פרק מספר:

החילוף הגדול/ חבצלת ארנון

את גלגשת אני מחנה במסדרון ומדלגת במעלה המדרגות שתיים־שתיים לחדר מנהלת ההפקות. דלת החדר פתוחה וליפה־ג'יפה יושבת לבד. אני מתנשפת ומזיעה. היא אומרת לי, "לכי תשטפי פנים". אני מסתובבת, מדלגת מטה, פונה שמאלה למסדרון חדרי ההלבשה ועוברת את חדר האיפור. אני מציצה פנימה. הנרייטה נעדרת.

"שלום מרתה, את באה לישיבה?"

"תכף".

אני ממשיכה שמאלה לשירותים, שוטפת פנים ומנגבת. בדרך חזרה אני אוספת את מרתה. היא מחזיקה שקית נייר שבתוכה עזרי סריגה.

"מה קרה? מה את רצה?" היא שואלת. אני לא יודעת למה אני רצה ורק רוצה לשאול איפה הנרייטה. "תנשמי", היא מצווה. בכוח אני מכניסה אוויר לאזור בית החזה ומשתעלת.

אנחנו נכנסות לחדר הישיבות. רוב המשתתפים כבר יושבים סביב השולחן. מרתה מתיישבת ליד נוקי מיץ ואני מתיישבת על הכיסא הריק שלצד ליפה־ג'יפה. על השולחן, מולי, מונח בלוק כתיבה צהוב ועליו נח עט באלכסון. אני כותבת "ישיבת הפקה החולה המדומה 31 יולי 2007".

מצדה נותנת לי דפים. "תעבירי", היא אומרת. על הנייר מודפס לו"ז ההפקה. אני לוקחת דף אחד ומעבירה את החבילה ימינה.

"אני מעבירה לכם דף של לוח החזרות", מצדה מסבירה, "קחו כמה דקות ותראו אם יש משהו שצריך לבדוק, לברר, לתקן".

כולם מסתכלים בדפים.

"מי משתתף בצילומים לעיתונים?" מרתה שואלת. "לא, כי עד יום שישי כלום לא יהיה מוכן".

לילית בן־דויד, מנהלת המתפרה, מוסיפה, "כן, גם אין עדיין תלבושות".

מצדה מעיפה מבט בדף. "טעות שלי, הצילומים עם השחקנים יקרו בזמן החזרה הטכנית ביום שישי השבעה־עשר באוגוסט ואם נצטרך אז גם ביום שבת למָחרת".

"טוב, גם זה לא יותר מדי זמן", מרתה אומרת בשקט. מצדה שומעת ועונה, "מרתה אני יודעת שתספיקי". מרתה מתכופפת לשקית ומוציאה ממנה מסרגה וצמר.

"כרגע מתנהלות חזרות של להקת בהראם בחדר החזרות", מצדה ממשיכה. "ביום ראשון הקרוב מתחילים את הקריאה עם השחקנים בחדר החזרות. מלכה, רקפת, ביום שישי אתן מסמנות את חדר החזרות. אוקיי? טוב. נעבור עכשיו אחד־אחד. שקט בבקשה. ברנרד נתחיל איתך".

היא מצביעה אל הבלוק הצהוב ואני ניגשת אל מלאכת התיעוד. למה התיעוד? כי מצדה אוהבת להראות שבישיבה ההיא הובטח שהעניין ההוא יהיה גמור עד לתאריך הזה. למה אני? כי פעם, מזמן, באחת הישיבות, מתוך שיעמום, רשמתי בדרכי האישית דברים שנאמרו. מנהלת ההפקות, שעד לאותה הישיבה הייתה תמיד רושמת את הדברים בעצמה, קלטה ואימצה.

הישיבה נמשכת. כל מנהלי המחלקות מדברים ואני מתעדת. בסביבות עשר וחצי כולם למעט ברנרד שלוס, דובדבני ואבביוב עוזבים את הישיבה.

"אני לא משלמת שמונה מאות דולר עבור אפקט כזה", מצדה אומרת.

"אבל זה שוס לא רגיל. בלונדון ראיתי את האפקט הזה בנשיונל. בהצגה הזאת הייתה דמות שהתפקיד שלה היה להצית סיגריות. שחקן אחד לא אמר מילה כל ההצגה ורק שלף מהכיס מצית כל פעם שמישהו שם סיגריה בפה. הייתה שם סצנה..."

