השקת  הספר אנא סמר של זמירה פורן ציון בתאטרון יפו/ מיכל פרי

ערב השקה ב- 15.4.23, בתיאטרון יפו,

של ספר הביכורים "אנא סמר", מאת המשוררת דר' זמירה פורן ציון

עריכה: אלי הירש, תעתיק: אפרים פריזד

הוצאת עיתון 77


ערב השקה לספר השירה-"אנא סמר", התקיים ב15.4.23ביפו העתיקה, בתאטרון יפו, מבנה רב קשתות המשקיף אל הים, ואל תל אביב השזורה במגדליה הרבים. תיאטרון יפו הינו במת תיאטרון ואמנות למפגש בין-תרבותי המעודד היכרות הדדית וקירוב בין תרבות עברית, ערבית ומזרח-תיכונית. התיאטרון משמש אכסניה ליוצרים ולמבצעים, ערבים ויהודים, ליצירה משותפת ולהתמודדות עם שאלות של חברה, זהות ומקום במגוון סגנונות אמנותיים.

 

בהזמנה להשקה כתבה המשוררת דר' זמירה פורן ציון: "זו השקה של ספר בועט ונוגע. שירת אם ושירת אב, שפת אם ושפת אב. על הורינו ועל שורשינו על הכוח לשרוד וליצור עולם למרות היתמות והקושי. מפגשירה, הלחמת ערבית-יהודית-עיראקית עם עברית. ערב מחאה וחתרנות נגד עוולות. ערב של אהבה ורכות."

 

את הערב הנחה הפילוסוף והמשורר ד"ר צדוק עלון.  דברי ברכה נשא מנהל התיאטרון:  יגאל עזרתי. פאנל בהשתתפות: המשורר ומבקר הספרותי אלי הירש, עורך הספר,   ד"ר ליאת סידס, וד"ר קציעה עלון.

 

הערב שולב בהקראת שירה ומשחק עם היוצרות ומשוררות: אהובה קרן, חנה וזאנה גרינולד, שושנה קרבסי ואפרת בן יהודה. שירה נגינה ולחנים מקוריים לשירים מהספר בביצוע, המוסיקאית והזמרת- ליאת שמאי. הוגש עראק, צ'אי מסאקר( תה שהושרה זמן רב, עם סוכר) ודברי מתיקה מהמטבח העיראקי.

 

שירה טובה היא שירה היוצאת ממגבלות השפה, המגלמת בתוכה את היכולת לחבר הקשרים ודימויים באופן היוצר מערכות לשוניות מקוריות וחדשות ומשמעיות נוספות לצירופי מילים ומשפטים.

דר' זמירה פורן-ציון בספרה "אנא סמר" משתמשת במונח "עיבראקית", מונח אותו יצר המשורר שלום הראל, מקבוצת המשמרים. המונח "עיבראקית", כך כינה שלום הראל את החיבור והעירוב בין השפה העברית לשפה יהודית-עיראקית (הניב בו דיברו בקהילה היהודית בעיראק).

דר' פורן- ציון מאמצת את המונח  מהמשורר שלום הראל, ואת השער הראשון בספר היא מכנה: "עיבראקית".  בשיריה היא מרבה לשלב בין עברית לעיראקית-היהודית. הניב היהודי- עיראקי מתנגן בזמירה, חי בה למרות שלא נולדה בעיראק, אך שמעה אותו בבית אביה.

 

המשוררת לא מספרת סיפור באופן כרונולוגי ליניארי. שיריה הם הצצה לרגע בזמן, רגע דרכו היא צוללת עמוק לתוך הוויה. היא טובלת אותנו בשיריה עמוק בתוך ההוויה שלה. הוויה של אישה שיש לה הכל. אך היא לא שוכחת את שורשיה ואת המקום ממנו באה, כפי שכינתה את השער החמישי בספרה: "המקום ממנו באתי". מקום הוא לא רק מקום פיזי, הוא גם החוויות שנחרטו בגוף, בנפש ובלב.

הניב היהודי-עיראקי נחשב היום למת, אלו שדיברו אותו נעלמים מהעולם, והדור החדש אינו מכיר אותו. זמירה בשירתה מגישה את השילוב בין עברית לעיראקית-יהודית, ביחד עם מוסיקה עכשווית שהולחנה במיוחד. הצלילים רכים ונעימים לאוזנינו כמו זיכרונותיה של זמירה. אנחנו מתערסלים ביחד אתה ועם התינוק הקטן בעריסתו, הנרדם לקול שירתה של אימו, שומעים קולות געגועים הבאים ממרחק.

המשוררת אוחזת בציפורניה במקום היקר לה מכל ואינה מרפה. היא מכירה בחשיבות העצומה של כל פרט ופרט מהמורשת שלה, והיא לא תוותר על כך.

זמירה היא סמר, הילדה סמר, והיא לא שוכחת את השם שניתן לה בלידתה ע"י הוריה, והיא גורמת לנו ולעולם להכיר בשם הנשכח ובמורשתה. זה לא צליל זר, זה צליל של אהבה, היא מספרת/שרה לנו.

