צילום: צביה ויצמן כספי 

יהודה פוליקר גיבור תרבות / צביה ויצמן כספי

 

 

תיאטרון ״הבימה״, בניהולו של נועם סמל ממשיך במסורת הענקת תעודת ״גיבור תרבות״ ליוצרים, זמרים, מלחינים ומוסיקאים. הרשימה ארוכה ומפוארת. אומנים שהטביעו חותם. הפעם זה היה סיפורו של יהודה פוליקר.

 

"יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה…״

 

איש הרדיו, יואב גינאי מנחה במיומנות

והציג את האומן:

יהודה פוליקר מוסיקאי ענק המלווה אותנו 4 עשורים. הוא הקול של בני הדור השני לשואה. רוקיסט מחונן שהביא את שירי הנשמה של הזמר היווני לכל בית בישראל. קירוב לבבות תרבותי.

 

לבמה עולה לאה שבת ומרגשת בקול גדול

עם ״הצל שלי ואני יצאנו לדרך…פעם אני מוביל ופעם צל על השביל…״

 

יהודה פוליקר ישב באולם נרגש ומאופק.

המסך והבמה מספרים לו את הסיפור שלו מההתחלה. מהקריות לתל אביב. איך נפתח למוסיקת רוק דרך רדיו רמאללה, איך קמה להקת ״בנזין״ ופעלה לפרק זמן קצר  אך השפיעה לטווח ארוך. כיצד נולד בכלל הרוק הישראלי.

 

על המסך מרצדים קטעי ארכיון מופלאים מערוץ 1: כתיבה ותחקיר של נאוה בודק, היא מספקת אנקדוטות, נקודות ציון בזמן ומידע מרתק.

פוליקר נראה צעיר ויפה בקטעי ראיונות.

מנגן גיטרה. הוריו גאים בהישגיו.

 

את יעקב גלעד פגש ב1965.

רדיו רמאללה הביא לפוליקר את הרוק

 

״בין יד חנה לטול כרם השכנה - לילה ברדיו

רעש מכונה בין שדה מוקשים לשדה כותנה…

״לילה ברדיו״

לו רק יכולתי לטלפן לליילה

קולה המלחשש ברדיו רמאללה

יום יבוא נפגש…נתרגש נזכר…״ זה היה ב.1965

 

להקת בנזין פעלה אומנם כאמור זמן קצר והיא בלתי נשכחת…להקה שחרכה את הבמות

 

האולם מלא מפה לפה. פוליקר יושב בשורה הראשונה, מוצף ונרגש מביצועם של הזמרים.

רביעיית צעירי התיאטרון.  לאה שבת הנפלאה, אוהד חיטמן שליווה עצמו בנגינה בפסנתר, מאיה אברהם, יהודית טמיר, דורון מזר, ז׳קו אייזנברג, נועם קליינשטיין, להקת ״שלווה״ העוצמתית והמרגשת. בסוף הפתעה, עלה טריפונס לשיר ליהודה פוליקר.

 

יואב גינאי סורק את האירועים שהשפיעו על הכתיבה והמוסיקה שיצר יהודה פוליקר עם יעקב גלעד. איך הביוגרפיה משפיעה על יצירה. דרך המלחמות. ברצף האירועים וטלטלות החיים כתב פוליקר בין היתר את ״מי הבא התור ומי בתור הבא״ שהפך המנון המלחמה ההיא.

 

וכיצד החלים מהגמגום שנבע מטראומה שחווה בילדותו כשאבא שלו, ז׳אקו פוליקר, שורד שואה מסלוניקי, נחנק מפרוסת לחם.

כשאתה שר -הגמגום נעלם.

אז כתב את ״הצל שלי ואני״ וביצירה זו חשף את האני הפנימי שלו והפסיק לגמגמם.

״צלי התכנס בתוכי, המשכתי לבדי בדרכי…

בוא נקפוץ, נמריא, נעוף.

למה צל כשאור בפנים…?״

הילד שמציץ מחור המנעול. מתגבר.

 

בקטע ראיון שהוצג על המסכים הוא מספר שעד היום פונים אליו סטודנטים לפסיכולוגיה לספר את הסיפור. היכולת הנפשית שלו לצאת מתוך עצמו ולפגוש את האני הפנימי ולנסות לעוף…

 

השיר ״שלל שרב״ ששר גידי גוב ללחן של פוליקר ולמילים של מאיר אריאל, הוא נקודת ציון בזמן.

״שני ציירים על החוף, רואים לאור היום את הסוף, ולהקת שחפים כמראה שביס אפרפר כלטיפה על הים…״

השיר נחשב חידתי, אניגמתי. מאיר אריאל התראיין ונשאל למה התכוון המשורר בשיר זה? האם  נכתב על אישה, על תל אביב או על הארץ? וענה ״גם וגם וגם״

סמוך למותו שר מאיר אריאל את ״שלל שרב״ והסביר לקהל כי ״השיר הזה הוא שיר על תשוקת הסוף, אהבת הסוף, מתיקות החושך…״

משורר כנביא.

 

לקראת הסוף, עלה נועם סמל לבמה ומזמין את יהודה פוליקר הנרגש לבמה. פוליקר מודה למעמד ולזמרים לתיאטרון ולקהל החם.

 

בסוף המופע עולים חברי להקת ״שלווה״ עם השיר ״בכפיים״ זה היה השיא הריגשי הקהל מעורב, נרגש. מהמם, מזמזם, בסוף כשיאיר פמברג, חבר ״שלווה״ יוצא במחול, לא מתוכנן, משוחרר, כובש את הבמה הגדולה, קם הקהל על רגליו נע לקצב השיר ומחא כפיו בנמרצות.

 

טריפונס, הזמר היווני המחלק את ימיו בין אתונה לתל אביב. דובר את שתי השפות, מקורב ליהודה פוליקר עולה לבמה ושר לכבודו את ״פומה פומה״ ו״זינגוואלה״.

 

וכך, ביום שישי את יודעת. חופשי זה לגמרי לבד. דברים שרציתי לומר. לצל שלי. היה זה שיר ערש. שניחם את הילד שבך. פנים אל מול פנים. בחלון לים התיכון. הדהד רדיו רמאללה. והבטיח שכשתגדל, יהיה פחות כואב.