"אתה משווה את התקציב של הנשיונל לתקציב שלי?" מצדה קוטעת אותו. "שכח מזה. ברנרד, מה נראה לך?"

"אמרתי לאבביוף אפשר לשים זינור לכיסא של שחקן. יש מכונה עשן והכול בסדה", ברנרד עונה. אני אומרת שאפשר לעשות אפקט עם טלק. ארבעתם מפנים אליי מבט.

"שמים טלק בתוך פומפה והשחקן דופק על הפומפה וזה נראה כאילו יוצא ממנו עשן".

אבביוב ודובדבני מחליפים מבטים. ידו הגדולה של ברנרד טופחת טפיחה הגונה בגבי.

"טוב, ברנרד, תבדוק את שתי האופציות ונראה מה עובד הכי טוב. החולצה מבוטלת. כן?"

דובדבני ואבביוב לא מרוצים אך לעת עתה מסכימים. אני נותנת לליפה־ג'יפה את הבלוק הצהוב. היא מהנהנת ואני יורדת למחילה.

ליד המרכזייה שייק'ה, נהג הטנדר, במכנסיים קצרים וכרס בגופייה מהוהה מחכה לי. רינה המרכזנית צועקת, "תיקחי אותו מפה לפני שאני הורגת אותו!"

"מה עשית?" אני שואלת אותו.

"רציתי את הטלפון של השחקן הזה, איך קוראים לו, וזאתי גם כן, חסוי מה חסוי".

אני דוחפת אותו לכיוון המחילה. "דביל, היית יכול לבקש ממני".

"אבל אני אוהב לעצבן אותה", שייק'ה מחייך חיוך נטול שן. אני פותחת את דלת המחילה ואנחנו נכנסים פנימה.

"לאן נוסעים?" שייק'ה מצית סיגריה. אני מסתכלת ביומן הפתוח. בראש כל עמודה כתוב שם ההצגה ותחתיו הערות, רשימות, מספרי טלפון, שמות וקשקושים שונים. אני מעתיקה לדף נקי את מטלות היום שכוללות קניית חוקנים, נוצות צבעוניות ומטאטאי אבק צבעוניים לחולה ולעוץ לי, בלוני גומי צבעוניים ומכל הליום לחוות החיות ולדבש פרא המתחדשת ביום שלישי או רביעי הבא, עלים גדולים ומכלי צבעי שלכת לריסוס. אני מדליקה סיגריה.

"אוקיי, היום אנחנו נוסעים לתחנה המרכזית הישנה. דבר ראשון זה החוקנים בחנות מול חברת החשמל ואז ניכנס לתוך הישנה. יש שם איזה מפעל נוצות. אחרי זה לכפר גלעדי".

"אני יוריד אותך בישנה ומשם קופץ לקחת את הטלפון שלי מתיקון בחדשה. זה מטר משם", שייק'ה אומר.

"סבבה, אבל ישר אתה חוזר לקחת אותי. בלי סיבובים וסידורים".

 

בקבינה המרופטת היד השמאלית של שייק'ה מחוץ לחלון. כל כמה דקות היא מבצעת תנועה מגונה. שייק'ה רוב הזמן מקלל וכשהוא ממש כועס הוא יורק, "טפו כוסאמו" והיד הימנית שלו מרביצה לצפצפה. הצפצפה החבוטה לפעמים משמיעה צפצוף מנוזל ולפעמים שותקת. שייק'ה נותן גז, בולם, חותך ימינה, חותך שמאלה, בולם שוב, מזנק, חותך ימינה, חותך שמאלה ותוך עשר דקות אנחנו נעצרים בקדמת חנות החוקנים. בזמן שאני קופצת אל החנות שייק'ה עומד עם שני גלגלים על מדרכה צרה ומעשן סיגריה בקבינה. אני חוזרת עם האביזרים ואנו חורכים את הכניסה לרחוב הגליל בתחנה המרכזית הישנה.

