פעולות הנצחה עם מותה של גאולה הודס פלחן ז"ל/ בלפור חקק

 

ביום 24.1.2023 התקיים בבית אורי צבי (בית אצ"ג) אירוע בהנחיית הרצל ובלפור חקק, בסימן הנצחה וזיכרון לגאולה הודס פלחן ז"ל.

האירוע התקיים סמוך ליום השלושים למותה של המשוררת גאולה ז"ל. משוררים קראו שירים בנושא 'גאולה' באולם האירועים של בית אצ"ג בירושלים. השירים הציגו את נושא הגאולה האישית והלאומית בשיריהם.

שורת משתתפים באירוע עמדה על הבמה והם הציגו את ספריה של גאולה פלחן ז"ל. באירוע השתתפה אינס הודס, אמה של גאולה ז"ל, וכן חברתה הקרובה אוגניה ארביטמן שהגיעה לאירוע יחד עם בני משפחה וחברים.

 

תוכן האירוע

הרצל ובלפור חקק (בעבר יושבי ראש אגודת הסופרים העברים) יזמו והנחו את האירוע. בחלקו השני של האירוע התקיים טקס הנצחה לזכר גאולה ז"ל.

כיוון שבהלוויה בהר המנוחות בירושלים, האח של גאולה לא נכח, כי לא הודיעו לו על מות אחותו גאולה ז"ל, עקב הנסיבות המשפחתיות. בעת ההלוויה, הרצל ובלפור חקק הספידו אותה בבית המספד של קהילת ירושלים בגבעת שאול, וכן המשוררת שושנה ויג, שהייתה מו"לית של ספריה. חברא קדישא נוכחו לראות שאין בני משפחה שיקראו קדיש לזכרה וביקשו מהאחים חקק לקרוא קדיש.

לאחר שהתברר ליהודה פלחן, אח של גאולה ז"ל, שלא נקרא לקרוא קדיש על אחותו ז"ל, הוא שוחח עם האחים חקק. הובטח לו שבעת האירוע בבית אצ"ג הוא יוזמן לקרוא קדיש על גאולה ז"ל.

ואכן יהודה פלחן נכח באירוע בזום, וקרא את הקדיש, וזה עורר את התרגשות המשתתפים באירוע בבית אצ"ג, וגם המשתתפים בזום. אסתר דגן קניאל אמרה שדמעה בעת אמירת הקדיש. בלפור חקק קרא אשכבה על גאולה ז"ל.

 

הפקת ספר מן העיזבון של גאולה: "מינל"

הוצאת "קינמון", בניהול גל אלגר, עמדה במחויבות לגאולה ז"ל. המו"לית גל אלגר, הייתה בקשר עם גאולה לפני מותה, וגאולה כתבה ספר על אביה החורג מינל, יליד רומניה.

דברים על הספר מינל- בהוצאת "קינמון" (מו"לית גל אלגר):

 

הנסיבות המשפחתיות הובילו לקרע במשפחה: הוריה של גאולה הודס-פלחן היו בהתנגשות קשה בנישואיהן, והאב התנהג בעריצות כלפי אשתו וילדיו. לא אכנס לסיפור של גאולה על העימות עם האב הביולוגי. יש לה אח מאותם הורים, יהודה פלחן.

מכיוון שהספר הוא על "מינל", נעסוק בספר ובדמותו של מינל. חבל כמובן שמינל עצמו לא זכה לראות ספר זה. חבל גם שגאולה ז"ל לא זכתה להוביל את הספר להשקה. אנו מקיימים את ההשקה בלעדיה. אבל בכך שאנו קוראים את דבריה, אנו מביאים גאולה לעולם...

כניסתו של מינל לחייה לאחר נישואי האם בשנית רוויים כאב וקשיים.

הנה ההתנגשות שהייתה בהתחלה:

לאחר רכישת רהיטים חדשים, גאולה בוחרת כיסא שהוא שלה סביב שולחן פינת האוכל.

ואז קורה פיצוץ:

 

"הוא העז להתיישב בכיסאי כמו היה זה כיסא של פשוטי עם, לא של גאולה, שלה זכות הבכורה על הכיסא שהיא יושבת בו במטבח של אימה. מטבח שהחל רק לאחרונה את חייו החדשים כמעון אמיתי לנפשות אוהבות.

ואַתה ישבת שם, ואני בזעם כבוש התחלתי לנעול את נעליי.

"בואי, שבי איתנו," קראה אימי בעליזות שציינה אי מודעות מוחלטת לרגשות בתה".

ממש מצב קלאסי של הפסוק: "על כסאי לא יישב זר".

היא קמה ונוטשת את הארוחה המשפחתית.

