סיפור:
הפגישה/ יוסף כהן אלרן
זה יכול היה להיגמר אחרת. שאחד מהם ימות אחרי כל אותן שנים של היותם נאהבים, כך הייתה מסתיימת אהבתם ארוכת השנים בצורה יותר מעניינת. טראגית. דרמטית. אולי הוא. אשתו הייתה הולכת במקרה זה למשרדו לאסוף את אחרוני חפציו ואז נתקלת ורואה את מה שכתב לאהובתו פעם. והייתה נבהלת. והייתה תוהה כמה זמן זה נמשך, כמה זמן בגד בה. אחר כך הייתה רועדת. אך כמי ששולטת ברעדה הייתה שבה לביתה, בעיר ההיא, ושם היו דמעותיה פורצות ללא סוף בין קירותיו של ביתה הריק. ושוב הייתה מתבוננת, ארוכות-ארוכות בניירות שבידה. אך היא יפה, ומדוע בגד בה? וכל כך הרבה שנים. לא חסר דבר ליופייה עדיין, על אף השנים שחלפו עליהם יחד ועל אף לדתה את בנה החייל ואת בתה הבכורה, שהחליטה לעזוב את הבית ולגור עם חברתה חטובה. סתם ילדה, אמרה לעצמה. לא האמינה. אמרה לעצמה דברים אך לו לא אמרה דבר.
זה יכול היה להיגמר אחרת. אולי הוא. אך רעייתו שמעה אותו פעם מטלפן אל אהובתו, בהיותה במקלחת, והוא לא היה זהיר. פעם אחת הוא טלפן ושמעה וזה הספיק לה לדעת. פעם אחת היא שמעה. ולא אמרה דבר.
היה שקט אז, אותה פעם גורלית כאשר אשתו שמעה אותו לוחש. היא האזינה, האישה ההיא, אוהבת את קולו ואת מראהו כפי שדימתה אתו ברגע ההוא, ואז אמר: "לא יכולתי. הייתי חייב לשמוע אותך." ושב לא שמעה דבר ואז אמר: "היא במקלחת." אחר מכן היה שוב שקט והיא שמעה אותו אחר כך אומר: "כן, אני לבד כאן. אל תדאגי. ואני עדיין איתך." ואז שיערה אותה אשתו אומרת: "גם אני, גם אני עודני איתך." אחר מכן סגרה את המים, יצאה מהמקלחת, וכבר הייתה אישה אחרת. והוא היה גבר אחר. לא הגבר שבטחה בו. אך שתקה אז. לא ידעה מה לומר. רק הוא ראה כיצד פניה נפולים, ורק הייתה אחרת. הוא לא העז לשאול אותה דבר והיא רק שתקה. וכך הערב ההוא חלף. חלף, אך היו מחשבות של תופת. תופת שנמשכה. היא חשבה שתשכח. אך רק חשבה. כי זה קינן בה. עד יום אחרון קינן בה.
והוא היה בטוח שאהובתו תרוץ לקראתו. בטוח היה. שתרוץ בפנים צוהלים ותחבק אותו בכל כוחה ותדביק שפתיה לשפתיו, תקבע עיניה הנפלאות בעיניו, אך נכזב. אחרי שנות האהבה הרבות שהיו להם היה בטוח שאכן כך תעשה, ומה רבה הייתה אכזבתו. הוא לא הצליח להבין, ציפה לדברים אחרת. אך היא הייתה כמי שקפאה שד כל שעת היפגשם, לא נעה לידו, והוא לא הניחה לו לחבק אותה או לנשוק לה נשיקה של ממש, או ליטול לפחות את ידה ולנשק אותה. לפחות את ידה. אך פניה. ועיניה. לא היה בהם זיע, כמו קפאו. הוא חש מאוכזב וכואב ומה רבה הייתה תדהמתו. עיניה הבהירות שאהב כל כך, שעד לפני שנה עלצו כל כך לקראתו. שפתיה החמות, שכל כך חיפשו מייד את שפתיו שלהטו אליה אף הן כול אותן שנים. גופה הרועד שציפה כל כלך להיותו חבוק בזרועותיו. כל אלה נעלמו כלא היו והוא כאב ותמה על כך.
נפגשו בבית קפה בשעה שלקראת ערב. אמרה לו שיש עניין של עבודתה להסדיר בעיר הגדולה. הוא נסע אליה מהעיר שלו, אך בהיפגשם אמרה כי היא מאחרת הביתה. למרות זאת היא נשארה, שתו קפה הפוך באיזה בית קפה שהזדמן להם בדרכם, וכל אותה עת ישבה ותלתה בו עיניים מעבר לשולחן אליו הסבו. הוא לא נגע בה, למרות הנשיקה הקטנה שהוא העניק ללחיה בהיפגשם, לאחר אותה תקופה של פרידה קשה, שהניחה לו בלא רצון מובהק כל כך.
בפעם האחרונה היא תלתה בו עיניים בוערות. שפתיה להטו. גופה נצמד בחוזקה לגופו. כמעט בכתה אך החזיקה את עצמה. לא רצתה לדכא אותו. זה היה כאשר נאלץ לעבור עם משפחתו לעיר רחוקה עקב עבודתו. לא הייתה לו ברירה, אך לא יכלו עוד להיפגש. שעות של נסיעה. תחילה היא השיבה לטלפון שלו מתוך שמחה על קולו, אך יום אחד פסקה מהשיב והוא לא היה יכול לדעת מדוע. הוא הזדעזע מכך. היה חולם אותה. הוזה אותה. נפשו יצאה לראותה. אך נותקו יחסיהם.