"תעצור כאן", אני מצווה ושייק'ה מנחית רגל על הברקס. ליד הכניסה לבניין אני יורדת מהקבינה ושייק'ה נוסע. המבנה צהוב־אפור, מעופש, חשוך ומתפורר. חלונותיו שבורים רובם ותריסיהם אלכסוניים. על הקיר הצדדי, מתוך אחד מעיקולי צינור הביוב, צומח עץ. אני בודקת שזו הכתובת. זו הכתובת.

בחדר המדרגות אופל, שתן, עובש. אני לוחצת על מתג האור. אין אור. מחלון חלבי במרומי תקרת חדר המדרגות נכנס מעט אור יום שמאיר אך בקושי את הדרך. על המדרגה השביעית שוכב בר־מינן. אני מהדקת שיניים ומדלגת מעליו. בדרכי מעלה אני חולפת על פני דלתות מתקלפות וגרפיטי. בקומה השלישית יש דלת אחת צבועה בלבן ועליה שלט קטן – "בבורשטיין נוצות בע"מ".

כשאני מצלצלת הפעמון משמיע צלצול חזק ומעבר לדלת קול בריטון־בס אומר, "פתוח, נא להיכנס". אני פותחת את הדלת ומציצה פנימה. בתוך חדר מואר, גבוה ולבן עומדים שקטים הררי נוצות. הר ירוק, הר ורוד, הר צהוב, הר כתום, הר כחול והר סגול. אני מתעטשת.

"לבריאות!" אני שומעת מעומק החדר ואז שקט. הדלת נסגרת מאחוריי ברכות, ומתוך הררי הנוצות מפציע איש קטן. ממש קטן. "אל תיבהלי. אני בבורשטיין אלי. בטלפון דיברנו. מה משעשע? אני לא משגע? נעים מאוד. בואי שבי, שתי, תתרווחי, נדבר על הא ודא, אולי אף נזכה לאיזו בדיחה. עבור איזו הצגה לנוצות היא זקוקה? החולה המדומה? עוץ לי גוץ לי? מה היא שחה?!" הגמד מסתובב ונעלם בין ההרים. אחרי דקה הוא חוזר. לראשו מצנפת ירוקה ובידו מקל נוצות מרהיב. עוץ לי גוץ לי בכבודו ובעצמו שר את השיר ״בוקר טוב״. הוא גם זמר וגם רקדן.

ההופעה מבדרת ומפתיעה וכשהיא מסתיימת אני מוחאת כפיים, קוראת, "יפה מאוד! נפלא!" ובבורשטיין משתחווה השתחוויה עמוקה שבסיומה הוא שוב נעלם מאחורי הרכס. כשהוא חוזר הוא גורר אחריו שני שקים מלאים בנוצות פסיכודליות.

"באילו צבעים היא רוצה המטאטאים?" הוא שואל.

"כל הצבעים", אני עונה ומבטיחה לשלוח זוג הזמנות להצגת הילדים בעונה הבאה. בבורשטיין מוכר לי עשרה מטאטאי נוצה ושני שקי נוצות צבעוניות במחיר סמלי. הוא מלווה אותי לדלת, קד קידה והדלת נסגרת מאחוריי.

מהאור אני יורדת אל האופל. עם שקים ומקלות בידיים אני מדלגת מעל הבר־מינן, יוצאת לרחוב הגליל ומחכה לשייק'ה. חמש דקות חולפות, שש, ולא טנדר ולא שייק'ה. הבר־מינן יוצא מהבניין. שערו מצידו האחד של הראש זקור ופרוע ומצד שני שטוח ודבוק לאוזנו כמו פיתה. הוא נעצר. בעיני ספירלה הוא מביט בי וראשו כמו מתנועע על פני גלים בלתי נראים. במשך רגע ארוך עיניו מנסות להתמקד ואז הוא מסובב את הראש סיבוב מלא סביב עצמו ועוצם אותן. כעת הוא עומד עצום עיניים ואט־אט שוקע אל המדרכה. עוברת עוד דקה. שייק'ה לא מגיע. הבר־מינן מתנדנד מעט ומתנדנד יותר ומתעורר. אני אומרת לעצמי, "לא משנה מה, אל תסתכלי לו בעיניים". הוא מרים לכיווני ציפורן שחורה בקצה אצבע גרומה וצועד צעד אחד לעברי. את אותה האצבע הוא מכניס לכיס מכנסי חאקי־קקי, שולה מתוכו חצי סיגריה מעושנת ומצית. היד לוקחת את הסיגריה אל שפתיו הפצועות אבל בדיוק כשהמצית ניצת הוא צולל שוב לתרדמת. ברגע הזה שייק'ה חותך את הפינה ומצפצף צפצוף סתום.

