פרק מספר:

כשהפרח נפתח / רונית  אברם

 

ישובים על הספה הזרה, שוחים האחד בעיני השנייה נרגשים ומלאי תשוקה. יודעים שמה שהם

עומדים לעשות בעוד רגע הוא אסור. הדלת נעולה עליהם וכל עולמם יכול היה להיחרב, לו ידעו

אוהביהם מה עומד להתחולל בין ארבע הקירות הללו. אם היה להם שמץ של מושג איזה מרוץ

מטורף הם פותחים בספה ההיא ולמשך כמה שנים הוא עתיד להפוך את חיי שניהם לחצויים,

מייסרים, מלאי תשוקה ומלאי סתירות. לו ידעו, היו וודאי שוברים את הדלת הזו ומעלימים

אותם האחד מהשנייה עד קץ הימים.

נופר איננה תמימה, אך אהבתה טהורה כמו ניצן רך הבוקע מעטיפת הירוקת. יש לו המון

חברים, הוא כל כך בטוח בעצמו, שאף השתיקה שלו בנוכחותה מ ייצרת זרמי רטיבות

המלחלחים את עיניה ועוד איברים מוצנעים אחרים. הוא סטודנט שלה, יפה תואר והוא יודע

את זה, מלא בעצמו. אך ברגעים הללו הוא על סף כיבושו הראשון אותה ולכן עושה כל מאמץ

להקסים אותה, השבויה ממילא כבר בידיו. זוהי שעת בוקר, תחילתו של יום. אנשים עסוקים

בשעות הללו בנסיעה לעבודתם, בהכנת משרדם לקבלת קהל, אימהות מכינות את ילדיהם.

איש בחייהם אינו מעלה על דעתו, שעכשיו בדיוק, הם יוצרים את חיבורם הפיזי הראשוני. איש

לא מדמיין שהם פורצים ברגעים אלה את מעגל חייהם המוכר, השגרתי, החשוף למכריהם

ויוצרים במחשכים מעגל חדש, בוסרי, סודי, מלא תשוקה שפותח חובות קארמתיים וסוגר

אחרים בכל עבר.

שקט בדירה, שקט רב משמעות, הלמות ליבם כמעט ונשמעים כנגינת רקע. הוא מדבר אליה,

על יופייה, על התשוקה המטורפת שהוא חווה בנוכחותה, על המתח שהיה שרוי בו בחודשים

האחרונים עד שהצליח סוף סוף להיות איתה לבד, כשאף אחד לא רואה או שומע, להביע את

עצמו כמו שהוא כל כך רצה. הווייתה כולה נדמית כמתנגנת על המילים שהוא מפליא כל כך

לומר. מוביל את פגישתם כמנצח על תזמורתו, משכיח ממנה לגמרי שהוא צעיר משמעותית

ממנה, שיש להם, לשניהם זוגיות, ושמה שהם מתחילים פה ברגעים אלה, מוגדר בפי כל כאסור.

סירנה נשמעת בחוץ, מאמבולנס המפלס לו דרך בכביש השכונתי. נופר שמזהה סימן בכל דבר

שעובר לידה. מקדישה לצלילים מחשבה וניתקת לרגע ממנו, מתלבטת במחשבותיה אם

הסירנה שנשמעת עכשיו ומושכת את תשומת ליבה, היא סימן אזהרה עבורה...זזה אחורנית

וקופאת, הפחד משתלט על תווי פניה. ינאי מתקרב אליה, היא מסובבת את ראשה ממנו,

מחניקה את בכייה המאיים להתפרץ. היא נמשכת אליו כמו למגנט. חשיבתה הרציונאלית

ננטשה לאנחות וליבה מנצח באופן מוחלט על בחירתה להגיע ולפגוש בו כאן לבד ה. היא מבינה

שאין דרך חזרה מהקו האדו ם שהיא חוצה פה היום, רק מעצם נוכחותה איתו ברגעים אלה

לבדם בדירה, כשעומר, בן זוגה בשבע השנים האחרונות, ואשר לא מזמן עברה להתגורר איתו

עם ילדתה, יודע שהיא בדרכה עכשיו למכללה, להרצות במסגרת קורס למשאבי אנוש שאותו

היא מלמדת.

היא מכירה את ינאי רק חודשים ספורים וכבר חוצה בגללו כל גבול שהאמינה בו משך כל חייה.

היא יודעת שהוא, שמשיג כל מה שהוא רק רוצה בשיחת טלפון אחת, אכן התאמץ בכל כוחותיו

להקסים אותה ולעוור אותה מהשער שאותו היא דורסת היום ברגל גסה. זו דירה ששכר, היא

יודעת, למפגשים מן הסוג הזה והיא ממש מבינה מבלי שראתה באמת, כמה נשים היו כאן

לפניה. אך נופר, באמת לא האמינה שתעשה משהו בפגישה הזו, אולי רק תחבק אותו, אחרי

כמעט חצי שנה של משחק מילולי מקדים, שבמהלכו הוא ממלא את כל חלומותיה וכובש את

מרבית מחשבותיה בקלות מדהימה, הופך את מציאותה כולה למיותרת ומטרידה ואותו

המשתלט עליה, לכל עולמה ממש.

"את לא בוכה לי עכשיו!" הוא פוקד עליה, מחזיק בסנטרה, ומביט לתוך עיניה.

היא נשמעת לו, שבה להביט בו בעיניים בורקות. והוא מטה את פניו ומחדיר את לשונו לפיה,

לופת איתה את לשונה שלה להפתעתה המוחלטת. עיניה נפקחות בתדהמה והוא ממשיך בשלו,

כובש אותה, שובה אותה בידיו. מכניס בטבעיות את ידיו אל תוך חולצתה ומלטף את שדיה

הבשלות, והיא, נבהלת לרגע מכל הסצינה החדשה שהשתלטה עליה ומפסיקה אותו.

