מאמר:
שני גברים ואישה אחת/ ראובן שבת
התרגום של אדמיאל קוסמן, משורר ישראלי ויהודי חשוב, ופילוסוף חכם, לשירו הנודע של ליאונרד כהן-"מעיל הגשם הכחול הנודע" הוא מלאכת מחשבת בתרגום שירה.
למעשה, קוסמן הריק לעברית לא רק את שפת השיר, אלא את פעימותיו, את עכשוויתו האלמותית. זאת שעוצרת את הזמן מלכת, ונותנת לנו את האפשרות לעצור, להתבונן בשקט אל בבואת עצמנו וללמוד-בעיקר ללמוד מתוך עירוב מביך לעיתים אך הכרחי, עד כמה חלושים אנו ברגשות ובתלות שלנו-זו הפיזית בעיקר במושא אהבתנו.
מיטב השיר אינו "בכזבו" כנהוג לעיתים לומר, אלא כאן בשיר זה, במובהק וביודעין הוא באמת שלו, המשחקת במין סחר חליפין של מילות שיר ומתעתעת בין רגשות לניכור, בין פחד לתשוקה, בין נגיעה להתרחקות.
התרבות המערבית, זו שאנו, חלקנו הגדול לפחות גאה להיות שייך אליה- ראתה תמיד במערכת יחסים רומנטית או מינית בין גבר לשתי נשים מעין דבר מובן מאליו מבחינה ספרותית, תרבותית ולא כל שכן קיומית.
אבל מה באשר למערכת יחסים רומנטית או פיזית או שילוב של שניהם בין שני גברים לבין אישה אחת. זה לאו. כעין איסור וטאבו מסוים. בימנו מעודן אומנם, אבל בכל זאת איסור ( עוד צביעות גדולה של התרבות המערבית).
אלא השיר ( ומי שלא שמע את זמרתו המופלאה של ליאונרד כהן לשיר זה, ראוי ורצוי כי יעשה כן!!), פולח את מסך הצביעות הזאת, ויפה כתב המתרגם, במאמר הנלווה לשיר, "שיר שעומד לנצח". אלא שלא רק שיר שעומד לנצח, אלא שיר שעומד לנצח, כלומר אלמותי כנגד מסך הזמן.
עתה, לתוכן עצמו. לפי פירושי שלי- השיר הוא דואלי, והדואליות הזאת סמויה במכוון ואינה מתגלית בקריאה ראשונה של השיר:
גבר אחד, זה הנבגד כביכול, מחפש נקמה, ומתריס כנגד אוייבו על הבריחה שלו, ועל פחדנותו להתייצב ישירות מולו.
אלא שהגבר הבורח, הוא דמות טראגית וכואבת בפני עצמה: הוא רזה ואולי נראה מעט מוזנח, הוא "צועני" כלומר, גנב שאי אפשר לסמוך הרבה עליו.
אלא שהגבר "הנבגד" מחפש דווקא אותו, שיגאל את אישתו מכאבי ליבה, מייסורי נפשה.
הסליחה שלו פולחת את הזמן שחלף ולא השכיח במאום את האהבה הגדולה המפעמת בלב האוהבים גם בחלוף שנים הרבה מאז אהבתם הקצרה.
והסמל העיקרי תלתל משיערו של הגבר הבורח, תלתל שהוא סמל רוחני ומיני כאחת. מהות פיזית מזערית, שהיא הקשר שאינו בר חלוף שנותר חקוק בליבם של האוהבים, גם לאחר שלא התאחדו אישה עם גבר שנים רבות.
והאישה האחת-היא בסיכומו של דבר גיבורת השיר הזאת-אותה "ג'ין" שהיא אולי עוד נשים רבות כמותה. כאן, ובעולם כולו ( ושוב אולי ובעיקר זה המערבי, הצבוע שלנו, שאנו כה גאים ובמשגה אווילי על פתיחותו...), נקרעת בליבה וחשה בגופה את פעימות האהבה שהיא כה רוצה לחוש אותה שוב, מני אז, ותמיד אולי.
בגדולתה הרבה היא אוהבת ותאהב את שניהם: מושאי אהבתה הם אלו שנותנים לה כוח ומהם, מרגשותיהם וממהותם זו הפיזית והרוחנית היא שואבת ותשאב את כוחה האמיתי לאהבה.
