יש דברים שאפילו אם איש בעולם אינו זוכר אותם עתה, אפילו אם איש אינו יודע עליהם עתה, הם הרי נוכחים. נוכחים יותר מאשר כל דבר אחר שאנו חווים בחושינו כ"קיים". הם קיימים באופן אחר. למעשה, הקיום שלנו כאן, עלי אדמות, הוא קיום רופף למדי. באנו לכאן מן המסתורין המוחלט לרגע קט, כמו ענן גז זעיר שעולה לאויר - ושוב איננו. אבל היצירות הגדולות הללו, היצירות שנגעו בנצח, ממשיכות לעולם. בדרך שלהן. גם אם אין מי מאתנו שמודע לקיומן.
לי יש סימן אישי מובהק לזיהוי ה"נצח". כשמשהו נוגע בי ב"שמיעה ראשונה" ומקפיא אותי לגמרי, באופן שאינני יכול להינתק ממקומי – אני יודע שפגשתי את מבט עינו של הנצח.
עם ליאונרד כהן זה קרה לי כמה פעמים. ועם השיר הזה Famous Blue Raincoat זה קורה לי שוב ושוב. במקרה הזה אי אפשר להפריד את המוזיקה, הקול והמילים. הם מתמזגים זה בזה באופן שעכשיו, כשאני מתרגם את המילים ומקליד אותן על מסך המחשב - אני שומע את קולו המרטיט של כהן שר אותן בעורפי, נעצר ונותן לגיטרה להמשיך.
השיר סתום למדי, ואף על פי כן מספר הרבה.
אנו מסיקים ממנו על קיומה של "שלישיה" סבוכה. הדובר בשיר הוא חבר קרוב של אדם ש"קרע" ממנו באופן רגשי את אשתו. האשה נקשרה אל אותו "גנב-רגשות" (שממנו היא שבה כשתלתל, או קווצת-שיער שלו, בידה, כסימן לברית אינטימית), אך נראה שגבר זה אינו רוצה בה. וכך מתפתלת הסיטואציה הטראגית בין שלוש הקצוות האבודים שלה: זוג שחי את חיי היומיום ביחד - אך האשה משתוקקת ל"שלישי", והשלישי (שהוא כנראה גם חבר של הגבר הדובר!) מנצל אותה - אך אינו רוצה בה.
עוד תסבוכת משלל מצבי החיים המתפתלים להם בצירופים אין סופיים, כשבגרעין הכל ניצב הכְּלִי המחזיק את כל המצבים האנושיים: החֶסֶר האנושי.
כולנו משתוקקים ללא הפסקה – השתוקקות מתמדת, למה שאין לנו. הדובר בשיר משתוקק לאהבת אשתו. זו משתוקקת לגבר שלישי, והלה משתוקק לאיזו מין "לילי מארלן" דמיונית שאינה יורדת עבורו משום רכבת שבעולם.
(ואולי נכון להעיר כאן לקורא הישראלי שאותה "לילי מארלן" לקוחה משיר חיילים מימי מלחמת העולם השנייה - במקור בגרמנית, אך השיר התקבל באהדה בשני צידי המתרס - המתאר נערה אהובה המחכה בנאמנות מתחת לפנס לאהובה שיצא למלחמה).
השיר של ליאונרד כהן נובע אם כן ממקורו של העֶצֶב. מן המעיין של החֶסֶר. ממעיין הכאב המייצר את כל המצבים הטראגיים המסובכים של חיינו.
