סיפור:
ניצחון קטן/ לילך סטמבולצ'יק
"מחר אחרי הלימודים אני את וגלי הולכים לגן התשעה ואנחנו לומדים לרכב על אופניים", הכריז אחי דני.
גלי היא בת הדודה שלנו, היא בגילו של אחי ולומדת בכיתה המקבילה. התרגשתי כמו בפעם ההיא שנסענו ללונה פארק .האופניים מונחות במרפסת הקטנה כמו רהיט מגושם ומיותר כבר ארבע שנים. דני התחנן לאבא שלנו שיקנה לו אופניים, וזה סירב, כיון שהן יקרות הרבה יותר מדי בשביל משכורת של פועל. אך לאחר שכנועים רבים הסכים לבסוף ולקח הלוואה מהבנק. היום שבו הגיעו האופניים היה כמו יום חג. לרחוב השקט שלנו הזדחל רכב מסחרי בצבע לבן דהוי, ממנו יצא גבר מזוקן רחב כתפיים בגיל העמידה. הוא הוציא מהרכב ארגז קרטון ופרק אותו, כל השכנים התאגדו מסביבנו כמו הרגישו שקורה כאן משהו יוצא דופן. האיש הוציא חלקים מהארגז והרכיב את האופניים. אלו האופניים הכי אדומות ונוצצות שראיתי, עיניו של דני ננעלו על האופניים בהערצה וגופו קפא. גם אבי התרגש וליטף אותם בכפות אצבעותיו, כמו כלי חרסינה שביר, ידעתי שאם הוא לא היה חושש מהקהל מסביבו, דיי בטוח שהוא היה מנסה לרכב עליהם. אך היות ובעצמו אינו יודע לרכב על אופניים, והוא חשש מתגובת הקהל סביבו, הוא ויתר.
בתחילה דני ניסה ללמוד לרכב בגן התשעה יחד עם אבא שלנו, בפעם הראשונה הצטרף אליהם מכר של הוריי, הייתה לו דרך מקורית למנוע מדני פחד מנפילות. מיד כשדני החל בניסיונות הרכיבה שלו, הוא דחף את דני עם האופניים על הקרקע הקשה שוב ושוב עד שחבלות עיטרו את גופו כמו פטריות, אבל הוא לא למד לרכב.
לעיתים דני נתן לי לנסות לרכב, הכיסא היה גבוהה מדי ולא התלוננתי, רגליי בקושי הגיעו לדוושות, לרוב זה הסתיים בכך שהאופניים התעופפו יחד איתי על האדמה, כמו חגב שהתרסק על שמשת החלון, מלווה בכאב חד שניסר בקרסוליי.
לאט לאט ניסיונות הרכיבה דעכו. האופניים הנכספים הפכו להיות מעין פסל מגושם במרפסת, תפסו מקום יקר במרפסת בבית הקטנטן בו כל סנטימטר היה נחוץ, למורת רוחה של אימא שלנו.
חלפה שנה ועוד שנה והצבע אדום שלהם כבר לא נצנץ. בכל פעם שראיתי בנות בגילי רוכבות על אופניים, עיניי נפערו וביטני התכווצה מקנאה יוקדת. בלילות חלמתי שאני רוכבת עליהם, מרחפת כמו הרוח, ולא רציתי להקיץ.
באותו יום אחרי הלימודים הלכנו לגן התשעה, הפעם אנחנו לא מוותרים קבע דני עד אנחנו לומדים לרכב, בלי טובות של אף אחד. מעולם לא ראיתי אותו כל כך בטוח, כאילו כל התסכול והלעג שספג במשך שנים התנקזו לנחישות. דני רכב ראשון על האופניים נסע מעט וקרס. אני וגלי עודדנו אותו לקום ולהמשיך. גלי רכבה אחריו וגם היא רכבה מעט ונפלה ואני ודני עודדנו אותה, ואני כרגיל רכבתי אחרונה כיון שהיתי הכי קטנה. כך עלינו, נפלנו, קמנו, התרסקנו, כל התקדמות קטנה בלי ליפול לוותה בצרחות התלהבות, ועם רדת הלילה שבנו הביתה. ואז שוב למחרת, האדרנלין שטף אותנו היינו סמוקים מהשמש, רגלינו חבולות, אך מלאים באנרגיה פראית קסומה.
ואז כשעליתי על האופניים פתאום זה קרה, הפלגתי לבד, התעופפתי מאושר במדרון במורד השביל. תחושה של ריחוף משכרת שטפה אותי, "כל הכבוד תמשיכי" שמעתי את אחי צועק בהתלהבות, חיוך אפוף תדהמה מרוח על פרצופי. מרוב שיכרון לא הבחנתי באישה הזקנה שהגיחה מולי משום מקום, כמעט פגעתי בה. זינקתי מהאופניים ובלמתי מול פניה ההמומות. היא קפאה מזועזעת מלמלה משהו ואז המשיכה ללכת, לאחר שהתרחקה התקרב אלי דני, "היא אמרה שכמעט הרגת אותה", טוב, זה היה דיי נכון, הבטנו זה על זו וגיחכנו.
בחזרה הביתה גלי רכבה על האופניים, היא נסעה בזיג זג, רכיבה בוסרית גאה. היא גרה במרחק של רחובות ספורים משלנו, כשהגיעה למעבר החציה רץ מולה בחור שחום עור וזעוף פנים, גלי בלמה בפתאומיות.
"חמור מי שלימד אותך לרכב" צעק הבחור מנופף בידיו, לאחר שהתגבר על ההלם.
שלושתנו נעצנו מבטים אחד בשני, וצחקנו צחוק פראי, הבחור קפא ונעץ בנו מבט משתהה ומבולבל, מתקשה להבין, גלי המשיכה לדווש בזיג זג ואנחנו הלכנו זקופי ראש מאחוריה.
