פרק מספר:
בת מלך/ יוסף כהן אלרן
וזאת, אדומת השיער, כמו העירה בי את התשוקה מחדש. אך באחד הבקרים ששהיתי שם, לקראת סוף הימצאי במקום, לאחר צאתי אל הדשא שבחצר ביתה של בתי, ולאחר שנשענתי על מקלי, לאחר שישבתי בשמש הנעימה ולאחר שבאה והפנתה גבה אליי כתחילת מעשה ואני חשתי מייד את אחוריה נעים מעליי, כשמבטה נתלה בי וכבר חסר מבוכה כלל, אזרתי כוח ואמרתי לה כי המצב לא יכול להימשך, כי אני לא יכול עוד לעשות זאת וגם כי אני שב אל ביתי, והאמת ניתנה להיאמר כי לא הייתי שמח כל כך בתוכי. על אף הכול נהניתי ממנה. והיא עשתה זאת בקלילות וללא טרוניות. היא שתקה אז כמי שמהרהרת בדברים, הביטה הצידה אל הבית ואחר עמדה מולי, פניה נפולים מעלבון וידיה משולבות על חזה.
"מה, זהו?" שאלה.
"זהו."
"אתה צוחק עליי," רטנה בלא להיישיר את מבטה אל עיניי: "זה ככה? מה, נמאסתי עליך? שבעת?"
"אני צריך לחזור הביתה," אמרתי. "זה לא הבית שלי כאן. אני אורח ואני צריך ללכת."
"מה לא? מה אתה מדבר? רע לך פה? למה אבא שחי לבד לא יהיה ליד הבת שלו? מפנקים אותך, לא?"
הבחנתי שחייכה, אך חיוכה היה כפוי ודומע, והיא הוסיפה בקול חבוי מעט: "ואני דואגת לך, נכון? לאן אתה ממהר? לאיזה בית אתה ממהר כדי להיות שם לבד עם עצמך, עם הצרכים שלך?"
"אני צריך לחזור הביתה. זה מה שאני צריך. יש לי בית משלי, את יודעת."
"כן, אני יודעת, הביתה, על זה אני מדברת." מלמלה, ואני שאלתי את עצמי אם היא מלגלגת. אך היא הוסיפה כאילו לאחר מחשבה: "אבל אולי אוכל לבוא לשם? אני אבוא לשם? מה אתה אומר?" נעה מרגל אל רגל ואחר מכן שתקה. ראשה היה מוטה מטה, ואז הישירה אותו והביטה בפניי, עיניה התחייכו מעט והיא עמדה מצפה.
"אין צורך. לא."
"לא?" נראתה תמיהה.
"זה ככה," אמרתי. "לא צריך עוד."
עיניה היו בהירות וגדולות ועור פניה האדים מן הלאו שלי ומן הטבע שלו כאשר שמעתי אותה: "אולי אבוא בכל זאת לבקר אותך."
"אין לי צורך." אמרתי.
"אבל..." רצתה לומר משהו.
הבנתי ואמרתי: "לא קרה כלום. לא רוצה בזה עוד. אני מנותק מזה."
"מה, מנותק?" שוב שפלו פניה, "אבל אתה צריך."
"אני לא צריך."
"לא מבינה, אתה גבר, לא?" אמרה.
"אני ככה," לחשתי בלי להביט אליה.
שתקה רגע ואחר מלמלה: "אתה לא מרוצה ממני. לא אוהב אפילו קצת, כנראה. אולי לא מרוצה. לא סיפקתי אותך?"
היא פסעה לאיטה והתרחקה לעבר הבית, ודקות אחדות לאחר מכן ראיתי אותה עם נכדתי, אבל לא שמעתי את צחוקה. חשתי רע עם עצמי. חסתי עליה. קרוב לוודאי, חשבתי, אין לה חיים משלה, כשם שלי לא היו חיים משלי. לא היו לי חיים ללא טובה שלי, טובה יפתי שבגדתי בזכרה, שלא ידעתי להדוף את אותו שטן שבא ופיתה אותי בצורת ישבנים של אישה שנדחקו בי ורטטו מעליי. עוד זמן רב הייתי צפוי לחשוב על כך, אם כי ניסיתי באותו זמן להתעלם, כי צורכי גופי גברו עליי. עתה, כשהעליתי לפניי את לחות אחוריה באותו חום של הקיץ ההוא, חשתי דחייה מעצמי ומהמעשים שנעשו, מעשים שלא התכוונתי אליהם, אך לא התנגדתי. לא, לא התנגדתי וידעתי זאת. למן היום השני ידעתי שזה אשר יקרה ולא דחיתי. כל אותו שבוע חזר המעשה על עצמו. אולי היצר שהיה חבוי בי חיכה לזאת. אותה מפלצת נוראה אמרה את דברה ועשתה את אשר עשתה. ולאחר מכן הרביתי להתייסר בתחושותיי.