אחרי זה יש שורות התקרבויות של מינל , שמנסה כל הזמן לפייס אותה ולפצות אותה. כשהוא נותן לה מחשבון סולארי קטן לחישובים, כי הוא יודע שהיא זקוקה לזה, היא מתעקשת לא לקבל, ונעתרת רק לאחר הפצרות אמה. לימים, כשהיא כותבת את הספר, היא מחזיקה במחשבון וחשה געגועים למינל.

כשהוא עושה למענה כל כך הרבה -

היא מכינה לו הפתעה.

 

 

גאולה עושה למענו עוגת קוקוס של ליליאן קורנפלד:

 

"כיום אני יודעת שמתחת לחזות הנערה הזועפת שהייתי, הסתתר רצון עז בחום ובקרבה, רצון זה היה משותף למינל ולי, אלא שסבלנו מבלבול לשונות, ועל כך שנינו שילמנו את המחיר בשנים ארוכות של ניכור".

היא מתארת מחווה מיוחדת של מינל: כאשר היא מאבדת תיק עם יצירותיה ועבודותיה האקדמיות, והתיק מגיע למשטרה כי היו בו מסמכים של גאולה, מינל נחלץ מיד לעזרתה.

 

כאשר התיק שלה מגיע לתחנת משטרה, מינל עוזב מקום עבודתו ונוסע איתה לתחנת המשטרה:

 

"רציתי להגיע במהירות הרבה ביותר והתקשרתי למינל. באותן שנים הוא עוד לא גר איתנו. הייתה לו דירה משלו שהוא טיפח מאוד ושמר על ניקיונה, ובאותו רגע הוא היה שקוע באחד מעיסוקיו האהובים: שאיבת אבק.

מינל הבין מייד לליבי, וכשהוא לבוש בטרנינג (כידוע דירה מנקים רק בבגדי בית, שלא לומר סמרטוטי בית), אץ רץ לחוש לעזרתי.

וכך אנו פוסעים, מינל ואני, עוד לא אב ובת אבל בהחלט קצת חברים, לעבר תחנת המשטרה.- - - -

נכנסנו למבנה התחנה. מינל הביט בי כשבעיניו זיק של חיוך. פרצנו בצחוק.

כמה אני מתגעגעת לצחוק איתך, אבא!"

 

כשהיא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ברמב"ם, הוא מגיע בתקופה קשה זו כשהיא צמודה למיטה, כדי להיות לצדה,  לישון לידה על הרצפה ולהשגיח עליה:

"שמונה לילות ישן מינל ליד מיטתי וכמה מיטיבה הייתה נוכחותו. הייתי מקיצה ומגלה שאיני לבד במצולת המחלקה הפסיכיאטרית. מינל נמצא איתי. יש נפש אוהבת שניצבת לצידי במקום האיום מכול, יש מי שיושיט לי כוס מים, יש מי שישמע לקולי והוא אינו רחוק".

 

ואז, התפנית:

" באותם ימי אסון חשוכים הקשר בינינו עבר מטמורפוזה שהפכה אותנו מכמעט זרים לאב ובתו.

אהבה נוצקה בנו ושנינו ידענו שיחסינו השתנו לנצח.

 

צעד קדימה, צעד אחורה, גישוש. שני סומים מחפשים זה אחר זה בעלטה.

ואז: אחד הסומים זועק, והסומא השני עונה בזעקה: "הנני, בתי."

 

הספר מרתק ממש ומתאר תהפוכות היחסים בין אב ובתו, לכן קשה להגיע לסופו של הספר.

 

ואז מתואר סיום עצוב של חייו:

"במרוצת השנים היה מינל לקורא הראשון של כל שיר שכתבתי. הוא עצמו לא עסק בכתיבה מעולם, למעט ספר מדע בתחום עיסוקו כמטאורולוג שפרסם ברומניה. אבל הוא לא היה רק מטאורולוג ומהנדס. באוניברסיטת בוקרשט הוא למד ביקורת תיאטרון והיה לו ידע נרחב ועשיר באומנויות היפות.

אדם רחב אופקים ששלט בשש שפות וסיים את חייו חולה, מותש ומבודד בגלל הקורונה במחלקה הסיעודית של בית האבות". הוא חולה מאוד ומת בודד, עקד היותו מבודד כחולה קורונה.

באירוע זה בבית אצ"ג נערכה השקה גם לספר הנצחה נוסף:

 

הופעת הספר "גאולה" בעריכת שושנה ויג

 

בו זמנית יצא לאור לקראת אירוע ההנצחה לגאולה הודס פלחן, גם ספר "גאולה". שירי גאולה של משוררים שונים, בהוצאת "יונה שחורה" של אלי יונה.

שושנה ויג כתבה בפתח הספר:

"גאולה הודס פלחן הייתה משוררת צנועה ענקית שמקומה חייב להישמר...שירת גאולה נשארת אתנו. היא הותירה בנו חותם ובעולם הספרותי שכל כך אהבה".