 

על קיר בימת התיאטרון הוקרנה עטיפת הספר, ציור שצויר ע"י זמירה (שהיא גם אמנית וציירת). ראש אישה מעוטר ברעמת תלתלים שחורים, מקורזלים ומסביבו צבע צהוב חזק. הדימוי "זהב שחור", צירוף של זהב ושחור, צירוף שהוא בלתי אפשרי - המסמל יותר מהכל את חווית המשוררת, המצליחה לפצח אותו ולהתגבר עליו - להוציא את הזהב מהשחור. "אנא סמר" הוא ספר שירה המספר את סיפורה של המשוררת. הוריה עלו לישראל בשנות החמישים, והמשפחה שוכנה במעברות, טראומה לא קלה. זמירה נולדה בישראל.  אביה של זמירה נפטר בגיל צעיר, ועל האם נפל עול המשפחה, שנדרשה לנקות משרדים כדי לפרנס את משפחתה בעולם עוין. המשוררת נותנת ביטוי דרך הסיפור האישי שלה להוויה כללית רחבה, המתארת מחיקת זהות, הנגרמת בשל מעברים בין תרבויות, בין ארצות. שירתה פורצת את גבולות הסיפור האישי, ובכך זו שירה/ זעקת מחאה נוקבת. השימוש בניב העיראקי-יהודי הוא חלק מהמחאה, הוא הסירוב של המשוררת למחוק את צלילי ילדותה.

ערב ההשקה היה מופע פואטי השזור בצלילים ומוסיקה. צלילים שהמשוררת נשמה וינקה בילדותה, היא לא רק מספרת עליהם בשיריה, היא משמיעה לנו אותם בעצמה, ואליה מצטרפת בדואט השחקנית אהובה קרן ובחלק מהשירים המוסיקאית המחוננת ליאת שמאי, שגם הלחינה חלק מהשירים, ושרה בקולה החזק העדין. הצופים לא נשארים אדישים לעוצמה הנשית הזו, הם שרים איתן, בוכים איתן. זעקתה של ננא דייזי, אמה של זמירה כבר לא שקטה, היא נזעקת ונשמעת.

 

אלי הירש, עורך הספר, ריגש בדבריו כשהזכיר את יכולתה המופלאה של זמירה לחבר בין עולמות. החיבור בין העולמות יוצר מחאה לא אלימה, מחאה שיסודה בביטוי, בהנכחה. מחאה פואטית, מחאה במוסיקה, במילים, בקולות שעולים ולא שוקעים יותר בנשיה.

 

ד"ר ליאת סידס, ממשתתפי הפנאל, דיברה על המדוזה המיתולוגית והקשר המתבקש בין הסיפור המיתולוגי לתכנים ולמסר בספר "אנא סמר". הקווים השחורים המעוקלים החרוטים לתוך ומסביב פני דמות האישה המצוירת בכריכה, מראשה בוקעת רעמת שיער שחורה, תלתלים, המצוירים כקווים מעוקלים, ספירליים, מזכירים את ראשה של מדוזה מלופף בנחשים שחורים. את דמותה המפלצתית קיבלה מדוזה, כי הייתה קורבן לאונס ובעקבות כך הפכה למפלצת. כיום מדוזה היא סמל לנפגעי אלימות ובעיקר סמל לנפגעי אלימות מינית.

ד"ר ליאת סידס מצביעה על הקשר המתבקש, אותו רואים באופן בולט בשיר המטלטל: "רחוב הנגב 4 תחנה מרכזית" (עמוד 33). השיר מספר את סיפור הניצול המיני של ננא דייזי - אמה של המשוררת. אירוע שנחרט בלב הילדה הקטנה סמר ולא נשכח. המשוררת נותנת לו ביטוי נוסף גם בעבודת הקולאז' המצורפת בשער החמישי- ונקרא "הצעקה",  המשוררת צועקת את צעקתה של האם, שלא יכלה לצעוק. בקולאז' רואים את תמונת האם ללא הבעה ועל מצחה כקמיע עגול מופיעה תמונת הבת זמירה, כשהיא צועקת.  הבת אינה נפרדת מהאם, ונושאת את הטראומה של האם. המשוררת צועקת את הצעקה של אמה, שלא ידעה לצעוק או לא יכלה לצעוק.

 

זו השקה שהיא הרבה יותר מהשקה, זה בכי היוצא מתוך כאב עמוק וצורב, אבל כזה המכריז על נצחונו. סמר - המשוררת  (אנא סמר - אני סמר)  היא לא קורבן  - היא המנצחת! כי היא אוחזת במקום אהבה ויופי. הצלילים והשירים הם הדבר היפה.  העיראקית-היהודית היא הדבר היפה, קול האם הפועם ממרחקים. עולם שלם, שסבל דיכוי, אבל פרץ את חומת המדכאים שלו, לא כקורבן, אלה חזק ומודע לערכו. זו שירה אישית שהיא שירת מחאה, שירת געגועים, אוקיאנוס הגעגועים.

 

"...צריך להדליק את השמש...קומי הדליקי את האור...קומי אחזי באוקיאנוס הגעגועים..." כותבת המשוררת בפואמה "זהב שחור" (עמוד 67).

ואכן המשוררת מצליחה להדליק את השמש והיא מדליקה אותה גם בקוראים ובצופים. וכשהשמש עולה החשכה והשחור מתפוגגים, ונשאר הזהב.

 

הילדה סמר והאישה זמירה, העולמות שלהן מתחברים. עולמה של סמר פורץ מתהום הנשייה ומתגלה, ונוצר תיקון. זמירה במחאתה, בשירתה עושה תיקון לכולנו, בכך שמנכיחה עולם שלם שכוסה וכמעט נעלם, ומחזירה אותו יפה ומושך כפי שנשמר בזיכרונה.


 

logo בניית אתרים