" לא תכריח אותי לעשות משהו נגד רצוני, נכון?" היא שואלת חסרת בטחון ומבוהלת לרגע

מעצמה.

הוא מושך את ידיו לאחור ועונה לה, שמעולם לא עשה זאת ולעולם לא יעשה. "רק מה

שתסכימי" משיב ביהירות, כמי שיודע לגמרי שתיכף היא תסכים לו להכל.

הוא מדבר אליה כבר חודשים ארוכים, כראש תא הסטודנטים הממולח לנציגת סגל המרצים

שהיא. מרגיל אותה לקצב שלו, לטונים, לחשיבה, שובה את לבה בסבלנות, כממלא כל סעיף

בתוכנית כיבוש מוגדרת מראש ועכשיו הוא אוכל אותה ממש, כמו תבשיל שעמל עליו זמן רב,

בפיו ובידיו. מנסה להשחיל את ידיו למכנסיה והיא לא מאפשרת לו, מותחת את הקו האדום

שהיא חוצה עוד קצת, מרגיעה את עצמה שזו בסך הכל נשיקה ולא יותר מזה. שעה ארוכה,

שנגמרת, כך נדמה לה, עוד לפני שהתחילה, הם מתנשקים כך לשיכרונה המוחלט, עד שלבסוף

ברגעי מגעם האחרונים, היא מסירה התנגדות בשיכרון חושים ומאפשרת לו להשחיל את ידו

החצופה לתחתוניה, רק לרגע אחד חטוף. איברה הרטוב שבעירה משתלחת מתוכו, מקבל את

פניו והיא נבהלת, מושכת את ידיו החוצה ומובכת לחלוטין. הוא מביט לתוך עיניה כאילו נגע

עכשיו בדבר הקדוש ביותר עלי אדמות ובה כמי שהניחה לו לזכות בזה. היא מרכינה את פניה

מולו, הוא מרים את סנטרה באצבעו ומתבונן בה כמוקסם. היא נמסה מן המבט הזה, מבלי

מילים מהסוג המוכר, אך עם מילים מסוג אחר, שקופות, הרות גורל ורבות משמעות. הם

חייבים ללכת, היא מבוהלת ממעשיה, מחשבותיה מתנגשות האחת בשנייה ויוצרות בתוכה

בלבול, היא לא מאמינה שמה שחוותה הרגע היה אמיתי, שזו היא שנמצאת פה, שנתנה הרגע

לגבר אחר לגעת בקודשיה. והוא כמעט יוצא בדילוגים. שמחתו מן ההתקדמות שהשיג איתה

סוף סוף, מרפדת את הילתו ופורצת ממנו. היא מתה עליו. מתה, על אף שחשה בתוך ליבה

שמוסריותה נרצחה.

היא יוצאת אל הרחוב, ג'ינס צמוד, סריג וורוד יפייפה וצעיף תואם מקשטים את גופה, שיער ה

המתולתל והמלא אסוף לאחור ופניה השקועות בניתוח המעשים הבלתי נתפסים שזה עתה

עשתה, יפות כשל בובה. מביטה אל ההולכים והשבים, מופתעת שאיש אינו מפנה אליה אצבע

מאשימה. בטוחה שאות קין ענקית חרוטה עכשיו על מצחה, עד כי עיניה מושפלות מול כל אדם

המיישיר אליה מבט. אך ה ם רצים לענייניהם, היא מבחינה ומשתכנעת. היא אינה מעניינת

אותם בכלל, לא היא ולא המעשים שעשתה הרגע בין ארבע הקירות מסתירות הסוד. אם היה

זה אפשרי, אם הייתה עושה בדיוק את מה שליבה מבקש, הייתה חוזרת לאחור, בוכה לו

שיחזור על עקביו, רצה במעלה המדרגות, פושטת כבר בדרך את בגדיה ומוסרת את עצמה

בהכנעה גמורה, לידיים האלה שלו, שכל העונג בעולם קיים בם עבורה....

הם הולכים איש לדרכו, להמשך יומו. מחשבות מצטלבות, מכינות האחד לשנייה מרחב נוסף

בחייהם, כזה שיכול להכיל את האחר בתוכו, במסגרת מוגדרת, תחת סייגים ומגבלות, אך

עדיין מרחב שלא היה נוכח שם קודם.

למחרת במכללה הוא מגיע כולו מחויך, כאילו וכבש פסגה נכספת. היא רואה בשמחתו הרבה

ומודעת לכך שהיא גרמה לזה. אך היא לא רוצה להמשיך בזה. זה לא נכון....זה מכה בה. הוא

פוגש אותה בכניסה למכללה ומספר לה שנשאר ער אתמול כל הלילה.

"גם אני" היא מספרת לו, משפילה עיניים, מנסה להשאיר ארשת רצינית על פניה. הם מרחפים

מרוב אושר, שניהם. אין עונג גדול יותר מלממש אהבה. פשוט אין והי יתה זו רק הושטת יד,

ראשונית, בוסרית, מהוססת. לא אלו שתבואנה אחר כך, נחושות, טבולות בתשוקה שורפת.

לא אלו שישבשו את סדר יומה, חשיבתה, תוכניותיה, שירקמו בסיפור חייה כמו שתי וערב של

כאוס בין מוסר וטוהר, לתשוקה העולה היישר מתהומות הקיום, מן המעמקים הבלתי נגישים

לאיש מלבדם.