אני זורקת את השקים והמטאטאים אל ארגז הטנדר וקופצת אל תוך הקבינה. כשהמסטול מתעורר בפעם השלישית שייק'ה מפיל רגלו הימנית על דוושת הבנזין ואנחנו עפים משם. תוך חמש דקות אנחנו בצומת לוינסקי־צ'לנוב, מטר מהבית שלי. אני רואה את גניה נשענת מהמרפסת שלה בקומה השנייה ומדברת עם סוניה שנשענת ממעקה המרפסת שלה בקומה השלישית. אנקה, במרפסת הקומה הראשונה, מביטה מעלה אל שתיהן וצוחקת. איזה יום היום? יום שלישי. היום הן משחקות קלפים עם מרק.

הרמזור מתחלף לירוק. שייק'ה טס קדימה. אנחנו פונים שמאלה אל תוך רחוב העלייה ומייד ימינה אל רחוב מטלון הצר. בצידו הימני של הרחוב ישנה חנות שמוכרת צמחי נוי מלאכותיים. "שייק'ה תעצור איפשהו. אני רוצה לראות אם יש להם עלים כאן". שייק'ה בולם. מאחורינו צפצופים וקללות. אני יורדת ושייק'ה נוסע להצטלבות מטלון ורחוב השוק ונדחף בין פח זבל לערמת קרטונים. בחנות המוכר מבשר שיש עלים. שישו ושמחו. אני קונה שני גלילים שלושה מטר על מטר וחצי במחיר של 124 שקל בסך הכול. את הגלילים אני נושאת אל הטנדר ואנו ממשיכים לכיוון רחוב כפר גלעדי.

כפר גלעדי הוא מרכז קונפקציה, תחפושות וצעצועים. אנחנו פונים לרחוב ושייק'ה בולם. משאית ברוחב הכביש פורקת סחורה. שייק'ה מרביץ לצפצפה, מקלל ועושה תנועות מגונות בידו השמאלית. אנחנו צריכים להגיע לחנות "הכול ליומולדת" שנמצאת בדיוק מעברה השני של המשאית. אני אומרת לשייק'ה שאני הולכת לחנות ושיחכה לי בפינת לוינסקי עם האף לכיוון הרצל. עד שאני שוכרת מכל הליום וקונה שלושים בלוני גומי מנופחים ועוד מאתיים לא מנופחים המשאית כבר המשיכה ושייק'ה מחכה בפינה. הארגז של שייק'ה לא מקורה אז את הבלונים המנופחים אני מכניסה לקבינה.

"תגידי, את נורמלית?" שייק'ה שואל ואני אומרת לו להתקדם לכיוון הרצל פינת יהודה הלוי ולחכות לי שם ועושה דרכי ברגל אל חנות למוצרי אומנות וצביעה, שם אקנה מכלי ספריי בצבעי שלכת.

כבר צָהריים. חם. לח. דרום תל־אביב פולטת גזים נוגדי סביבה לכל הכיוונים. בשולי הדרך, על רקע גבעות של פירות יבשים, אגוזים, בוטנים, שקדים, דגים מלוחים, חמוצים, תבלינים ותחתונים מיובאים מסין, נמסים בני אנוש שוליים. בשעה הזאת הזונות ישנות.

אנחנו חוזרים לתיאטרון אחרי אחת. כשאני יורדת מהקבינה המטונפת הרגליים שלי פחות יציבות והצוואר תפוס יותר. שייק'ה עוזר לי להעמיס הכול על מעלית המשא ואז הוא לוחץ על כפתור שמעלה אותי ואת שלל הבוקר אל משטח הפריקה.