אהבה, חשבתי. אחר כך צחקתי. ריבונו של עולם, על מה חושבת רוחמה שכך דיברה? ומה קרה לאהבה הגדולה שחשתי לרעייתי? והיכן אני, היכן באתי? שתקתי, נדהם משהו מן השברים שחשתי בי אז.
לפיכך נשמתי לרווחה כאשר בתי באה אליי בסלון ביתה, נושאת דברים, עומדת ותולה בי את עיני אימהּ.
"איך אתה מרגיש, אבא."
"מרגיש מצוין, אבל רוצה להיות בבית שלי."
היססה רגע קל ואמרה: "אני רוצה שתרגיש מחוּדש." והוסיפה: "יש לי גם צעירה מדהימה שתעזור לך בבית. לא כמו האישה שמגיעה פעמיים בשבוע. בסדר?"
"יום-יום?"
אמרה: "אולי לא, כל פעם משהו. נראה." והייתה בין מרצינה לבין מחייכת, כך שלא יכולתי להבין דבר. "היא תבוא לפי הצורך. אם צריך אפילו רוב היום. תסדר ותעזור לך במה שצריך. זהו. והיא לא תטריד אותך. זה חשוב לי."
"לך?"
"גם לה," אמרה.
"ולי?"
"דבר ראשון לך. להקל עליך."
הוסיפה להביט בי, מיישירה אליי את עיניה. חשתי השתלטות כלשהי על חיי והבלגתי. וזאת הייתה בתי יחידתי אשר אהבתי. שתקתי. נאנחתי. והצעירה שהציגה לפניי נראתה לא רע כלל וכלל. לא יכולתי לומר דבר באותה שעה, גם לא ידעתי מה לומר. דומה שלא נשאלתי לדעתי ורק הודיעוני על דבר בואה. מאז הלכה אהובתי לדרכה ובחלוף הימים הפכה בתי להיות מגינתי ומשענתי, אף שילמה דברים עבורי גם אם לא נזקקתי. ברוב המקרים לא נזקקתי, ודאגתה המרובה רק הביכה אותי ולעיתים אף יכלה לגרום לי לרוגז.
"טוב, בסדר," מלמלתי.
חייכה חיוך קל. פסעה משם ורחקה מעימי. אחר שמעתי את מחיצת הזכוכית שבין הסלון אל החוץ נגררת. ישבתי אז על כיסאי, צפיתי על בריכת המים דרך זגוגיות הסלון וראיתי את הערב יורד, את אודם השמיים ואת הדשא הירוק המתכהה ואת העייפות בעיני נכדתי. הנעתי את ראשי מעלה ומטה והוספתי לשתוק בעוד הילדה מתבוננת בי ושואלת בוודאי שאלות את עצמה. ובחושבי על כל אלה נדמה לי שחייכתי אל עצמי. גם חשבתי שכאשר תבוא השמרטפית אדומת השיער למוחרת, כבר לא תמצא אותי. אולי תשאל על אודותיי. הזהרתי את בתי לבל תיתן לה את כתובתי.
רציתי לומר אז עוד כי איני נתקל באיש שלה כמעט, ואיך לא התייגע מהמשרד ומהעבודה, והיא האריכה להביט בי כמי שרוצה לשאול איזה דבר ואני שתקתי וציפיתי. היא עמדה והביטה בי, נמנעת מלומר דברים, אך הנידה בראשה כמי שמבינה עניין וחייכה חיוך גנוב לעומתי. בדיעבד הצטערתי. כל אותו מעמד קצר ציער אותי.
