רשימה:

כל הסיפור הזה הוא בעצם על הפחד מפרידה/ מכתב מאת אנונימית

 

 

"ככה פתאום..."

מאין צץ הכאב והאבל הגדול על מותו של ד. בעלי, במלחמת יום כיפור?

 

את הכאב לא לקחתי אף פעם ברצינות.

אף פעם לא התקרבתי אליו יותר מדי.

עד כדי כך שלא פעם הרגשתי זלזול באלו ש"נפלו" למלכודת האבל.

 

כשדפקו בדלת להודיע לי על נפילתו של בעלי ביקשתי מהמודיעים שלא יכנסו.

 

חסמתי את הכניסה לביתי באמצעות זרועותיי והרגשתי אז שאם יעברו את סף דלתי, הידיעה הנוראה תהיה חתומה.

 

בקשתי שיכנסו לדלתות אחרות, לשכנים, או, לחלופין, שיבררו שוב האם אני היא הכתובת הנכונה.

 

פניהם החתומים של אנשי הבשורה, הרגיזו אותי: "איך הם מתעקשים להיכנס דווקא אלי".

 

עמידתם האיתנה, מול דלתי הפתוחה לרווחה, נראתה לי אז כחצופה ולא מתחשבת. הרי ביקשתי מהם שילכו לבתים אחרים. מדוע הם לא מבררים שוב אם לא נפלה פה טעות.

שנאתי אותם וכעסתי על חוצפתם אך התנהגתי באיפוק ובנימוס.

היה חשוב לי לא להכביד עליהם.

אנשי הבשורה הציעו לי לקבל זריקת הרגעה על אף היותי רגועה.....למה הם רוצים להרדים ???

אני רק רציתי להיות ערה ומפוקססת. יש לי שני ילדים להוביל לעולמם החדש, עולם שרק אני אחראית להם.

הרגשתי שיש לי כוח עבור שני ילדיי הקטנים.

ידעתי באותם רגעים שלעולם לא יחסר להם אבא. אני אהיה האבא והאמא שלהם.

כשחצו את סף ביתי ידעתי שהבשורה גמורה וחתומה ואין דרך ממנה חזרה.

 

מהשנייה הזו שום דבר כבר לא יהיה כמו מקודם. אני אלמנה וילדיי יתומים

איך ממשיכים או מתחילים לחיות מנקודה זו.

אני בסיטואציה שאין לי שליטה עליה ועלי. עלי לחפש דרך איך להקל על עצמי ועל ילדיי.

 

בתי הייתה בת שנה וחצי ואנשי הבשורה החלו לשחק אתה בכדור ,כדי להסיח את דעתה.

 

הבטתי בה וחשבתי לעצמי "לעולם לא יהיה לה אבא ולעולם תתגעגע אליו. איך היא תסתדר, איך ייראו חייה ללא אבא, איך אני אסתדר ללא בעל, אפוא הוא נגמר ואני מתחילה, כיצד להתחיל, במה להתחיל? מי אני ללא בעלי.

 

לימים הבנתי שלעולם לא אוכל למלא את הבור בליבם על היעלמו של אבא.

 

באותם רגעי בשורה מבולבלים ומפחידים הרגשתי שאני נעשית גדולה יותר פיזית, כאילו מתפתחת וממריאה. תחושת הגודל הפיזי, באה לבשר לי על תחושת העוצמה הרגשית שחשתי.

הרגשתי גדולה ושולטת בחיי, לא מאבדת עשתונות.

יחד עם זאת, הבוקס החזק בבטן, גרם לי לאבד את התיאבון לכמה חודשים.

הייתה עוד תחושה מאוד ברורה: " אסור להתקרב לכאב שכן זה מסוכן לי ולילדיי".

כך סידרתי לי עולם שמתעלם מהכאב ומאפשר לי מציאות מדומה - בעלי

נסע לחו"ל לכמה שנים ובסופו של דבר יחזור. עד שיחזור אתרגל להעדרו והכאב לא יהיה כל כך נורא.

הוריי ודודותיי עודדו אותי לא להתאבל ולא לכאוב שכן לא אשרוד "אף אחד לא אוהב אנשים עצובים וכעוסים".

 

במרחק השנים, כ-50 שנה, מאז שבעלי נהרג, חייתי חיים שלמים ומספקים ואולי זו טראומת חיי שנתנה לי הזדמנות להיות מי שאני.

 

רק אתמול אמר לי בני: "אמא אני לא מאמין שאדם יכול להשתנות. הוא נשאר אותו דבר כמו שהיה קטן".

 

עניתי לו בשקט, כמעט בסוד : " גם אני חושבת כמוך אך הטיפול הפסיכולוגי שאני משתמשת בו, אפשר וממשיך לאפשר, לממש פוטנציאל שהיה לי והיה חבוי בתוכי. ללא אותה עזרה....

 

"כמו למשל, רציתי לאהוב ולא יכולתי, רציתי לחבק ולא יכולתי, רציתי לשמוח ולא יכולתי, רציתי להינות ולא יכולתי, רציתי לדעת ולא....."

 

אז בני ענה לי: " את באמת היחידה, שאני מכיר, שהשתנית".

 

השבתי: " זה תמיד היה בתוכי, תמיד הייתי כזאת".

 

אז בעצם למה כל כך כואב לי שאיני יודעת איך להתנהל עם בתי כשסיפרה לי, בימים אלה, על כוונתה לנסוע לכמה שנים לחו"ל עם משפחתה?

איפוא החרדות שלי עוצרות את הקשר הטוב ביני ובין בתי?

איפוא, דווקא כאן היכולת שלי נתקעת?

למה אני נעלבת כל כך ממנה?

למה אני בוכה כשאני חושבת עליה?

 

כל כך הייתי רוצה להשאיר את הטוב האינסופי שיש וקיים ביננו.

.

 

"כל הסיפור הזה הוא בעצם על הפחד מפרידה"

 

אנונימי 23/4/23