מסה:

מיומנה של מורה מלווה בטיול/ צביה ויצמן כספי

צילומים: צביה ויצמן כספי

ברווח שבין הטיולים מפעם, כשגרונינו ניחר משירת ״הנהג שלנו חברמן״ ועד פליליסט שמשוגר מרמקולים קטנים וחצופים המפרידים כל תו, אוזנים תיצלנה…

יצאתי כמורה מלווה לטיול שנתי לשכבת יוד.

עוד קודם הודיע לי הטלפון שצורפתי לקבוצה ״טיוש יודים״. שפת הצימצום הצהלית חדרה גם לתיכון בן גוריון. כי למי יש סבלנות למילים ארוכות בטח לא לגולן או הדר ממארגני הטיול השנתי. אין צורך במפגשים ופריסת מפות, כל ההנחיות הועברו בהודעות וואטסאפ מקוצרות.

הטיול השנתי הוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. תוכנית המיישמת את הציווי להכיר את הארץ ושביליה דרך הרגליים והלב. היערכות לטיול כמוה כמבצע צבאי המתואם עם גורמים רבים ולנו המלווים תפקיד תובעני. להיות ״האצבע המורה״, ״העיניים בגב״, ״היד המושטת״ ו״הלב להכיל״ את היופי במלוא הדרו. של ארצנו הקטנטונת ושל ילדנו, דור העתיד. ואנחנו הרי דור של גישה הוליסטית. וכמה טוב שכך. 

מזג האויר מבטיח שמיים בהירים והפוגה בממטרים. 

יוצאים לדרך עם אור ראשון. מערך אוטובוסים מתוקתק, רשימות, בדיקת נוכחות ותלמידים אפופי מחשבות ותקוות. מרשרשים בשקיות החטיפים, מאזינים למוסיקה. איוושת האספלט נבלעת כשקו האופק מתרחק והשמיים גדולים מעלינו. הירוק בצידי הדרכים מחליף את הרמזורים. וכחול השמיים מנצנץ מעל. מזרחה, הירדן מתפתל על מפת הוייז באוטובוס המשוכלל, רמז שאוטוטו אנחנו בבקעת בית שאן. החפירות הארכיאולוגיות מספרות לנו על מה שהתרחש אי שם בעבר ואיך השבר בין הלוחות הטקטונים פירק והרכיב מחדש את האדמה. שאול ובניו נופלים בקרב עם הפלישתים, העמק הפורה נכבש. קמה עיר בעמק, בית שאן, וכל שנותר עכשו הוא שלט רחוב על שיכון רכבת חסר חן, הנושא את שמו ״רחוב המלך שאול״. 

המדריך וואדיע מעוספייה, מספר על עצמו מיד נשבר הדיסטנס, הוא שירות בצה״ל, קצונה, קבע, לימודים, אמריקה וחזרה לנוף ההררי בישוב שעל רכס הכרמל. הוא אוהב את הארץ, את שביליה וסיפוריה ומפליא במשחקי חשיבה והגיון על מושגים וישובים. התלמידים משתפים פעולה ומגלים בקיאות מרשימה. שיעור קטן על היסטוריה גדולה, על המורכבות והמגוונות של האוכלוסיה היושבת בציון. פסיק על מפת העולם. אנחנו הולכים בין עמודי השוק הקארדו, לשרידי הארמונות והמרחצאות וניתן עדיין לשמוע את הדהוד שאגת ההמונים בקרבות הגלדיאטורים באמפיתיאטרון הרומי. מנסים לדמיין איך חיו אז. מסדירים נשימה לקראת הטיפוס הבא. 180 מדרגות עץ מאולתרות תלולות על צלע הר, רק כדי לחזות ביופי הזה כממעוף הציפור. נראה כמו stairs to heaven .

משם לפוריה, מטפסים בכביש פתלתל על הרכס, כדי לרדת את הקילומטרים הרבים בצעידה בשבילים, בדרך לא סלולה. כך יוצרים אלכימיה, כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים אמר ד״ר סוס, גם אם הם פה ממש קרוב, המסע נדרש. סימוני הפסים של שביל ישראל בצידי הדרך מובילים אותנו לחלקת אדמה פוריה כשמה, בין פריחה צבעונית של חלמוניות לבלוטים ו100 גוונים של ירוק. הכנרת מכחילה אל מולינו. ירידה מתונה במקטע השביל. דרגת קושי בינונית. שרים בגרון ניחר פופ, ומצטטים את הראפיסט טונה: ״מורות קראו לי מעופף. יושב לי בכיתה ומתופף. ג׳נספורט רסטות ומשאף. שם ראש וחורפ…״ ואני לא יודעת אם אני יותר מורה או תלמידה. הכנרת מתהדרת בשמלתה הכחולה מכסה את כתפי ההרים לקראת צינת הערב. מונחת כמתנת חן למי שטורח לטפס ולכבד את יופיה.

