ההרדוף – "לשון תיבש בפיו המר" / אמוץ דפני

   הרדוף הנחלים כשמו כן הוא, וכבר כתב אודותיו ר' נתן מרומי (המאה ה11 לספירה): "הרדפני... אילן הגדל על שפת הנהר, ועושה פרחים דומין לשושנים, והן מרין ביותר, סם מות של בהמה".. פסוק זה מתמצת את שלושת תווי דמותו העיקריים של ההרדוף: פרחים יפים הדומים  לשושנה (=ורד), טעמו המר והיותו צמח רעל חריף במיוחד הגדל ליד נחלים.

   בן סירא מזכיר "שתילי ורדים ביריחו" (כ"ד:ט"ז) ויש הסבורים שהמדובר בהרדוף השוכן בנחלים. פירושו זה מקבל חיזוק בפתגם הערבי המעיד על הדמיון בין שני מיני הצמחים "הוא הבטיח ורד ונתן לנו הרדוף". הפירוש ברור, הורד סמל הנעימות והאהבה וההרדוף מר ממות. משתמשים בפתגם למשל כאשר  הבטיחו לנו כלה נאה וחסודה ונתנו לנו במקומה את  אחותה המכוערת והנבערת.

   ההרדוף והוורד נפגשים בשנית כסמל אבדון

"...

זו דרך חזרה למודת השכול

על פני ריחות הרדוף וורד

להכיר עצמו באבדן כל

או במשא מושכי מכמרת..."

ובהמשך השיר הורד וההרדוף שותפים לדרך למודת שכול וריחות אובדן

"בכבד דיגים חוזרים ביתם

אחר לילה ארך של דיג,

נושאים עמם שתיקת הים -

ולנו בוז ובז ולעג."

                            (עזרא זוסמן / חוזרים ביתם)

   ובמקרה זה אובדן החיים ואובדן של הדיג שניהם החמצה גדולה של החיים על פני היבשה והים כאחד. ההרדוף צמח ירוק עד ובתור שכזה נהוג בהודו להביא זרי הרדוף ללוויות וכך היה גם ברומא העתיקה. ביוון ובטורקיה נהוג לטעת הרדופים בבתי הקברות.

                                                   *

"...

היום יהיה כפוף מעמס השרב

נחנק ממתק ההרדוף

לשון תיבש בפיו המר.

איני יכולה להתעורר עכשיו,

ולהביט ולהדוף

את זה שלעולם לא נגמר."

                                          (לאה גולדברג / הלילה החולף )

   פרחי ההרדוף עמוסי מתח, הניגוד המשווע הזה שבין הפרחים הבולטים והיפים והמצטיינים בניחוח עז ומפתה לבין הרעל החריף המסוך בכל אברי הצמח כאילו עומד להתפרץ. כך בעומס השרב, בשיא הפריחה הקייצית, רווי האוויר במתיקותם המשכרת והמשקרת  של הפרחים.

ההרדוף מפורסם במרירותו הרבה וטיבו זה משתקף היטב בפתגמי הערבים בארץ.   לתיאור ימים קשים ייאמר, בערבית "הימים כמו הרדוף" . ביטוי נוסף המעיד על טיבו המר של ההרדוף, כאשר רוצים לתאר מצב רוח עכור במיוחד מקובל (אצל הבדווים בעמק הירדן התחתון) ייאמר "מר פי מהרדופי פרעה", ואדי פרעה הוא המקום הקרוב ביותר לבורג' אל מליח האתר בו נרשם הפתגם ושם ו מצויים הרדופים. כאשר מבטאים מצב רוח רע אומרים "לעי מר כמו הרדוף". ביטויים אלו הולמים להפליא את תחושת המשוררת על לשון שיבשה וטעם המרירות שאינה נגמרת.

.

   ההרדופים צובעים את גדות הנחלים ברצועות של ורוד עז המתמשכות לאורך האפיקים בקיץ.

למרות רעילותם הרבה הרי שאי אפשר להתעלם מיפי הפרחים:

"יפתה אהבתנו בודי

כיפי ההרדופים.

מי קטף פרחיה. בת,

היפים?"

              (יצחק שלו / שלשה פרקי וָדִי ).

בעוד החצב כולו טוהר ותפילה הממתיקה כל  גזר דין , ההרדוף למרות היותו ירוק עד וחסין יובש כמו נושא  את   קללת הרעילות.

הַרְדּוּף

זְהַב הַשֶּׁלֶף נִצְרַב

לְאָפֹר נִכְמָר,

חָצָב בְּלֹבֶן תְּפִלּוֹתָיו

שׁוֹמֵר אֱמוּנִים

לְהַמְתִּיק גְּזַר שָׁרָב.