2

לפגישתם השני יה, היא יוצאת מהמכללה היישר לדירתו השכורה. ידה של האסרטיבית

שבתוכה, עולה על זו המוסרית והיא מושמת לפי שעה בפינה, מבלי כל יכולת להתערב. הזרמים

הבוערים בתוכה צובעים באופן חד את חציה ההרפתקני, המתירני, הנועז, השיכור מאהבה

ומחוויר עד היעלמות זמנית טוטאלית את זו המוסרית, הורסת השמחות. נופר נמהרת לצאת

ממכוניתה, אימהות וילדיהם מטיילים ברחוב, צמד נערים משחק בכדור, אנשים נכנסים

ויוצאים מרכביהם, המולה רוחשת בטבעיות, בתפאורה שבתוכה הינם פוסעים לאיחודם השני.

הוא מלא בביטחון עצמי, יודע בדיוק מה הוא עושה, עשיר בניסיון בעולם הזה של מפגשים

סמויים ומאחר וזה מה שהוא משדר לה, היא נאחזת בניסיונו ונרגעת מיד. עיניה כחולות

גדולות, מאופרות בקפידה, ריסים משגעות מעטרות אותן. שערה חום ומתולתל, תלתלים

גדולים, פתוחים, מבריקים וקורנים בחיוניותם, גופה כמו מצויר ביד אומן ,לא מסגיר את גילה

האמיתי, אך ראוי למי שמקפידה בקנאות כה רבה על תזונתה. טליה זעירה מפוסלת לעבר

ירכיים מעוגלות, נשיות, זוג רגליים דקות, ארוכות, שזופות המפארות לחלוטין את מראה

האקזוטי. מבט עמוק, מלא תבונה, מסתורי וחתולי. ומלחמה פנימית המתחוללת בתוכה,

שקופה לחלוטין לעיניו ומגרה אותו עוד יותר, כמו היו בתוכה שתי נשים הנלחמות ביניהן

במלחמת בוץ, האחת צועקת באוזנה, החלטית ודעתנית, שתניח לעצמה להיות נאהבת כפי

שמעטות זוכות בחייהן והאחרת, נחרצת לא פחות, המתעקשת על שמירת המוסר והמסגרת.

יש משהו במאבק הפנימי הזה שלה, שמעורר את ינאי עוד יותר. הוא כאילו מזהה בתוכה

מישהי המסנגרת עבורו ומסייעת לו להגשים את תוכניותיו איתה. מישהי נפלאה, חזקה

ואסרטיבית, שמזהה ומוקירה את אהבתם. ולא פחות ברורה ממנה, הוא מזהה גם את האחרת,

המערימה קשיים ומתנגדת לעצם היותם, כשדגל המוסר מתנפנף מבין ידיה. מנהלות ביניהן

מלחמה הקשורה באופן ישיר אליו והוא באופן פלאי, ומוזר, חשוף לה, נלהב ממנה וסקרן

לאשר יקבע בסופה.

ינאי נראה כמו הדוגמנים של ענקיות האופנה, חטוב, שרירי, שחום, א פו סולד, שיערו גולש

זרוק הצידה, ישבנו שובב, הליכתו מלאת ביטחון ותנועותיו מדודות, רבות משמעות ו משחקות

בנשימתה. הוא לבוש במיטב המותגים כאילו נולד בתוכם.

עכשיו היא אינה מזיזה עוד את ראשה ממנו, אינה חושבת על עומר, היא רוצה עכשיו את ינאי,

היא רוצה אותו והוא יודע זאת ומאט את צעדיו. מנשק אותה ארוכות, מזיז באיטיות מחשמלת

את הכתפיות מבעד לכתפיה, חושף בעדינות את שדיה החוצה, מביט בהם ארוכות, כמו זכה

לחזות ב פלא עולם. היא מיישירה אליו מבט, מרגישה לידו כמו עלה נידף. הוא מלקק אותן

ומוצץ אותם בחייתיות והיא כולה מחושמלת. מכניס את ידו אל מכנסיה, מביט בה שתפתח

את הכפתורים מבלי לדבר והיא ממהרת לאפשר לו. הוא נוגע בה למטה, מעסה את צניעותה

ומביט בה אל תוך העיניים, לבחון את אשר קורה לה, להיות ער לכל תגובה, הבעה, סימן קטן,

שלא יחמוק ממנו חלילה. צלילי הנאתה הבתוליים, שלראשונה נשמעים באוזניו, נדמים לו

כנגינה העריבה ביותר ששמע בימי חייו, הוא נמס מן הצליל, מהרוך, מהתום והיופי שנגינתה

הייחודית מבטאת, בסבלנות ובהקדש שממיס את ליבה הוא נוגע בה, בגופה, אך זה מרגיש לה

כאילו בתוך נשמתה הוא משחק..ובתוך דקות קצרות, לאחר שצלילי אנחותיה החתוליים החלו

למלא את החדר, בוקע מתוכה צליל לא ברור, הדומה לפקיעתו של פקק הנתלש מבקבוק

שמפניה. זה מבהיל אותה ומעורר תמיהה אמיתית בינאי, היא מרגישה כאילו משהו בתוכה

ניתק, הם מתבוננים בתמיהה האחד בעיני השנייה, כאילו מצפים בסקרנות לבאות ואז כמו

התפרצותו של הר געש, פורצת מתוכה הגמירה העוצמתית ביותר שידעה בחייה, כמו גלישה

מטורפת ממדרון תלול כשאינך יודעת מה יהיה בסופו וינאי מתעשת ונמהר לפקוד עליה, בתוך

כדי גמיר ה....

