פרק מספר:
הדרך ההולכת אל העיר / נטליה גינצבורג מאיטלקית
עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ
אֲשֶׁר לֹא יָדַע לָלֶכֶת אֶל עִיר.
קוהלת י: 15
ניני גר איתנו מאז שהיה קטן. הוא היה הבן של בן־דוד של אבי. כבר לא היו לו הורים, והוא נאלץ לחיות עם הסבא, אבל הסבא הִכה אותו במטאטא, והוא עבר אלינו. אחרי שהסבא מת אמרו לו שהוא יכול להישאר בבית שלנו לתמיד.
חוץ מניני, היינו חמישה אחים ואחיות. לפָני היתה אחותי אָזָלֶאָה, שהיתה נשואה וגרה בעיר. אחרי בא אחי ג'ובאני, ואחריו היו גַבְּריאֶלֶה וּויטוֹריוֹ. אומרים שיש שמחה בְּבית עם הרבה ילדים, אבל אני לא מצאתי שום שמחה בבית שלנו. קיוויתי להתחתן מהר ולהסתלק משם, כמו שעשתה אָזָלֶאָה. אָזָלֶאָה התחתנה כשהיתה בת שבע־עשרה. אני הייתי בת שש־עשרה ועדיין לא הציעו לי נישואים. גם ג'ובאני וגם ניני רצו להסתלק. רק הקטנים עוד היו מאושרים.
הבית שלנו היה בית אדום, עם פרגולת־גפנים מִקָדימה. את הבגדים שלנו היינו שמים על מעקה המדרגות, כי היינו רבִּים, ולא היו מספיק ארונות. "שׁוּ, שׁוּ", היתה אמי אומרת כשגירשה את התרנגולות מהמטבח. "שׁוּ, שׁוּ..." הגרמופון הסתובב כל היום, ומפני שהיה לנו רק תקליט אחד, היה תמיד רק שיר אחד, שאמר:
יד קטיפה,
יד בְּשָׂמים,
במגע קסמים
אותי ליטפה.
את השיר הזה, שלמלים שלו היה סלסול כל־כך מוזר, אהבנו מאוד, ולא הפסקנו לחזור עליו כשקמנו וכשהלכנו למיטה. ג'ובאני וניני ישנו בחדר על־יד, ובבוקר היו מעירים אותי בשלוש דפיקות על הקיר. הייתי מתלבשת בזריזות, והיינו בורחים לעיר. זו היתה הליכה של יותר משעה. כשהיינו מגיעים לעיר, היינו נפרדים כמו שלושה שלא מכירים אחד את השני. הייתי נפגשת עם חברה ומטיילת איתה מתחת לשדרת העמודים. לפעמים הייתי נתקלת באזלאה, עם האף האדום שלה מתחת לצעיף, והיא לא היתה אומרת לי שלום, כי לא היה לי כובע.
הייתי אוכלת לחם ותפוזים על שפת הנהר, עם החברה שלי, או הולכת לאזלאה. כמעט תמיד מצאתי אותה במיטה, קוראת רומאנים, או מעשנת, או מטלפנת למאהב שלה ורבה אתו, כי היתה קנאית, ולא היה אכפת לה שהילדים שומעים. אחר־כך היה הבעל שלה חוזר, וגם אתו היתה רבה. הבעל כבר היה די מבוגר, עם זקן ומשקפיים. הוא בקושי שם לב אליה, וקרא עיתון, נאנח וגירד בראש. "שיעזור לי אלוהים", היה ממלמל לעצמו. אוֹטַבְיה, המשרתת בת הארבע־עשרה, עם צמה שחורה עבה ופרועה, עם התינוק הקטן על הידיים, היתה עומדת בדלת ואומרת: "מגישים לגברת". אזלאה היתה גורבת את הגרביים שלה, מפהקת, מביטה באריכות ברגליים שלה, וכולנו היינו מתיישבים ליד השולחן. כשהטלפון צילצל, היתה אזלאה מסמיקה, ממוללת את המפית, והקול של אוטביה היה אומר מהחדר השני: "הגברת עסוקה, תתקשר מאוחר יותר". אחרי ארוחת־הצהריים היה הבעל יוצא שוב, ואזלאה היתה חוזרת למיטה ותיכף נרדמת. הפנים שלה נהיו אז חביבות ושלוות. הטלפון המשיך לצלצל, דלתות נטרקו, הילדים צרחו, אבל אזלאה המשיכה לישון, ונשמה עמוק־עמוק. אוטביה פינתה את השולחן ושאלה אותי כולה מבוהלת מה יקרה אם "האדון" יֵדע. אבל אחר־כך אמרה לי בלחש, בחיוך מריר, שגם "לאדון" יש מישהי. יצאתי. חיכיתי לערב על ספסל בגינה הציבורית. התזמורת בבית־הקפה ניגנה, ואני והחברה שלי הסתכלנו בבגדים של הנשים שעברו, וראיתי גם את ניני ואת ג'ובאני עוברים, אבל לא החלפנו מלה. נפגשתי איתם מחוץ לעיר, על הדרך המאובקת, כשאורות הבתים נדלקו מאחורינו, ותזמורת בית־הקפה ניגנה יותר בעליזות ויותר חזק. צעדנו באמצע השדות, לאורך הנהר והעצים. הגענו הביתה. שנאתי את הבית שלנו. שנאתי את המרק הירוק והמר שאמא שלי שמה לפנינו כל ערב, ושנאתי את אמא שלי. הייתי מתביישת בה אם הייתי פוגשת אותה בעיר. אבל כבר שנים שהיא לא ביקרה בעיר, והיא נראתה איכרה. היו לה שערות אפורות ופרועות, וחסרו לה שיניים מִקָדימה. "את נראית כמו מכשפה, אמא", היתה אזלאה אומרת לה כשביקרה בבית. "למה את לא עושה לך שיניים תותבות?" אחר־כך נשכבה על הספה האדומה בחדר־האוכל, זרקה מעצמה את הנעליים, ואמרה: "קפה". שתתה במהירות את הקפה שהביאה לה אמי, נימנמה קצת, והסתלקה. אמי היתה אומרת שילדים הם כמו רעל, ושאסור להביא אותם לעולם. היא העבירה את הימים בקללות לילדיה, אחד־אחד. כשאמי היתה צעירה התאהב בה איזה פקיד ולקח אותה למילנו. אמי נסעה לכמה ימים, אבל אחר־כך חזרה. תמיד סיפרה את הסיפור הזה, אבל אמרה שנסעה למילנו רק כי התעייפה מהילדים, והפקיד הוא המצאה של הכפר. "הלוואי שלא הייתי חוזרת", היתה אמי אומרת ומנגבת באצבעות את הדמעות מכל פניה. אמי לא חדלה לדבר, אבל לא עניתי לה. אף־אחד לא ענה לה. רק ניני ענה לה לפעמים. הוא היה שונה מאיתנו, אפילו שגדלנו יחד. אפילו שהיינו בני־דודים, הוא נראה אחרת. פניו היו חיוורות, ואפילו בשמש הן לא השחימו, עם הבלורית שלו, שנפלה לו על העיניים. תמיד סחב בכיס עיתונים וספרים, וכל הזמן קרא, אפילו כשאכל קרא, וג'ובאני היה הופך לו את הספר כדי להרגיז אותו. הוא לקח בחזרה את הספר וקרא בשלווה, והעביר את האצבעות בבלורית. והגרמופון בינתיים חזר:
