תרגום: אדמיאל קוסמן

ארבע בבוקר, סוף חודש דצמבר.

כותב אלֵיךָ עכשיו רק לשמוע אם הוטב לְךָ.

ניו יורק קרה, אך אני מחבב את איזור מגורי.

צלילי המוסיקה מרחוב קלינטון

נשמעים כאן כל הערב.

אני מבין שאתה בונה

את הבית הקטן שלך,

אי-שם, עמוק, בתוך המדבר,

ושחייך עתה נטולי כל טעם.

אני מקווה שאתה מתעד זאת.

כן, וג'יין הופיעה כשתלתל שלך בידה,

היא אמרה שאתה הענקת לה אותו,

בלילה שבו עמדת לצאת.

האם אכן יצאת?

אה, בפעם האחרונה שראינו אותך,

נראית כה מבוגר,

מעיל הגשם הכחול הנודע שלך

היה מחורר באֵזור הכתף,

היית בדרכך לתחנה,

חיכית לכל הרכבות,

אך שבת משם ללא לילי מארלן.

ואתה הענקת לאישה שאיתי כה מעט,

וכאשר היא שבה – היא כבר היתה

אשתו של אף-לא-אחד.

ובכן, אני מתבונן בך, שם,

כְּשֶוֶרֶד נעוץ בין שיניך,

עוד גנב, צועני, צנום.

טוב, אני רואה שג'יין כבר התעוררה –

היא מוסרת לך איחולים.

ומה אומר לך,

אח שלי, רוצח שלי,

אני משער שאני מתגעגע אליך.

אני משער שאני סולח לך.

אני שמח שעמדת בדרכִּי.

אם תזדמן לכאן באחד הימים,

עֲבור ג'יין או עֲבורי,

אני רוצה שתדע:

היריב שלך נרדם.

אני רוצה שתדע:

אשתו משוחררת.

כן, ותודה, על הכאב שנטלת מעיניה,

חשבתי שהוא נקבע שם. לצמיתות.

לכן מעולם לא ניסיתי.

כן, וג'יין הופיעה, כשתלתל שלך בידה,

היא אמרה שאתה הענקת לה אותו.

בלילה שבו עמדת לצאת.

שלך, ל' כהן.