פרשת כי תבוא

 מגישה אסתר ח"ג ויתקון זילבר

הפעם בחרתי להביא את דבריה של ד"ר יעל צוהר על

פרשת השבוע "כי תבוא".  דברים קשים מאד נאמרים באזני

 העם, אך אין ברירה, אלא לחפש בפרשה את הברכה מתוך הקללה.

 דבריה של יעל צוהר קצרים,נהירים ומשכנעים. ועם זאת, המועקה

לא הוסרה מן הלב לגמרי.

הברכה שבקללות

ד"ר יעל צוהר

מסכת הקללות שבפרשתנו (דב' כח:טו-סח)  מעוררת תחושות קשות. לא נוח ולא נעים לשמוע מפי בעל-הקריאה בבית הכנסת את מגוון הקללות ואת עָצמתן ואולי אף לחוש שהן נאמרות במין שמחה לאיד:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם (סג).

מה פשר הדברים?

      דרך אחת של פענוח היחידה היא לראות בה נבואת זעם שתתגשם, אם בתקופת חורבן הבית הראשון אם לאחר חורבן בית המקדש השני. לדוגמה, כך מפרש דון יצחק אברבנאל (כח:טו): [2]

והיה אם לא תשמע וגו' עד ישא ה' עליך. ראוי שנדע שהקללות שנזכרו בפרשה הזאת לא באו על דרך איום וגיזום להפחיד לבב האנשים, אבל באו ברוח אלהין קדישין להגיד מה שיהיה באחריתם, כי הנה כולם נתקיימו בדורות החטאים בנפשותם, וכמו שיתבאר.

הרב הירש מרחיב את הדיבור בגישה זו ומגיע ממנה למסקנה אמונית (כח:כ):

רבים ניסו להוכיח שכל הקללות האמורות כאן התקיימו ככתבן בתקופת הייסורים של חורבן בית ראשון ובית שני. ואכן ניתן לומר בדרך כלל: אלפיים שנות הייסורים של העם היהודי הן פירוש חי של כל האמור כאן. בייחוד תפוצת ישראל בין כל העמים היא הגשמה מילולית של פסוקים סד-סז,  ועד היום הזה היא הופכת כל יהודי לעדות חיה על אמיתה של התורה ועל מקורה הא-לוהי. גם מי שעיניו כהות יראה את כוח התורה, שהצמידה למצוותיה הודעות כאלה כעריבות למשך אלפי שנות העתיד.

אנסה להציע הבנה נוספת של קללות התוכחה. מדובר בברית, ועובדה זו מצוינת במפורש הן לפני פרשת הברכה והקללה (כז:יא-יד) הן בסיומה (כח:סט). זאת ברית אלוקית שהקב"ה כורת עם בני ישראל: גם כשאתה חוטא ואינך מקיים את מצוות ה', אין הקב"ה מוותר עליך. אתה תוכֶּה, תסבול, תעבור ייסורים קשים, אך לעולם לא תינטש. לא ייתכן שעם ישראל יוחלף בעם אחר. לא יהיה כדבר הזה.

      החלק הראשון של הברית – הברכות הנעימות והטובות (כח:א-יד), הוא חלק מהדיאלוג שבין עם ישראל ובין אלוקיו. בדיאלוג זה קיימת הדדיות של נתינה מצד עם ישראל כלפי אלוקיו ומצד ה' כלפי עמו. ניתן לראות הדדיות זו בפסוקים יז-יט:

אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ – וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ... וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר .

בדיוק באותה הדדיות של ברית מוצג גם החלק הנורא של הקללות. כשם שבקשר אנושי שבין בני זוג יש עליות וירידות, כך בקשר שבין עם ישראל ובין אלוקיו. יש ייסורים בקשר, אך אין אופציה לניתוק ולפירוד נצחי. אין נטישה.

      יתֵרה מזו: ככל שהקשר חזק, כך גדולים הקושי והסבל הכרוכים בקשיים שבו. כך בקשר שבין בני אדם, וכך בקשר שבין העם ובין אלוקיו. ככל שהדרישה מעם ישראל גבוהה – להיות "עם סגולה" ו"עם קדוש", כך הצד השני של הנפילה כואב יותר.

      והנה, בפרשה הבאה, פרשת "נצבים", קושרת התורה את פרשת הברכה והקללה שבפרקנו לפרשת התשובה (ל:א-ב):

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ‑לֹהֶיךָ שָׁמָּה, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱ‑לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ .

כגודל הנפילה כך גודל החזרה אל הפיוס ואל האהבה.

      ההפטרה של פרשת "כי-תבוא", בישעיהו ס', עוסקת בדיוק במהפך זה. זאת נבואת נחמה המאירה ומעודדת את לבותיהם של השומעים: " קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח " (פס' א); " תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר " (טו); " לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ " (כ).

      הפסוק המצוטט לעיל – " וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם ", מראה את הדינמיות והחיוּת שבקשר ההדדי שבין עם ישראל ובין ריבונו של עולם. זהו קשר בל יינתק הן בתקופות הזוהר והן בתקופות החשֵׁכה.הברכה שבקללות