"פקחי את עינייך!, הסתכלי עליי! "

היא מאלצת את עצמה בקושי רב לעשות זאת בשבילו, מרגישה כאילו אל מעמקי העונג שם

היא מצויה, מגיע אליה קולו והיא, שאינה מורגלת להקשיב לאשר מגיע ממרחקים שכאלה,

בשעה שכזו, עושה עבורו את הבלתי אפשרי והוא מביט לתוך עיניה, במין יהירות שרק עכשיו

נעמדת מולה באופן חשוף.

"טוב לך! נכון שטוב לך? הוא אומר לה והיא אינה יכולה לענות לו, היא ממשיכה בגמירתה,

נשלטת בידי גופה המעורפל, מרגישה שגם לתוך מקדשה האינטימי ביותר הוא פלש וכבש אותה

בחוסר אונים מוחלט. היא מבינה בתוכה, שנגע בה הרגע רק מי שיכול לגעת בה באמת,

בעומקים. לבה מתכווץ, הוא שקט, מתבונן בהבעותיה כמנסה לקרוא את מחשבותיה, ובעודו

מתבונן החל שוב להפתעתה להלך קסם עם אצבעותיו. יודע ובוטח במעשיו, נחוש וממוקד....

" מה הוא מחפש שם?" היא המומה וסקרנית, אך מתמסרת לו ולפתע מייללת וגונחת ארוכות

שוב, גומרת בידיו בפעם השנייה, המומה, אך נתונה לחלוטין בידי שיכרונה, חשה כאילו שתתה

משהו, או עישנה משהו שגרם לה הרגשת ריחוף, אובדן שליטה, שחרור מוחלט, מעוף פרוע וכך

מגיעה גם השלישית והיא המומה, היא יכולה לעשות זאת עוד ועוד..ו"איך הוא יודע לחפש את

זה שם?". לימים תדע נופר וידע ינאי איתה, כי לפקיעה הזו שנשמעה בכל רחבי נשמתם, הייתה

משמעות. היה זה בקבוק השמפניה שהשיק את ספינת אהבתם הייחודית, על מי האוקיינוס

האדירים שלא ידע כמותם מימיו. כל זה התרחש במציאות, מתחת לשמיים הללו, שאתם ואני

מהלכים על פניהם.

נופר בראשית שנות הארבעים שלה, אמא לגיא אהובתה בת השנים עשר, נסיכה אמיתית

שנולדה מ"צפרדע" אומללה שאספה יום אחד מן הביצה ואשר כבר באותו יום הבינה שלשם

עליה להחזירה. אלא שבימים האלה, שבהם עיבדה את ההבנות הללו, עיבדה גם את גיא בתוכה

והחליטה להשאירה גם בלעדיו. הוא היה כפייתי לגביה כבר בהתחלה, מתנהג כמוקסם ואסיר

תודה על מזלו בהיותה שלו, אך מניח עליה שלשלאות כבדים כדי שתעשה רק את אשר הוא

מסכים. מיד כשהבחינה בסורגים מתחילים לסגור עליה, פרקה אותם ואת נוכחותו לתמיד

מחייה.

הוריה ואחיה ניסו כבר מאז לשדך לה שידוכים משידוכים שונ ים, היא נעתרה להם לשעממונה

הרב, אך לא החזיקה עם איש מהם מעבר לפגישה הראשונה. עד שפגשה בעומר, הוא היה אחר

מכולם, אמיתי, עמוק, ומבטיח, הוא לא כבש אותה מיד ובעצם גם לא עד הסוף, הוא היה נכון

בשבילה, נכון עבור גיא, הוא היה פשוט נכון.

3

נופר אינה זוכרת מהלומה כל כך משנת חיים כמו ינאי, כל חייה היו התגלמות השליטה

העצמית, ילדותה הייתה מן הנפלאות שנודעו, היא הייתה חלק דוהר ובועט מעדת ילדים גדולה

שגדלה בשכונה צפופה ופשוטה בנהריה. היא הייתה תמיד מקובלת ואהודה, הרבה בזכות

כישורי משחק נדירים, חוש הומור מפותח, זריזות, גמישות ובעיקר אהבת האדם. היא לקחה

חלק פעיל בכל המשחקים, התחרויות, צפתה בכל תוכניות הטלוויזיה המדוברות וידעה תמיד

לעדכן את כולם במתרחש. היו לה אינספור תחביבים והם קשרו אותה בדרך זו או אחרת לכל

היחידים בקבוצה הענקית שלידם בילתה את ילדותה. עם האחד הטיסה טיסנים, עם האחר

קפצה מעל גגות, עם אחד גידלה יונים, עם האחרת סרגה מפות. היא אהבה את כולם והם אהבו

אותה. היה בידיה כוח מיסטי שהיא כילדה ידעה להכיר בו וליהנות ממנו עד תום.

השכונה שגדלה בה הייתה קרובה לים, היא הי יתה פשוטה, מן הסוג שנבנו שני עשורים לערך

לאחר קום המדינה. דירות בנות שלושה חדרים, בניינים בני שלוש קומות, ארבע משפחות

בקומה, מרפסת צופה לים, חדר שירותים קטנטן ואמבטיה שדוד החימום בה תלוי מעליה. את

הבניינים כולם הקיפו מדשאות ענקיות, שגלשו מחצרו של בנין אחד לחצרו של האחר. רחבות

אספלט גדולות המשמשות כמגרשי רכיבה ומשחקי כדור. לא היו גדרות ביניהם, הכל פתוח

ומאפשר. דלתות הבתים היו פתוחות, הם היו עוברים מבית אחד לשני בחופשיות וטבעיות,

ריחות מאכלים שונים בוקעים מכל דירה, משפחה מצרית, משפחה תוניסאית, משפחה

עיראקית ורומניה, מכל העידות כולן. מבית המשפחה המצרית בקעו ריח ות הקוסקוס, מי

שנכנס יכול היה לראות את אם המשפחה מפוררת בידיה את גרגרי הקוסקוס ומן הכיריים

הציץ לו סיר ענקי שכל הירקות הקיימים התבשלו להם בתוכו. מבית המשפחה המרוקאית,

אפשר היה להריח דגים חריפים, סיר שטוח התופס כמעט את הכיריים כולם, רמז באדיי

האוויר החם שהתפרצו מתוכו את ריח החריפות. הצבעים ששלטו ערבבו אדום, ירוק, כתום.