הַרְדּוּף זְעוּף פָּנִים

בְּיָרֹק רָעִיל וּמַר

נַחַל אַכְזָב

מְעַטֵּר בְּזֵרָיו.

                         (אמוץ דפני / הרדוף)

נתן יהונתן  מבכה את תפארת זיכרונות העבר שלא יחזור, הנחל הוא המוטיב החוזר כערוץ זרימה של החיים.  הניחומים  על אשר  אבד יימצאו בפריחתם של ההרדופים  ב"כסות הערב"  והם היסוד  שהפך מ"פרחי אור" לרחש" העלים. יש בהרדוף ירוק- העד משום  יסוד של נצחיות.

...הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך,
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה.
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים,
גם אתם, גם אנוכי - לא נגיע כנראה.

רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת,
מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות.
עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך,
עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף.

                                    (הרדופים ליד החוף/ נתן יהונתן)

                                                 *

   ההרדופים הם ציוני דרך צבעוניים בניגוד משווע לתנאים מסביב הן של האנשים הנודדים והן של הירדן האבוד ביניהם:

"... והירדן למטה זורם

בחריץ כאוב, בזרם רדוד, אבוד בין הרדופים

("ארץ מרדפים" קראו למקום הזה)

וההרדופים דווקא פורחים, בוערים באדום ולבן

וורד ועוד גונים המתמזגים באויר המסנור..."

                                                                         (זרבבל גלעד / על ראש נבו)

   השיר עוסק בתקווה שלא התגשמה (על ראש נבו) האנשים בודדים, הירדן כאוב ורדוד, חדר האוכל הריק, השולחנות עצובים והלב מנבא חסר תקווה "ושמה לא תבוא". דווקא ההרדופים שהם סמל תרעלה ומוות הם הפורחים והם נותני התקווה בשיר זה של אי-מימוש המאוויים.

כך מוצאים גם אצל שמואל שתל שיש בהרדופים משום התקווה:

"רוח עולה על החוף, רוח שקיעות צוננות כדם חלזון.

אל רוח זריחות שואפת, צובעת הרדופים שבנחל.

במסע התעוררות נשאת, כי שומם החוף ללא רוח."

                                                                                 (שמואל שתל/רוח עולה)

   ההרדופים הם תולדה צבעונית של הרוח כחלק ממסע התעוררות להפריח את השממה. ההרדופים הם בבחינת נושאי כֵּלֵיה וגם כאן כסמל תקווה.

                                                         *

   להרדופים שמורה פינה מיוחדת אצל יהודה עמיחי ובכל שיר בהיבט שונה מעט כאילו נחשפה עוד רובד בגילוי תולדותיו של ההרדוף:

"ההרדופים אוהבים לגדל

בתחנות רכבת נטושות,

שם מקום מפגש עם הטיון

ועם היסמין ועם הגפן

המטפסת לשוא, על קירות שאין להם גג

אבל יש להם שמים ויש להם אלוהים."

                                                               (יהודה עמיחי / טיון, יסמין, גפן והרדופים)

   ההרדופים נשתלו שלא בבית גידולם הטבעי שם הם נפגשים עם הטיון המסמן בית גידול המופרע תדירות על ידי פעילות האדם ומופיע במקומות נטושים. הרדוף היה שם לפני הנטישה והוא ממשיך להתקיים זמן רב בעוד הטיון אחיזתו עולת ימים היא ותעלם תוך כמה שנים.

   ואין תמה בדבר הטיון הוא במקורו צמח שולי נחלים וביצות ובכך הוא קרוב תמיד אצל ההרדוף, שזה בית גידולם הטבעי, יותר מפגישתם החטופה עם נטישת תחנת הרכבת. שם הטיון הוא דייר ארעי בעוד בנחלים הוא דייר של קבע.

"ממשלה שמתה מזמן החליטה פעם

לשתל הרדופים ליד תחנות רכבת.

אחדות מהן כבר נסגרו, פסים פרקו,

אך ההרדוף נשאר וגדל. פרחי

החלטה פזיזה של פקיד מאז, פרוש

יפה לברזל, לעשן ולפרידות, יש תקוה."

                                                                (יהודה עמיחי / הרדופים)

   מכל העצמים המופיעים בשיר כולם זמניים ונטולי שורשים: הממשלה החזירה נשמתה לבוראה, ותחנות הרכבת נסגרו או פורקו ורק ההרדוף שהובא לכאן מרחוק נשאר אחרי שהברזל, העשן והפרידות גמרו את תפקידן. המבט היחיד לעתיד הוא ההרדוף נושא התקווה.