צילום: ורדה שפין גרוס
על מופע הפרפורמנס,"כלום לא עצוב. הכל כרגיל"/ ורדה שפין גרוס
כמו שמו המיוחד כך גם המופע עצמו : מיוחד עשיר באפקטים וייחודי, -ונושאו מטופלות פוריוּת.
כתיבה, יצירה, עיצוב ובימוי רותם ראובן ג'וליאן, שאומרת :
"נושא הפוריות הוא סוג של טאבו, שלא מדברים עליו. הקושי הגדול שאנחנו חוות הוא תחושת הכישלון מהגוף שלא מצליח לייצר חיים והדיסוננס בין הציפיות של החברה לבין מה שאנחנו מסוגלות ויכולות לתת.
המופע-זהו מופע פרפורמנס אינטראקטיבי, שמשולבים בו מוזיקה מקורית, שירה, קטעי משחק מתוך עולמן הפנימי של הנשים שבתהליך, תפאורה, איפור אמנותי, וכאב.
האורחים מסתובבים כצופי תיאטרון בין התחנות השונות באולם, ועם האפשרות לחוות מקרוב את עוצמת הדמויות, התנועות, האמירות והמשחק.
ארבע דמויות נשיות פזורות בחלל האולם.
לכל דמות מיצג עצמאי שפועל במקביל לאחרים . וכל אלה משתלבים ביחד ליצירת תמונה שלמה.כל אחת מהן נוכחת קיימת וצועקת את עצמה, במלים או בדממה, את הפחדים והחששות, במלוא העוצמה.
"סורגת מהבטן" - השחקנית שרה שדה.
רוקדת במרכז החלל ללא הפוגה בבגד גוף המדמה איברי גוף אליו מחוברים חוטים אדומים, ורידים ועורקים,התלויים מכל עבר ומחוברים לאזור הפוריות של הסורגת מהבטן שמנסה, ללא מנוחה וללא הפסקה לפתוח קשרים או לייצר חיים או להתיר פלונטרים, ולא מתעייפת. עובדת ללא הפסקה. כמו פעולה מכנית החוזרת על עצמה, כמו בובה תלויה על חוטים ומכשפת.
סביבה עומד מעגל צופים שמתבוננים כמהופנטים בעבודת הפלונטרים, הורידים והעורקים, ומעליה תלויה שרשרת זקיקים מוארים בצבעים שמחים של ורוד וצהוב זוהרים ,כיאה למשאת הנפש.
"המספרת", טל שחר,
לבושה בבגדים המדמים כינור ופורטת על גופה ומספרת את הסיפור דרך מנגינת הכינור. מאופרת כמו "הליצן העצוב" , שכלפי חוץ נראה צוחק אבל בפנימיותה של מטופלת פוריות היא שבורה ועצובה.
"עקרות", השחקנית עדי שוורץ.
יושבת לשולחן צבוע בלבן סדוק ושבור והזוי, על השולחן מונחים כלי אוכל לבנים סדוקים ומתפוררים, חסרי תכלית, כמו גם הדמות הצבועה לבן בפניה ומהפנטת, יושבת מוזנחת עם עיניים פעורות ומדי פעם קוראת בקול גדול לחלל האויר : "כלום לא עצוב. הכל כרגיל "
הדמות ממחישה את תחושת העקרות של אשה שאינה מסוגלת ליצר חיים.
"כמו קעקוע" רותם ראובן ג'וליאן
התפאורה ספק סטודיו לקעקועים ספק קליניקה רפואית, והשחקנית עוטה בטן הריונית מסיליקון ומקעקעת עליה ציורים של תינוק. כמו קעקוע שלא נמחק ולא נעלם, כך הצלקת הנשארת לעולמים.
על המסך באולם ,ברקע כל ההתרחשות , דמות מצוירת מנגנת בכינור . אולי כנור העצבות ,עם כתוביות "צריך להתנהג כרגיל", או "ישועת השם כהרף עין".
לדברי רותם ראובן ג'וליאן היצירה באה מהמקום הכואב שלה עצמה, מעיצומו של המסע המטלטל להיות אמא ,שהיא עדיין עוברת.
מופע עוצמתי.
אוירה מחשמלת.
" כלום לא עצוב. הכל כרגיל" - כדאי לעקוב אחרי המופע הזה..