מן הבית הרומני, הגיעו ריחות המרק בשמיר עם העוף המכובס, וריח נפלא של מאפה חלה,

ברח מן התנור ופשט במדרגות הבניין כולו ומן הבית העיראקי, פשטו ריחות הקובה עם הסלק,

קציצות עארוק ועוד כהנה וכהנה מט עמים. בכל בית הוזמנו להצטרף לשולחן ולאכול עם

חבריהם, לפעמים הסכימו, לפעמים לא. איש לא נעלב, איש לא קימץ, כאילו היו הם ילדים של

כולם.

אחיה צור והיא, חלקו חדר לצד חדרם של ההורים. אמה טובת הלב, אישה בשנות השלושים

אז, שחורת שיער, שופעת חזה, נמוכת קומה ופניה פ ני מלאך, עבדה חצי יום בבוטקה של מפעל

הפיס ואביה שחור שיער גם הוא, רזה וגבוה עבד כפקיד בנק אפור, חד גווני, המחזיק בידו שנים

ארוכות את אותו תיק ישן, לבוש באותם בגדים, נוסע באותו מסלול ויושב שעות ארוכות

ומשמימות על אותו כיסא. הוא היה איש חרדתי, שחייו עם הורים ניצולי שואה הטביעו בו

חותם בלתי מחיק. הוא חשש מהכל, מכל שינוי, מכל תזוזה, עשה כל מה שאפשר לחיות בתוך

הקווים, להנמיך קומה ולא להרגיז אף אחד יותר מידי. כל התשלומים שולמו בתאריך קבוע,

השעון היה שליט בלתי מעורער בחייהם, לכל דבר שעה מוגדרת ואין ואסור לזוז ממנ ה. אמה

לעומתו לקחה את החיים כמתנה וכמשחק, לידו הרבתה להיות ממושמעת, רק לעיתים

רחוקות הרשתה לעצמה לחצות גבולות בסדר שהתווה, אך כשלא היה בסביבה דיברה איתם

על הכל, על חופש, על הגשמה, על העזה, על התנסות, על איפשור, על זרימה, על התמסרות, על

אהבה.

השיחות עם אמם היו אהובות עליהם במיוחד. הם השרו המון צבע באפרוריות שאביהם עטף

אותם. אך הוא היה אדם טוב שדאג להם יותר מכל והם הבינו לחלוטין שזו הדרך שנאלץ לאמץ

לו, בהתחשב בילדות הקשה שעבר. הזוגיות של הוריה היי תה רגועה, הי יתה בה מן השלמה של

שותפות גורל, של הסכמה על משימה משותפת. לא נראו בבית גינוני אהבה, אבל דאגה היא כן

ראתה שם תמיד, האחד כלפי השני והם שניהם כלפיה וכלפי אחיה.

נופר הייתה שבויה של סיפורי אהבה. בקולנוע הישן בשכונה היא צפתה בכל הסרטים ההודים

שוברי הלב. בית הקולנוע בעיר היה אחד ממקומות הבילוי האהובים עליהם. הוא היה בן שתי

קומות, בכניסה אליו תמיד עלתה צחנה של שתן, תמונות מן הסרטים המוצגים נפרשו מול

קהל רוכשי הכרטיסים, משני צידי הכניסה הרחבה. בצד הימני לפני דלת האולם, היה קיוסק

שבו מכרו וופלים בטעם לימון, גרעינים שחורים, מלוחים וטריים בשקיות קרטון חומות

וקטנות, שוקולדים, סיגריות ושתייה. אפשר היה גם לקנות פלאפל, אבל זה היה יקר יותר

ממחיר הכרטיס. באולם עצמו היו שורות, שורות של כסאות עץ עם גב עגול, שבהם צריך היה

להוריד את המושב בכוח כדי להתיישב. הם אהבו תמיד לשבת בשורה השישית, כדי שהמסך

לא יהיה קרוב מידיי. למעלה, מן היציע, בקעו אורות ההקרנה מחור קטן שאליו צעקו מידי

פעם כשנתקע הסרט. שומר נמוך קומה, מקורזל שיער, גוץ ומריר, היה אחראי שם על הסדר.

הם לא עשו לו חיים קלים והוא לא אהב אותם בכלל. הוא היה אחת האטרקציות של

המופרעים שביניהם, להציק לו ולהסתתר אחר כך בחסות החשיכה ש ל הקולנוע. היו סרטים

שראתה מספר פעמים. סרטים על דינוזאורים וסרטי פעולה, אך מכולם אהבה את הסרטים

הרומנטיים. היא כמהה עם האוהבים לחזות במימוש המרגש, היא בכתה עם כל שבורי הלב,

וזעמה הופנה לכל דמות ששמה מכשול לאהבה. היא תמיד ראתה בה דבר יפיפה ומקודש

ולפיכך לא היה כמעט גיל שבו אינה זוכרת אהוב אחד לפחות, אחד שהעלה בה התרגשות,

שחיכתה לבוקרו של יום כדי לראות. תמיד היה אחד כזה, הם לא תמיד ידעו זאת, אך העמדה

הזו לא הופקרה מעולם. בגן קטנים היה אחד כזה, גם את זה של גן חובה היא עוד זוכרת, בבית

הספר היו כאלה שהחזיקו שנתיים ושלוש, אך לא הייתה ולו שנה אחת שבה לא אהבה בסתר

מישהו.