על אף העייפות הניכרת הרוח טובה, מנערים את הבוץ לפני הכניסה לאכסניה. ארוחת ערב צנועה. והשיא עוד לפנינו - ״מסיבת אוזניות״. לצופה מהצד זה כמו לצפות בסצינה שבה המונים מניפים ידיים ונעים אל תוך עצמם כשהסאונד על Off. עלמות חן בפיג׳מות פרוותיות, בנים במבט כובש, התרגשויות נעורים, תקוות כמוסות, שרים ורוקדים עד כלות הלילה בטרסה הנפלאה של האכסניה, אל מול שרשרת האורות המגדירה את גבולה הצפוני של המדינה. כל כך קרוב. שם הרי גולן הושט היד וגע בם.

שלב ״כיבוי אורות״ הופך להיות מאתגר יותר מהמסע בשטח. כי מה, איך אפשר להגביל את החופש, התשוקה והריגוש בילומים?. המרחבים גדולים, הלילה מסתיר צללים. אלה חוצים מסדרונות מקצה לקצה והאחרים נחבאים מאחורי הדלתות בחדרים לא להם. מורים מותשים נדרשים לודא שכל אחד בחדרו. כבר חצות. הם משטים בנו. הם מנצחים. צוות המורים מעלה זכרונות ממשובות הנעורים שלנו עצמנו. זה מה שנשאר. כי הרי העולם שייך לצעירים.

גלי צחוק ולחשושים נשמעים מבעד לחדרים וקטעי שיחות מהמרפסות החושפות ירח המטיל אורו על פני מי הכנרת. כנרת שלי, ההייה או חלמתי חלום. 

סיכום יומי על האפל וואטש: 

18.000 צעדים 13 ק״מ. התכווצויות שרירים,

6 שעות שינה מטכליות.

היום השני:

השכמה בשש. זריחה עוצרת נשימה! (*תמונה) הלילה עבר ללא דרמות. תלמידים טרוטי עיניים, בחדר האוכל. חלקם ממתיקים סוד, האחרים מצחקקים. אין ספק שהם שיטו בנו המורים. ארוחת בוקר מנחמת השמיים מבהיקים בזוהרם, יוצאים לצפת עיר הקודש, חוזר ומדגיש, איתי המדריך החסון. ומספר על ארבעת ערי הקודש שמאז ומעולם איכלסו יהודים: צפת, טבריה, יבנה וירושליים.

צפת זוהרת כמו אבן חן על הרכס

הסבר קצר על הנופלים, בכל מקום אנדרטאות לנופלים. מילים שרצות לי בראש: ״ארץ אשר ההרריה נחושת אבל עצביה ברזל…ארץ אשר מרדפים קורותיה, אלפיים דפים ועוד דף…״

במקום שהוקמה האנדרטה פנורמה מרהיבה. בסמוך למכללה האקדמית שמבשרת טכנולגיה ועתיד אל מול עברה של העיר. הרים וקברים. מלחמת העצמאות. משטרת המנדט הבריטי. כיבוש הנוצרים, הרובע היהודי, גלות, גירוש ספרד, יהודים מקצוות עולם עולים לצפת ומגדירים את אופיה. כמו קפסולה המכילה את כל שיעורי ההיסטוריה והאזרחות, התנך והגיאוגרפיה. הנה המנדט, ברקע אירופה מסוכסכת. כפייה דתית, גירוש. רבים עולים לארץ ולצפת הגיעו רבים מחכמי הדורות. 

בצפת נוצר מרכז פולחני רוחני מהארי הקדוש ועד מדונה. קהילה שישבה ופעלה בצפת הותירה שובל של קסם, אור גנוז וקברי צדיקים סביבה. ביהדות משחר ימי התנך, מקום קבורה הופך להיות נחלת החיים. האדם נברא בצלם ולא ניתן להבין את פליאת הבריאה, מוסיף המדריך. השפה היא סוד, 22 אותיות ונצח. זוהי צפת בירת הגליל בגימטריה, היא יותר מהאנסוף, הוא מוסיף. 

