אסתר ויתקון מגישה ומתבוננת בשיר לשבת

בּוֹא בְּשָׁלוֹם

רחל שפירא

צִפּוֹרֵי הַצָּפוֹן כְּבָר הִגִּיעוּ

מִתְעַרְבֵּל הָאָבָק בַּגְּבָעוֹת

אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּדְּרָכִים

וַאֲנַחְנוּ צְמֵאִים לְאוֹת.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה

בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחֲרוֹנָה תִּזָּרַע

וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן

אָנָּא שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם נִפְתָּחוֹת חֲצֵרוֹת

עָרַכְנוּ שֻׁלְחָן וְהִדְלַקְנוּ נֵרוֹת

וּבְטֶרֶם יוּשַׁר מִזְמוֹר

נְחַכֶּה לָךְ שֶׁתַּחֲזֹר.

מִתְרַפֵּק הָאֵזוֹב עַל הָאֶבֶן

כְּתִינוֹק עַל אִמּוֹ הַיְּחִידָה

אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּשָּׂדוֹת

וְהַגֶּשֶׁם בְּכַף יָדָהּ.

כּוֹכָבִים יְשַׁבְּצוּ אֶת הָאֹפֶק

הַיָּרֵחַ יַשְׁלִים מַחְסוֹרוֹ

אֲחוֹתֵנוּ תִּפְגּשׁ בַּטָּלֶה הָאוֹבֵד

בְּעֶרְגָּה תְּלַטֵּף צַמְרוֹ.

בשיר הענוג והנוגה הזה, שרה  הנפש על הכמיהה

 וציפיה לאחדות של רוך ואהבה  בין אדם ליקיריו,

 בין טבע לטבע, בין האדם לטבע ובינו לבין נפשו.

 שולחן השבת, הנרות והזמירות הם ביטוי סמלי

 מסורתי לאותה שלמות נחשקת. דימויי הרוך והאהבה

 בטבע לקוחים מעולם המשפחה האנושית: אם, תינוק, 

 אחות. הרוח כאחות תלטף ברוך את צמרו של השה

 האובד. כשם שהברכה הרווחת 'שבת שלום' היא

 משאת נפש, כך גם  הנפש בשיר מייחלת לבואו  בשלום

 של השה האובד, הוא הבן אובד, אל ביתו, אל שולחן שבת,

 מהות של נועם ושלמות.

 ואולי אלו געגועיו של אדם לכל מה שהיה תמים בו ואבד.