מתוך החושך נולד אור גדול

מאמר על ספר שיריו החדש של אביחי קמחי לנווט לבד בחושך/ ראובן שבת

אהבתי מאוד את ספר שיריו החדש של אביחי קמחי. קראתי בו בנשימה אחת, לעיתים עצורה, לעיתים שמחה, לעיתים עצובה. לרוב מתוך אהבה ואהדה לאדם שהוא רע אמת ומשורר בחסד עליון.

בימי חיי קראתי ונתקלתי בספרי שירה רבים. חלקם היו מפעמי נפש ומעוררי התלהבות והתפעלות. אחרים היו בינוניים. אחרים היו סתמיים וחסרי ערך.

אבל "לנווט לבד בחושך", כמותו כהארה גדולה, צרופה, בלתי אמצעית של אור שירה פולח ובוקע.

כמוטו לספר בחר אביחי פרגמנט ידוע מתוך סיפור של פרנץ קפקא:
"כי אנחנו כמו גזעי עץ בשלג למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים חזק לאדמה, אבל תראו, אף זה רק למראית עין".

שאלתי את עצמי מדוע בעצם בחר אביחי במוטו המורכב, החכם, והעדין הזה כמוטו לספר שיריו.

התשובה טמונה בשני דברים. באיור של עטיפת הספר ובכל השירים שלו.

נתחיל באיור: האיור הוא ספירלה של נורות חשוכות, שבמרכזה אור ובאמצעה עומד אדם זקוף קומה, לבדו. למי שלא זיהה הספירלה הזאת היא אותה מערכת אור שאפשר למצוא אותה כאשר אדם שוכב על מיטת חוליו או טיפוליו בבית החולים, וכאשר הוא שוכב הוא רואה אותה מלמעלה..

האור שיצק אביחי קמחי לחייו היה קול שירתו.

באופן מסוים, מיסטי, חידתי, בלתי מובן לנו-הייתה זו מחלתו הקשה שעליה התגבר שנתנה לו למעשה את התשובה לכך.

בטרם אגע בשירי הספר, המופלאים להלן דעתי הפילוסופית על הספר.

"לנווט לבד בחושך" הוא ספר ייחודי מאוד בנוף השירה העברית. הוא יוצא ונוצק גם מתוך נקודות הנחה קוסמולוגיות.

בדידות האדם ביקום שמולו, חוסר הפשר שלעיתים הוא נתקל בו מול הבדידות הזאת. אי ההבנה מה אנו ולמה בעצם באנו לכאן. איזו מטרה? לאיזה יעד? כל אלו מהדהדים היטב בשירי הספר הנפלא.

מאידך- התשובה של אביחי ליקום היא תשובה אמיצה מאוד. לא בגלל שהוא ניצח או לא ניצח את מחלתו. אלא בגלל שנוצקה בקרבו תודעת אמת עזה, אמתית בלתי אמצעית במהותה.

קרי-"אני משיב לך, היקום את תשובתי, מתוך אהבה והערכה אליך לסבל של חיי, לאושר שלהם, לאמת הצרופה שבהם, ולכך שנתת לי את מתת האל החשובה הזאת של כתיבת שירה".

כך הוא.

שירי הספר עצמם עוסקים בנושאים שהם החיים עצמם. על שמחתם. דמעתם, כאבם. צהלתם. עיצבונם.

שירי אהבה זוגית מהיפים לאחרונה בשפה העברית:" מאז שדיברנו שירה/ הייתי לנער ואת לאילה/ מדלגת בגבעות/ אני שראשי נערי/ גופי זקן- מתקשה"( השיר סקיצה)

ושיר אחר-"כשהתאהבתי בך/ עפו בגופי/ פרפרים במשקל כבד/ ובכל זאת ריחפתי"( השיר פרפרים).

כך גם בשירים "מג'נון לילא" ו"נעורים"

ושירי התמודדות עם המחלה וקשייה הבלתי נסבלים, כמו למשל-"הוא קם מללו/ והמועקה כמו גידול/ קמה בו/ חושב אולי קפה/ יקל את הלפיתה בסרעפת"( מתוך השיר סחרחורת).

שיר אותנטי על השראה שאינה מובנית מאליה:" בלילות שנתי טרופה/ מחיפושים אחר מילה/ שתסגור שורה בשיר/ הנכתב ימים רבים/ אך היא מתרחקת ומתרחקת/ אני אסיר המילים"( מתוך השיר מילה אחת).

ושיר בסגנון עמיחי, חכם, פילוסופי, אותנטי מאוד:" מסע החיים מתמשך/ סוער/ מסע הלוויה קצר/ מרוסן/ המת הוא מת/ אינו חש את דאבון ליבו / של הפוסע אחריו// מזה זמן/ אני פוסע אחר חברים בטרם עת". ( מתוך השיר צער)

רבים משירי הספר נוגעים בחושניות מטיבה עם ירושלים, עיר הולדתו ומגוריו של המשורר.

נגיעה אותנטית, בהוויית העיר על מזגה המיוחד, שכונותיה, ריחותיה, הווייתה.

שירים אחרים נוגעים בעוצמה פיוטית יפה, אבל גם בכאב גדול בזיכרונות לא פשוטים על זיכרונותיו של אביחי קמחי משירותו הצבאי.

שירים אחרים, הטבועים בהומור ובאירוניה דקה ויפה עוסקים בביצה הספרותית הרוחשת פעם טוב ופעם רע וגם עמה למצער צריך להתמודד לעיתים מול מערומי קשייה.

אסיים בנימה אישית:

הידידות ביני לבין אביחי קמחי היא ידידות אמת שרקעה מחולק לכמה דברים מורכבים.

אחד מהם נוגע לאובדנה הכואב של אהובת חיי לפני שנים רבות מסרטן הדם.  בשיחה קצרה זה חיבר אותנו בכמה מובנים. למרות הכאב איננו מדברים על כך ודי לנו בידיעה ההדדית הכואבת.

השני הוא מעצם העובדה שזיהיתי מיד עם היכרותנו את גדולתו ויכולותיו כמשורר. קולו של אביחי קמחי בשירה הוא רב תעצומות, אותנטי, כובש באמת שלו, בעוצמה שלו.

השלישי- היותו משורר ואדם שטבע בשירתו את הזיקה ליקום. את האהבה אליו. את הכבוד וחוסר המורא ממנו מתוך עמדת כבוד כלפיו.

אלו צרופים בשירתו.

אלו מצויים בהערכתי אותו.

כמשורר וכאדם.

השיר האהוב עליי בספר הוא "נעורים".( עמוד 14).

צעירים לנצח. נהיה תמיד.

השירה מוכיחה זאת.

"לנווט לבד בחושך" הוא דוגמה נפלאה לזאת.