היא הבינה שהאיש שלה ניחש את דבר אהבתה ושתק. חששה מפני הצפוי לה, הייתה נושקת לשני ילדיה בלילות ולא אמרה דבר. בבואה לעיר הגדולה אמרה לו, למי שהיה אהובה לאורך שנים. והם נפגשו.
"מה שלומךָ?" שאלה בשבתם לשתות את הקפה.
"אני בסדר," השיב לה.
"לא השתנית כלל." אמרה עוד וקולה הרעיד מעט.
הוא הבחין בכך ואמר: "גם את לא. אבל עברה רק שנה."
"אני יודעת."
"את לא השבת לטלפונים שלי."
"לא הייתה ברירה. הוא חשד בי. שאל שאלות."
"לכן הפסקתי."
"אני יודעת."
שתק רגע והניד בראשו. הוא חשב. בסוף שאל: "ואיך את?"
"בסדר. אבל שנה זה זמן לא מועט." אמרה. והמשיכה: "אני בסדר. אתה?"
"ככה. מתגעגע."
"יש לנו מנהל חדש," אמרה.
"יופי," הניד בראשו. הבין אותה.
"הנחיתו אותו. היה בצבא. היה איזה אלוף."
"כן." אמר.
"איך הילדים שלךָ?"
"בסדר."
פעם, בלילה, וחושך, בתוך מכוניתו, במושב האחורי של הרכב, היא באה מעליו וכשהיא הרגישה את ידו גנחה. הוא ליטף את אחוריה ואהב לשמוע אותה גונחת כך. הוא נזכר בכך וקיווה שאותו ערב שתל בה ילדה. הוא רצה שתהיה לה שלא הייתה לה. עבר יום והיא התקשרה אילו.
"נו?" שאל, והיה דרוך כולו. מה נו? הכול כרגיל."
"כרגיל, אמרה. "אשר ציפית לא קרה. קיבלתי."
"אמר: אוי לי."
מאז עברו שנים והיא שאלה:
"והאישה? איך האישה?"
"בסדר." השיב לה.
"אז הכול בסדר."
"בימים זה בסדר."
"ומתי זה לא בסדר."
"בלילות. היא לא האישה שהייתה."
"אני מנסה להבין."
"גם אני. עד כה לא אמרה על כך דבר."
"אולי מנחשת?"
"אולי. לא יודע. ומה איתך?"
"כרגיל. נדמה לי שגם הוא."
"גם אני. כן, אני כרגיל." המשיך. "גם בלב שלי."
"ואיך הילדים?" שאלה.
"בסדר." והוא הוסיף "צדקתי אז. לא?"
"במה?"
"שלא להרוס את המשפחות."
"כן," היא מלמלה.
שתקה. הבינה. לא הביטה אל עיניו. ספק את כפיו, נאנח, והיא הייתה שותקת כמי שלא מבינה. אבל היא הבינה. לא עוד רצה לדבר. עיניו בהו אליה והיא כאבה. לגמו במהרה את הקפה וקמו. הוא ליווה אותה אל האוטובוס שלקח אותה משם אל העיר בה חייתה. בהמתינם שם ניסה לאחוז בידה, אך זו חמקה. כמו משהו איים לנשכה. בבהלה משכה אותה מעמו.
"כלום לא השתנה אצלי." מצא צורך לומר.
"יהיה טוב," רק ענתה.
"כן," מלמל מבלי להביט בה "הלואי שיהיה טוב. אלה החיים."
"אלה החיים. תהיה בריא."
"כן. גם את," אמר.
"האוטובוס מאחר," עוד אמרה ולא אמר דבר.
רגע לאחר מכן הגיע האוטובוס והיא תלתה למשך שנייה בפניו את מבטה. אחר עלתה לאוטובוס, התישבה ליד חלון והביטה בו. ראתה את האכזבה מפגישתם על פניו. ראתה את עיניו והן היו אפלות כל כך. פניה לא זעו, אחר הפנתה אותם. הרגישה כי לא תוכל עוד. רצתה לגעת בו, אולי שייגע בה. לפחות נגיעה אחה. אך היא פחדה. פחדה פן יגע בה ושוב לא תוכל להינתק. משך אותה שנה עשתה לשכוח אותו ולבנות את חייה עם בן זוגה וילדיה מחדש, אך אהבתה אליו הייתה איתנה. והיא פחדה כל כך. פחדה באותה מידה בה אהבה אותו. כך פנתה מעמו, והיא מרעדת ובוכה, אינה שולטת בדמעותיה, שואלת עצמה איך יכלה. איך יכלה שלא לרוץ לקראתו ולחבקו בכול כוחה, לחבקו בדבקות ולא להרפות ממנו. ולא נותרו לה אלא דמעותיה הקפואות. הביטה בו והוא בה ושניהם שתקו, היו מאופקים. ואחר כך האוטובוס לקח אותה.
(ינואר 2023)