בגובה חמישה־עשר מטרים מעל פני האדמה המעלית נעצרת. דלת משטח הפריקה של הבמה הגדולה סגורה ונעולה. אני לוחצת על לחצן אדום ומחכה. אחרי הצלצול השלישי ברל'ה פותח אותה. אני מורידה את הציוד למחילה ומניחה כל דבר במקומו, מדליקה רדיו, מתיישבת מאחורי השולחן ומדליקה סיגריה. אני רושמת ביומן לבדוק שהרובה של קוראז' יורה, שואפת עשן עמוק לריאות ולוגמת שארית קפה של בוקר. בבת־אחת דקירת רעב מנקבת את קיבתי. אני מכבה את הסיגריה, הולכת לשטוף פנים וידיים ולאכול במזנון.

בחדר האיפור מרתה והנרייטה יושבות זו מול זו. מרתה מסרקת פאה והנרייטה ממיינת שיער. מרתה מרימה אליי עיניים שחורות מעל המשקפיים.

"שלום גברת ג'ונגל!" היא קוראת.

"אהלן, אהלן", אני עונה אך נשארת במסדרון ולא נכנסת. הנרייטה מביטה בפניי. אני רוצה להיות מרוחקת, אך כשעיניה נפגשות בעיניי אני צוחקת. מרתה קמה להכין קפה ואני מעדכנת שאני הולכת לשירותים ואחר־כך למזנון. מאחוריי אני שומעת את מרתה אומרת, "הנרייטה, כשתגמרי למיין את השיער תתחילי לסרק את הפאות של דבש".

 

לקראת חמש אחר הצָהריים, אחרי שרצתי לאורך מסדרונות התיאטרון מהמסגרייה למתפרה, לבמה, לחדר של ברנרד, ללידיה המזכירה, חזרה לבמה ושוב למחילה ושוב לבמה לבדוק את הרובה היורה וחוזר חלילה בשינויים קלים, אני מתיישבת אל שולחני ומציתה סיגריה אחרונה להיום במחלקה. היום היה יום טוב. אני מוצצת מהפילטר מציצה ארוכה, משחררת שובל עשן ועוברת על הרשימה למחר.

 

עשר וחצי בלילה, בר המינרווה. אני יושבת מתוחה על הבר ובין ידיי כוס בירה קצופה. בשעה מוקדמת זו רק לסביות ישישות נוכחות במקום. דנה דינגל, חברה זה שני עשורים, מתיישבת לשמאלי.

"זאטוטה השרמוטה! מה את עושה כאן?" היא שואלת.

"היי מה נשמע?" אני מחייכת אליה.

"אני רוצה למות!" היא משיבה.

"מה קרה?"

"לקרן יש סטוץ, תנחשי עם מי?" אין לי מושג. "עם ציפי!"

"איזו ציפי? ציפי שלי?" אני שואלת.

"ציפי, המיתולוגית שלך", היא מהנהנת. לעצמי אני חושבת עד כמה עייפתי מהכול! ודנה כאילו קוראת את מחשבתי. "הביצה המסריחה הזאת הגיעה לי עד כאן!" היא מסמנת עם כף ידה מעל הראש.

כשדנה מזמינה קוּבה ליברֶה, שזה שם מפונפן לרום עם קוקה־קולה, לבר נכנסות קרן וציפי.

"נהיה לי מחניק", דנה דינגל אומרת, "אני יוצאת לנשום אוויר". דינגל הולכת ובריונית קטנה מתיישבת לימיני.

"ג'וני ווקר אדום און דה האוס עם הרבה קרח!" היא צועקת.

"און דה רוקס יא מטומטמת", אני חושבת לעצמי.

ככל שנוקפות הדקות יותר ויותר צעירות חשופות בטן נכנסות לבר. אני מרימה לשנייה את עיניי וקולטת את דלית מהפגישה העיוורת שלא הניבה דבר. היא אוחזת בידה של סיליה שפעם ריגשה אותי וכל־כך רציתי להרשים אותה עם איזה משפט פתיחה מחכים ובסוף לא משפט ולא מילה יצאו לי מהפה. אני מצטמצמת אל תוך כוס בירה מטלילה. מאחוריי אני שומעת את הקול המוכר של דלית.

"היי, קשוחה, מה קורה? מה חדש?"

רועש נורא. אני מהנהנת אליה ולא מצליחה להישיר מבט אל עיני זוגתה. דנה דינגל חוזרת למקומה ואומרת שלום לבריונית שיושבת לימיני.