גם מיניותה התעוררה בגיל שבו משחקים בבובות, מגע אקראי בתחתוניה לימד אותה פרק

מאלף בהאצת הדופק ובהתרגשות המגיעה לשיא ומתפרצת מתוכה. היא גם הבינה מיד שזה

מסוג הדברים שצריך להסתיר כי הוא לא נועד לבני גילה. אך מאחר ובכל התחומים היה לה

יתרון בולט, היה זה עבורה אחד נוסף, סודי.

בבית הספר הי יתה בין הבינוניים, לא כי לא יכלה להשיג יותר, אלא מכיוון שהכישורים

החברתיים שלה היו חשובים לה מזה ולכך הקדישה את עצמה. ספורט היה השיעור האהוב

עליה, בכל תחרות זכתה במקום ראשון. בכל דבר חדש שלימדו הרשימה ביכולותיה. גמישותה

אפשרה לה להשאיר אף את המורים פעורי פה. היא הייתה המובחרת בכל מופעי

האקרובטיקה, בפירמידות, בהתעמלות הקרקע, הטבעות והקורה ובמשחקי הכדור הייתה לה

יכולת פנומנאלית להישאר אחרונה ולייאש את הקבוצה היריבה, מתחמקת מהכדור הנזרק

אליה לפוסלה מכל עבר, כמו פלסטלינה המתכווצת ומתרחבת לפי בחירה. מגביהה את עצמה,

מתכופפת, זזה הצידה, עד שהצלצול המושיע קבע סופית שבחירתה לקבוצה הצדיקה את

עצמה לחלוטין. הטפיחות על כתפה, קריאות ההתפעלות והחיבוק הקבוצתי בסיום השיעור,

היו כל מה שרצתה לעצמה, הבינוניות בלימודים הייתה מחיר נמוך מאוד לשלם בתמורה

לאושר שקנתה לה בבחירה בפופולאריות. אחיה צור, היה חבר קרוב שלה, ה ייתה לו מגבלה

ברגלו, צליעה קלה שנבעה מניתוח מאוחר מידי למחלת ילדות שפרצה מבלי שאובחנה בזמן.

אך הנועם שבו, טוב הלב ופניו המאירות, הקסימו תמיד את סובביו והעניקו לה המון סיבות

להתגאות. היו לו עיניים טובות, ופנים יפות להפליא, הוא היה מאוד קשוב לה ותמיד עזר לה

בכל שהצטרכה. היה ממהר ומגיש לה, משנס מותניים ועוזר לה, מעודד כשציער אותה דבר

מה, וטופח על השכם כשהצליחה. הוא היה טוב לב ונדיר.

הם היו משפחה מאוד מקובלת, נורמטיבית, חביבה, לא מתערבבת יותר מידי בחיים של

אחרים, אך תמיד נכונה לעזור. משני צידי המשפחה היו הוריה ילדים יחידים, כך שדודים היא

לא הכירה וסבים וסבתות היו רק בתמונות. הם נפטרו עוד לפני שהכירה אותם. הבית היה

מרוהט בצורה מינימאלית, רק מה שצריך, כ יסא, שולחן, ארון, מדף. לא היו פופים זרוקים

כמו בבתי חבריה, לא היו מיני בובות על המזנון, או מטוסים קטנים כפי שראתה בבתי שכניה.

הייתה וואזה על מפה, הייתה תמונה על הקיר וכל דבר אחר היו מצוי במגירות, או במדפי

הארון. הבית עצמו שידר למהלכים בתוכו סדר כפייתי, קיבעון, אפרוריות. תמיד היה נראה לה

שהוא ריק מידיי. כל דבר שהביאה עימה הביתה, עבר תהליך בדיקה ושלילת נחיצותו נקבעה

בו במקום, אולם אם נמצא כחיוני, מיד הוכנס למגירה שלא תסגיר את קיומו בביתם. בדמיונה

הייתה רואה כיצד יראה ביתה כשתגדל. היא ראתה בית מואר, מרווח, תמונות ופסלים בכל

הצבעים מעטרים כל פינה אפשרית, היא דמיינה כלב קטנטן מכשכש בזנבו ומתרוצץ בשמחה

בין חדרי הבית, היא דמיינה שמיכה זרוקה בספת הסלון, מנעימה לה את שהייתה מול סרט

רומנטי מטרף חושים, היא ראתה עציצים ירוקים וצבעוניים מקשטים אדניות ופינות חדרים,

אקווריום מלא בדגיגים צבעוניים, המשתוללים כשנזרק לתוכו מזונם. היא דמיינה מוסיקה

נפלאה מחוללת בין חדרי הבית, מושמעת בגבהים שאף השכנים יוכלו ליהנות ממנה. הבית

הזה, היא קבעה לעצמה, מלמד אותי איך אני לעולם לא אהיה.

עם אביה יכלה לדבר רק על תשלומים שנדרשו בבית הספר, או להסביר על טיול שקרב.

בעניינים חברתיים יכלה תמיד לפנות לאמה, שנדמתה כמפליגה בזיכרונותיה בכל פעם

ששיתפה אותה בדבר מה. היא תמיד אמרה לה מילים חמות ונעימות, הרחיבה עבורה את

אפשרויות הבחירה, הראתה לה את הסיטואציה דרך משקפיים ורודות ולימדה אותה יותר

מכל להיספג באופטימיות תמיד.