ולסיפור טוב יש פוטנציאל להפוך חורבה למקדש מן העבר. לא כך בצפת, המקום מעורר השראה, מתעתע, קדושה וחסידות וחוכמת הקבלה נמהלים לכדי מראה מרנין של סמטאות העיר שחוגגת היום במקרה עליה לתורה לנער בר מצווה, בזמירות ונגינה וריקודים. לאומיות ורוחניות. ואנחנו נסחפים לאהבת אדם ואדמה. ונפש יהודי הומיה.

הרבע האחרון והקשה ביותר - ״נחל עמוד״, נחל איתן, שמורת טבע יפיפייה. ארץ קטנה גדולה. כמו הפלטה של אלוהים, הכל יש בה, עמקים וגבעות, נהרים וימים. 

נסיעה נוספת בנופי הצפון הגיבוש כבר מתגבש באוטובוס. התחלות של חברויות, אהבות נעורים. מפשילים שרוולים לפרק הסיום, עייפות מגלה סימנים ראשונים הליכה קשה בתוואי בוצי, תחנת הקמח העתיקה ובריכת השכווי. האדמה בוצית, בלילה ירד גשם. המסלול ארוך מפותל ותלול הטבע בעוז יופיו. ככל שיורדים בתוואי הדאגה שמא ירד גשם מכרסמת. המחשבות על מה שארע בנחל צפית מפרים את השלווה. ללוות תלמידים זוהי אחריות גדולה. ואנחנו כבר די מותשים להתחיל את הקטע הכי מאתגר ברבע האחרון של המסע. למדריכים החסונים הצעידה בטבע קלילה, הם כבר כבשו את כל השבילים, מצויידים במקלות, נעלי הרים וכושר גופני טוב. מדברים בלהט ובכבוד על שוכני הוואדי, התלמידים העירוניים מתחברים לטבע במשורה, ומנערים את הבוץ מנעלי הנייקי האופנתיות. המאבטחים הצעירים שמתלווים אלינו מעניקים תחושה של בטחון, השמיים נקיים מענן. אני מרגיעה נשימה. היום לא ירד המבול כשאנחנו משכשכים רגלינו בתחתית הנחל. הכל בסדר. יש איזון יש הרמוניה שרים בקול גדול. יללות התנים מהדהדים בטבע להזכיר לנו שזהו ביתם ואנחנו פה אורחים לרגע. 

השמש נוטה מערבה, היום מתפוגג לעמק.

יש עוד את הדרך חזרה. יד מושטת לחבר בעליה. אני מאסף המקום מחבר בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה. המטרה מושגת. ושוב עולה בי ציטוט משירו של טהר לב:

״קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל. 

וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל. 

יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, 

היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה…״

צילום שכבתי לסיום. פנים מחייכות. יבוא יום ונביט בגעגוע ובאהבה לעייפות ולבוץ. לפנינו עוד 4 שעות נסיעה למרכז. אנטולי הנהג  משמיע כל הדרך פרנק סינטרה, שנסונים וג׳ז. תלמידים מתחברים למסכים ולאוזניות, אחרים מקליטים בלייב לטיקטוק ראפ עם גסויות מרומזות. ולהערתי הם מסבירים שזוהי מהות ההיפ הופ…! אני סוכרת לשוני.

סדר הישיבה באוטובוס השתנה. נדמה שכולם חברים. 

גם מורים חמורי סבר מתרככים. אחרי שהושיטו יד לחבר במעלה השביל הבוצי, שתו קפה בכוסות קרטון ממכונה ממותקת, והתפנו יחד בשירותים כימיים בצד הדרך, הגיבוש הושלם.

מספרים לסיכום

36 שעות עבודה אינטנסיביות

6 שעות שינה, 4 הפסקות שירותים קפה וקלמנטינה

420 ק״מ של אספלט נופים מתחלפים. 

20 ק״מ של צעידה בתוואי שטח 

אינסוף פעמים של ספירה חיבוק ויד מושטת. 

שירה בקול גדול, יללות תנים, רגעים קוסמיים, שמיים גדולים מעל, להקות ציפורים נודדות. 

ואהבה גדולה לדור הצעיר. כמה הם טובים ונדיבים תומכים, יפים ונפלאים. וכן בהחלט רואים את האחר מושיטים יד וחולקים כיבוד לחבר וכבוד למבוגר.

מי שהגה את הטיול השנתי כפרק משלים ללימודים התכוון גם לזה.