סיפור:
הַפִּינְקָס/ סיגביורן אובסטפלדר מנורבגית אורי ניסן גנסין
טוב לי טוב. מסביב לי דממה. ישׁוֹב אשב ואביט אל המנורה הקטנה ודבר איני חפצה יותר. לא, יותר איני חפצה דבר.
למה זה כה רחוקה המנוחה מלבי תמיד? למה זה ברא לנו אלוהים לב – לנו, הנשים?
יש מלה אחת, אשר יכול לא אוכל ללחוש אותה בשפתי, מבלי אשר תחרד נפשי בקרבי. ותמיד חרד תחרד בדרבי זו המלה עש אשר יאחזני הקור. הָאֹשֶר!
אמנם קור אוחז את נפשי. הנני ואשכב. אתכנס נא כולי בשמיכה הטובה והחמה ככה. אנומה נא.
הוא. האומנם שב הדבר והתגנב שנית אל לבי?
האמור לא אמרתי כבר די לכל הדברים האלה? הֲסָבול לא סבלתי כבר דַּיִי?
למה איפוא לחצה את ידו? רק אחרי לחצי אותה, היה הדבר ברור לי.
לא. איני חפצה יותר. איני חפצה.
הנה שמו – הוא לא ישר לי.
אילו היה הדבר אפשרי! אלו היֹה היה דבר זה בחיים! יש אשר מרגישה אנוכי בנפשי, כי העיניים הללו הביטו אלי לילה לילה ממרחקי הנצח. לא. לא. איני חפצה. משׁוּגה היא ותהי למשוגה – להגות באושֶר!
יכול לא אוכל להשיג במוחי את דְּבַר אשר חיֹה חייתי ואת אשר כבר היו ימים רבים כאלה בימי חיי. כל אשר מסביבי כאילו התעטף באֵד. זכור אזכור רק אחת: את אשר יום אחד ילדתי.
כל הדברים הרבים האחרים התעטפו באֵד כהה. חדר המשכב. הפנים אשר השתחוו אל פני. זו, לא. איני חפצה לחשוב בזה!
אז באו אנשים רבים ומכתבים רבים – מכתבים רבים וגם פרחים.
למה זה לא אוכל לגרש מלבי את כל אלה? הרגשה יש לי, כאלו שב זב הזָקן המחודד ויגע בפני. למה זה אני מוכרחה לזכור את זה דווקא היום? הלאה! הלאה!
הנה אני מקשיבה את קולותי, את קולותי שלי, בלילה ההוא, הוא ליל לִדְתִּי.
הלא אהוב אוהבנה, את ילדתי שלי, הלא אהוב אוהבנה בכל לבי ונפשי. הבגוד אבגוד בה? הֲשַקר אשַקר לה? אויה, אנה אני באה, אנה אני באה? הלא חיים אחפצה, ילדתי שלי, הלא את חיי אני צריכה לחיות! הלא אש עולמים יש לי בקרבי, יש לי בקרבי דְבַר-מָה יפה, המבקש את תיקונו בחיים! אח, הנה יש לי כה רב, כה רב!
הוי, כי קשים החיים למאוד! וככה קשה, ללא קֵצה קשה לאדם לחיות כמו שראוי היה לו לחיות.
כיום הזה יֶשנהּ רק נשיקה גדולה אחת, יחידה ומיוחדה, במלוא כל התבל.
איש לא ישְׁווה לו. יד איש לא תשיג את אשר ידו משגת. הנה הוא מיַישְׁנֵני בשירתו כאת ילדה קטנה. ואם לא כולנו ילדים קטנים אנחנו בהמולת החיים הגדולה והנצחית הזאת?
דבריו היו לי כפרחי התכלת הראשונים של האֲנֵימוֹנוֹת והסִגָּל, בהיותו באביב ימי.
הרגש ארגיש בי, כי חיה אנוכי. חזי מתרומם ויורד. כה חם לי וכֹה טוב.
רק המחשבה האחת, כי אמנם יש שִׁיכְחָה בחיים!
הוא – הוא בְרָאָנִי.
הוי, איכה יכול לעשות לי כדבר הזה עתה? עתה, אשר כל החיים שֻׁנוּ תכלית שינוי!
ואולם הוא היה יכול גם לבלי דעת את זאת.
זה הֵמַר לי ככה. הֶגה לא יכולתי להוציא מפי.
את זה ראוי היה שלא תעשה.
– ובדברי את הדברים האלה, ואהי כמדברת משנתי.
ילדתי החביבה! רק את, רק את לבד תתני לנפשי את המנוחה. מדי שִׁבְתִּי לי יחידה ואת מוטלת בחיקי, איני חפצה יותר דבר ודבר לא יש אז יותר. אז איני דורשת דבר. אז איני מקווה לדבר. אז לא תשאל לה נפשי את אשר לא יש, אשר לא יש.