בשכונה שלה כולם הכירו את כולם ובחגים הגדולים כשפסעו כמשפחה ברחבי העיר, ידיים

רבות הונפו לשלום וברכות מעומקי הלב נשלפו בעבורם.

המיניות המוקדמת שהתעוררה בחייה, ה ייתה פקעת מסקרנת שהוליכה אותה לנבור בתוכה

יותר ויותר. וככל שהקדישה לה מזמנה, הלך תאבונה וגבר וכך העתיקו עצמם יכולותיה יוצאות

הדופן גם לשטח הזה. בקומה מעליה, אח לשתי אחיות תאומות בנות גילה, דקלה ויפית, היה

גר גדי, גדי היה מופנם בכל הקשור להבעת רגשותיו, אך תשומת הלב הסמויה שהעניק לה,

הייתה תמיד מעוררת את סקרנותה. הוא היה בן שש עשרה, גדול ממנה בשנתיים, אך בכל עת

שבקרה אצל אחיותיו, היה מתעורר בקרבה מתח מיני, מן הסוג שהיה מוכר לה מאותם

הפעמים בהן נגעה בעצמה. עיניו הנבוכות והמתחמקות עוררו בה המון תהייה. בזמן המשחקים

עם אחיותיו למרגלות מיטתו, הי יתה רואה בעיניו משהו אחר, מסתורי, שרואה בה הרבה מעבר

למה שמצליחים לראות בה האחרים, הוא כאילו דיבר אליה בשפה מוצפנת. היא גילתה דרך

שעוברת ישירות בין שניהם מבלי שהנוכחים האחרים מבחינים בה. וזה ריגש אותה ומילא את

ביקוריה שם במתח וסקרנות. בפעם אחת כשהוזמנה לחכות עימו לאחותו, הבחינה תוך כדי

התעסקותה באוסף המכתביות שבידיה, בתנועה מונוטונית המתרחשת מתחת לשמיכה בזמן

שהיא ממש לידו, פניו העלו אודם וקולו נשמע מקוטע ומתנשף, עיניו בהו בנקודה בקיר וניכר

עליו שהוא מתאמץ לחנוק את הריגוש שעולה בו. זה הזכיר לה את עצמה ברגעים האינטימיים

שחלקה עם גופה ולכן הבינה כמעט מיד מה קורה שם. התחושה שהיא מעוררת אותו כך

החמיאה לה מאוד ולהפתעתה לא הפחידה אותה כלל, היא הרגישה סוג של שליטה, המקום

האהוב עליה ביותר.

"אני יודעת מה אתה עושה שם !" היא אמרה לו. הוא פקח מולה זוג עיניים מבוהלות והפסיק

מיד עם פעולתו, מה שניכר עליו שהיה קשה לו מאוד. הוא נראה כמו קפה שכבה דקה לפני

שגלש. עצביו התרוצצו באוויר החדר ונדמו כאילו מקיפים אותה.

"לא עשיתי כלום!" ענה ברוגז.

"אכפת לך אם רק אסתכל?" היא שאלה, מתעלמת מן ההכחשה המיותרת שהשמיעה לה והוא

נבהל עוד יותר, עיניו שהתרוצצו בראשו במהירות, הסגירו את המאבק המתחולל בינו לבין

עצמו. מצד אחד זה היה אסור וסודי, כך ראה בזה ומצד שני, ההצעה שלה הציבה בפניו עליית

מדרגה רצינית בריגושים שלמד להעניק לעצמו. הוא קפא במקומו ושתק, מאפשר למצב

להתנהל מעצמו. היא התקרבה אליו, מתבוננת בעיניו בדממה עוצמתית, כאילו מצווה עליו

להישמע לה ללא עוררין ומ רימה לאיטה את שמיכת הפיקה המשובצת, שכמותה פחות או

יותר הייתה לכל ילדי השכונה.

הוא נסוג בתנועה שנדמתה לבלתי רצונית, אך מול עיניה נגלה לה לראשונה, איבר המין הזכרי

בגודל שלא הכירה קודם. היא ראתה את אלו של ילדים קטנים עירומים שהתרוצצו לידם בים,

אך כזה דבר עוד לא ראתה. הוא היה מתוח כמבקש לצאת מעורו ואדמדם, בתחתיתו בין שני

רגליו נחו אשכיו השעירים ובקצהו המזדקר, חור מתריס וחצוף. הדופק שלו מההתערטלות

שנכפתה עליו נשמע בתוך ליבה.

"תמשיך במה שעשית!" היא הורתה לו ומבטה התפצל לכזה שמרגיע אותו ומאשר לו שמה

שהם עושים הוא בסדר, לבין מבט מסוקרן השלוח בתובענות לאיברו המזדקר. הוא נתמלא

תחושה שכאילו והוטלה עליו ברגע זה משימה הרת גורל והציפייה ממנו הי יתה גבוהה וללא כל

אפשרות לסגת. הוא הקיף אותו בידיו, התבונן לתוך עיניה והתחיל בתנועה עדינה לשפשף אותו

מעלה ומטה, זרמים החלו להשתולל בחלקה התחתון, אך היא המשיכה בשדר הכפול, להרגיעו

מצד אחד, כדי לאפשר לו להיות הכי טבעי שניתן ולהבהיר לו שישנה ציפייה חד משמעית ממנו

מן הצד האחר .כך אפשרה לעצמה לחזות מקרוב ובאין מפריע במחזה הבלתי הגיוני הזה. בינה

לבין עצמה היא הופתעה לא פחות ממנו, מן התעוזה שגילתה, מן הביטחון שהפגינה, ומהאופן

שווה הנפש שבו התייחסה להתרחשות.

