פרשת כי תצא

פרשת 'כי תצא' כוללת בתוכה עשרות חוקים במרחבים שונים:

במרחב הלאומי בשעת מלחמה, במרחב הציבורי בו פוגש האדם

את זולתו המכונה שוב ושוב 'אחיך', במרחב בו פוגש האדם את

הטבע – צמחיה, עצים ובעלי חיים, ובמרחב המשפחתי: יחסי

איש ואשתו, יחסי הורים ובניהם.

מכל המגוון הגדול  הזה ברצוני לגעת בשתי מצוות, בהן מודגש

הפן הרגשי-נפשי של האדם החלש בתוך מערכת יחסים מסויימת

של אדם עם זולתו. דרישה להתחשבות בכבודו של האדם החלש

 התלוי בזולתו.

 המצווה הראשונה היא זו הפותחת את פרשת 'כי תצא'.

י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,

בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת,

יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

 יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ,

 וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ

 מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ,

 יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ

, לְאִשָּׁה.  יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ

 לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר

 בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

(דברים כא פסוק י)

האישה שנלקחה בשבי בשעת מלחמה, נעקרה בכוח ממשפחתה,

 מילדיה, אולי ראתה במותם,  אל ארץ זרה ותרבות זרה.  מצויה

במצב הנחות ביותר עלי אדמות. היא עלולה לשמש כשיפחת מין

כל חייה, ללא התחשבות בעולם הפנימי הרגשי שלה. להיות חפץ

לסיפוק תאוות. אין ספק שהאישה האומללה הזו נמצאת בהלם.

חרדה לגורלה וחסרת יכולת בסיסית לתקשר עם סביבתה הדוברת

שפה אחרת ובעלת מנהגים שונים. התורה דורשת מהגבר שחמד

 אותה, להתאפק חודש ימים ולא לבעול אותה. עליו לאפשר לה

חודש ימים להתאבל על משפחתה, בלי שום טרדה מצדו.

לתת לה כבוד אנושי, שעולמה הפנימי נלקח בחשבון. ורק אז

הוא רשאי לבעול אותה, אך למטרה ראויה. להיות לו לאשה

ולא לשפחת מין. סביר לחשוב שהאישה, לאחר חודש של יחס

אנושי  מצד הגבר, לא תסבול מאד מקיום יחסים מיניים עמו.

 אם הגבר מתחרט, מסיבות שונות, הוא חייב לשלוח אותה לחופשי

ולא למכור אותה כשפחה, וגם לא לשעבד אותה לו כשפחת עבודה.

 בתוך המציאות הברוטלית הנוראה של כל מלחמה, ותוצאותיה,

 התורה דורשת מן האדם לא לאבד צלם אנוש,  וכך ימצא את החמלה

בנפשו לשמור על הכבוד האנושי של האשה שלקחה ללא רשות.

 עליו לגלות אחריות לחייה ולכבודה. כי  האשה לעולם אינה חפץ,

 גם  כשכל זכויותיה הקודמים  נשללו מממנה מעקבות המלחמה.

המצווה השנייה מתייחסת לאופן שבו על האדם להתייחס אל

אדם החייב לו חפץ כל שהוא. האופן שעליו לגבות את חובו:

י כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה--לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.

יא בַּחוּץ, תַּעֲמֹד; וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט,

הַחוּצָה.  יב וְאִם-אִישׁ עָנִי, הוּא--לֹא תִשְׁכַּב, בַּעֲבֹטוֹ.  יג הָשֵׁב תָּשִׁיב

לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ.

כשבא אדם לגבות את חובו מאדם ששכח לחזיר את חובו לו, אסור

לו להשפילו ולחדור לתוך מרחב הפרטי שלו. לתוך ביתו. ביתו

הוא מבצרו היחידי. הוא כבודו. על האדם הגובה חובו להמתין מחוץ

לביתו של  האדם החייב לו, וזה יוציאו אליו החוצה. דווקא במציאות

של חולשה ואי שוויוניות אתה מחוייב בכבודו של האדם החלש. כשם

שלא תיכנס לביתו של אדם מכובד ללא רשות וללא הזמנה, כך תנהג

ביחס לאדם שהוא בעמדת נחיתות ליחס אליך. בכבוד.

כלפי בעל החוב העני, הוא חייב להחזיר, לעני,  לקראת הלילה את

השמיכה עליה הוא ישכב, ובתמורה העני יברך את בעליה של השמיכה.

המסר-גם לעני יש כוח. הוא יכול לברך. ולברכתו יש כוח להשפיע על

 גורל האדם שנמצא מעליו מבחינה חומרית.