"מי זאת?" אני שואלת.

"זאת ליאורה. היא הדילרית שלי", היא עונה. לפתע מאה ושמונים סנטימטרים של קרן גוהרים מעל שתינו.

"מה קורה?" היא שואלת. דינגל מסובבת את הגב ואני עם שפתיי מסמנת שהכול טוב. נהיה צפוף סביבי. מרפקים, כתפיים ושדיים נדחקים דרכי אל הבר. אני אומרת לדינגל, "תשמרי לי ת'מקום, אני הולכת להשתין", ודרך גופיות וקורקבנים חוצבת דרכי אל השירותים.

בתא מטונף אני משתינה, מרימה מכנסיים ובועטת בכפתור שמוריד את המים. אני פותחת את הדלת במגע מינימלי וממש מולי, מעל הכיור, ציפי רוכנת, שוטפת ידיים. הייתי רוצה להתקרב אל גבה הענוג, לאחוז בה, להיצמד אליה. אבל ציפי רואה אותי במראה, מתיישרת, מסתובבת, בקושי מחייכת ויוצאת אל קרן שמחכה לה מעבר לדלת. עם ידיים רטובות אני יוצאת אל הרחש המפותל המתרגש בחוץ.

אישה צעירה חשופת טבור יושבת על הכיסא שהיה שלי ולוחשת מילים על אוזנה של דנה דינגל. מצב רוחה טוב משהיה כשעזבתי אותה. אני נעמדת בקרבתן ונראה שלדינגל אין שום כוונה להזיז את הצעירה ממקומה. אני מעבירה משקל מרגל לרגל ומביטה לצדדים. בצד השני של הבר סיליה מנשקת את דלית. נראה לי שההבטחה שלי למרק מוצתה, גם אם לא במלואה. יצאתי וראיתי, אך את ליבי לא פתחתי. ללא מילות פרידה אני יוצאת אל סמטת בית השואבה ועושה דרכי הביתה.

רבע לחצות ובבניין מגוריי זקני צ'לנוב עדיין משחקים קלפים. אעבור שם, אראה מה שלומם, נגיד לילה טוב. אני מגבירה צעדיי. הלילה הזה אני נטולת גלגשת ובאזור שבין כיכר המושבות ללוינסקי פינת צ'לנוב אני פחות אוהבת ללכת. בשעה הזאת יוצאים מן החורים צרכני גמירה, השפלה, סמים ואלימות ואין לתת להם תירוץ כלשהו להיטפל אליי. אל תלכי מהר מדי. כשהם מריחים פחד הם ננעלים עלייך כמו עלוקה הנדבקת לגוף מלא דם חם.

אני נכנסת לבניין, לוחצת על המתג ומדלגת את המדרגות שתיים־שתיים מעלה. מחוץ לדלת של גניה אני שומעת את קולו של מרק ומקישה בדלת.

"אה, זוטה הגיעה", הוא אומר ואנקה רצה לפתוח.

אני נכנסת ושמחה להיות עם שכניי הטובים. כולם מחייכים. על השולחן הירוק קלפים, שאריות בורקס, רוגלך ועוגת גבינה. מרק מוזג ברנדי לכוסית חמישית. אנחנו לוגמים לגימות קטנות מהמשקה. לימינה של אנקה הר קליפות גרעינים. האלכוהול מתפשט במהירות בגופי. אני מסתכלת עליהם ועיניי מתמלאות דמעות.

"מה קרה? זה בגלל המועדון הזה? היה כל־כך רע?" מרק אוחז בדאגה בידי.

"אני כל־כך אוהבת אתכם", אני מייללת ללא מעצור.

"אווו", גניה ניגשת אליי ומחבקת את כתפיי.

"אולי בשבוע הבא יהיה יותר טוב", מרק אומר ואני שומעת את אנקה צוחקת וצחוקה המתוק רק מגביר את שטף בכיי. פרוסת עוגת גבינה משולשת נדחפת לעברי וסוניה פוקדת, "תאכלי משהו מתוק. לא טוב לשתות על בטן ריקה".

"שמעת את הבדיחה על המנהל בנק והזקנה?" מרק שואל. הוא מצחקק את צחקוקו המוכר ואני צוחקת איתו.