מהירות תנועתו הלכה וגברה, פניו העלו עווית שחשפה מול פניה מן סוג של חוסר אונים.

נשימתו הואצה, השמיכה הועפה לכל עבר וכמעט מבלי שהבינו שניהם, פרץ מתוכו זרם לבן

סמיך לקול אנחות קולניות שהתפזרו בחדר ללא כל מבוכה.

תיקה של יפית, אחותו, נזרק לפתע להפתעת שניהם אל תוך הבית, כפי שנהגה תמיד לעשות.

גדי מיהר להרגיע את הבעתו לרקע התרחקותה של נופר ממיטתו, שמיהרה להתבונן באגביות

טבעית שוב במכתביות שהביאה עימה. כיסה עצמו במהירות, לא מקפיד על כך ששמיכתו לא

תתלכלך בנוזל שנפלט ממנו הרגע. שניהם הבינו כמה קרוב זה היה. אך זה הידק בהם ברית

סודית שרק החלה להירקם.

"יש לי מכתביות שלא ראית מימייך!" אמרה ליפית שהופתעה לרגע מנוכחותה המוקדמת

בביתה.

"חיכיתי לך, לפני שדקלה תגיע אליי ותשגע אותי שאחליף איתה".

"יואו, תודה", אמרה לה אחותו, "דקה אני עושה פיפי וחוזרת, רוצה לשתות משהו?" היא

צעקה אליה בדרכה לשירותים. נופר וגדי שלחו מבט ממתיק סוד האחד לשנייה. המשימה

עברה בהצלחה, הם סיכמו בעיניהם.

בפעמים הבאות חיפשו להם סוג של התעסקות משותפת שתסביר את הגעתה התכופה לביתו

לפני שחברתה הגיעה. הוא עזר לה במתמטיקה ועשה זאת ברצון כה רב, שאחותו נדהמה מן

המוכנות שלו.

"ממתי אתה כזה טוב לב ?", שאלה אותו בנוכחותה, נופר הסבירה שבתמורה היא מקשיבה לו

רוב קשב לשירים שכתב ושלא עניינו אף אחד אחר. הסיפור הזה, היא ידעה ישכנע אותה, כיוון

ששיריו באמת היו בלתי נסבלים בעליל.

בפעם הבאה כבר ביקשה לגעת בו בעצמה, הוא לא התנגד אף לא לרגע, משהו בה הרגיע אותו

מאוד. הוא בטח בה, בדיסקרטיות שהפגינה ובכך שלה עצמה היה עניין בזה, הוא בעצם לא

כפה עליה דבר. היא אף נדמתה לו בוגרת ממנו באותם מפגשים, יודעת בדיוק מה היא רוצה,

לא פוחדת מדבר, ומובילה בעצמה רעיונות וחידושים.

מגעה הראשוני היה תמים וסקרן, היה זה עבורה משחק חדש וגם בו שאפה להצטיין. היא

חיקתה אותו בתנועות שלמדה ממנו, אך ביקשה שידריך אותה ואף יזמה דרכים ושאלה אם

נעימים לו, בין פעם לשלוש פעמים ביום הביאה אותו לידי גמירה, מרטיבה אותו ברוקה שלה

ומתלהבת להפיק מתוכו את נוזל הניצחון הלבן. כשניסה באותם רגעים לגעת גם בה. סירבה

בתוקף, את משחקיה שלה בגופה, שמרה בקפידה במגרשה הביתי, את הגבול הזה לא פרצה

אתו מעולם. היא שיחקה בו בידיה, מלטפת לאט ואחר כך במהירות, מקפידה להאזין אם דלת

הכניסה נפתחת, מחזיקה בידיה נייר ומביטה בעיניו המתגלגלות ובכוח שלה עליו.

"זהו" הי יתה שומטת את איברו מידה ומתריסה מולו את נחיצותה והוא היה מבטיח לה הרים

וגבהות ובלבד שתיקח אותו אל הפורקן המיוחל שהוא כה אהב בידיה. כך שיחקה בו, גרמה לו

להיות שבוי שלה וכשכמעט בכה בתחנוניו, אחזה שוב באיברו ושיחקה בו במיומנות עד שפלט

מתוכו את הנוזל הלבן שהפך אותו לאסיר רפוי ושבוי שלה. הוא אהב אותה עד כלות נשימתו,

אך היא לעומתו, לא הרגישה כך כלל, היא עתידה הייתה עוד לגלות איזה סוג של גברים יטריף

את חושיה שלה. גדי, לא היה מן הסוג הזה. וכשזה כן פרץ לחייה, זה היה הרבה, הרבה מעבר

לשליטתה.

כך היא המשיכה ושיחקה בו כמוצאת במה נוספת שבה הרגישה מובילה ושולטת. זה היה לה

מופע בוסר, אחריו נולדו מופעים נוספים. את כל מערכות היחסים שלה, קצרות המועד,

החטופות והארוכות יותר, אפיינה שליטתה המ וחלטת. היא קבעה עד לאן יגיעו, היא שיחקה

בחתוליות מהפנטת וגופה שהלך והפך נשי ומעוגל ופניה שיופיים הפך חד עד כאב, רק הגדילו

את מספר הנופלים ברשתה. היא שיחקה בהם להנאתה וכשמיצתה את הריגוש שבהם, שחררה

אותם לדרכם, מתעלמת לחלוטין מתחינותיהם ולא מבינה מה הצורך הגדול שגילו בה. לכן

כשנכנס ינאי לחייה ושינה לה דפוסים קיימים, היא נולדה לפתע למציאות חדשה ואחרת,

שבתוכה הרגישה חסרת שיווי משקל ושברירית כמו תינוקת בת יומה.