התקרה כמו פסל מודרני, כפות ידיה שמוטות ומפרקי כף היד חרוצים בשריטות אדומות. פניה חיוורים.
"עבר עליה קצת", גילי משיבה ומתקדמת אל עבר השולחן. "שב", ידה מנחה וקולה מצווה, "אני תיכף חוזרת".
הבחור מתיישב ושותק. הוא לוטש עיניים בדמותה הרפויה של הראלה וכשזו יוצרת קשר עין הוא לא משפיל את מבטו. לפתע הוא מתרומם ומתקרב אליה, נועץ אצבע בלחיה, כמו הייתה מוצג בתערוכה. אצבעו שוקעת ויוצאת כמה פעמים. הוא אוחז בשלשלאות שעליהן תלויה השדכנית ומנדנד אותן. הראלה זזה עם תנועת השלשלאות, בתחילה קדימה ואחורה בתנועה איטית, ולאחר מכן בתנועות מעגליות. הוא מגביר את הסיבוב בדחיפה של גבה, כאילו הייתה ילדה על נדנדה.
גילי חוזרת עם סיר גדול ומניחה אותו על השולחן. "אמרתי לך לשבת!" היא צווחת והבחור מציית ומתיישב בחזרה במקומו. היא מאטה את תנועת הסיבוב של השדכנית על־ידי רגל שנשלחת קדימה. הראלה נותרת להתנדנד בתנועות לא קבועות.
"כל היום בישלתי", גילי אומרת, שוב ברוגע, לאחר שהתיישב בחזרה, ומסדרת סינר ורוד עם שוליים עגולים בצורת פרחים, גם הם ורודים. הראלה רוצה להגיד שגילי משקרת וחצי מהיום היא העבירה ביחד איתה בתא, עקרה לה שן ושתי ציפורניים, אבל לא יכולה בגלל הסמרטוט שתקוע לה בפה. אם התנועות לא יפסיקו היא תקיא בתוך פיה.
גילי מגישה כרע עוף ואפונה אל הצלחות. "תכירי הראלה, זה אורן38", היא נזכרת להציג בפניה את האורח, "את בטח זוכרת אותו בתור ׳אורן, לקחתי לו עשרים ושתיים אלף שקלים והפגשתי אותו עם סנדרה, אלמנה בת שישים'. אורן, תגיד שלום!"
"שלום", הוא אומר, מסדר את האפונים בצד אחד של הצלחת, מוודא שאף אחד מהם לא נוגע בעוף.
הראלה מרימה את מבטה. כן, היא זוכרת אותו. היא זוכרת את כולם. היו לה לא מעט הצלחות במהלך השנים, וגם לקוחות שהיו פחות מרוצים. היא שדכנית, לא קוסמת! אין דבר כזה מאה אחוזי הצלחה, אנשים חייבים להבין את זה. וגילי, היא לא מבינה את החוקים, היא לא מבינה אותה.
"בכל אופן", גילי ממשיכה, "זה הדייט שיכול לשחרר אותך".
"העבודה משחררת", אורן מתגלגל מצחוק, אבל נרגע כשמבין שרק הוא נהנה מהבדיחה.
הראלה נדרכת, זו ההזדמנות שלה. למרות שאין בחדר הקטן חלון או שעון, היא כבר יודעת שהבוקר מגיע כשהשכנה מלמטה מתחילה להזיז רהיטים, ושהלילה מתחיל כשהרדיו מפסיק לנגן במטבח. לפי הספירה שלה, היא כבר נמצאת אצל גילי קצת יותר מחודשיים והיא לא יודעת עוד כמה זמן תחזיק מעמד, ואם גילי מציעה לה גלגל הצלה – היא תאחז בו כמו שקייט וינסלט נאחזה בדלת הצפה לאחר טביעת הטיטניק.
"תספרי לה איך נפגשנו", הוא אומר וחוזר לנעוץ את שיני המזלג באפון אחד בכל פעם, ולאחר מכן מכניס אל פיו.
"הראלה, את יודעת איך נפגשנו?" גילי שואלת בפה מלא, פניה ואצבעותיה שמנוניות. "לא משנה, אני אספר", היא מתעלמת מפיסת הבד בפיה של השדכנית, "אז אורן ואני הגבנו על התחקיר שעשו עלייך באתר העיתון, אחד מעל השני".
"או השנייה", הוא קורץ לה והיא בתגובה מחקה את תנועת גבותיו העבות בעזרת אצבעותיה שעולות מעל גבותיה שלה.
"אני מאה ושש, ואורן מאה וחמש. אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה זה".
"מהירות תגובה?" שואל אורן ומתגלגל מצחוק. כשמצליח להירגע, תוך כדי שיעולים כבדים, גילי ואורן מדברים על פוליטיקה ועל סקנדל שקשור לזמרת שהראלה לא שמעה את שמה מעולם.
"אני לא מבינה את כל הסלבס האלה", אומרת גילי, "הם היו כאלה לפני שהתפרסמו או שהפרסום עשה אותם משוגעים?"
"אולי השתן עלה להם לראש?" מציע אורן. הוא מתאפק בכל כוחותיו שלא לצחוק הפעם, זה קשה במיוחד.
בקבוק היין הולך ומתרוקן, בעיקר אל כוסה של גילי, ובכלל, זו כמעט רק היא שמדברת. לאחר שהם מסיימים לאכול, גילי לוחשת משהו באוזן של אורן38 והוא מאדים כולו, כולל קצוות הסוודר. הם קמים ויוצאים, הדלת נסגרת לאיטה בקול חריקה.
הראלה מנסה להשתחרר מהאזיקים ואלה חורצים במפרקיה עוד קווים אדומים, אבל כפות ידיה עדיין נשארות כבולות. במוחה נרקמת תוכנית. היא לא חושבת שהאורן הזה טוב לגילי. הוא ישעמם אותה מהר מאוד. אולי בהתחלה זה יעבוד, אולי אפילו יתחתנו, אבל היא לא תסבול אותו, היא צריכה מישהו שירגש אותה, שיעזור לה לצאת מהחיים המשעממים ולא יגרור אותה איתו למטה. לא, הוא לא טוב לה. היא יודעת בדיוק מי יכול להתאים.
