מאמר:

על פרשת וישלח/ נמרוד שיין

פרשת ויִּשְׁלַח היא פרשת השבוע ושמה גזור מהפסוק הראשון שלה: ”וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם”. עלילות הפרשה נפרשות על למעלה משני עשורים, ואין בכוונתי לעסוק אלא ברגע מוכר אחד ממנה, או צ"ל לילה אחד בפרשה הזו, הלילה בו עבר יעקב את אחד מיובליו של נהר הירדן. למי שהצטרף עכשיו נזכיר: יעקב בורח מחרן לארץ ישראל, הוא נמלט עם ארבעת נשותיו וצאצאיו, חוצה את מעבר יַבֹּק עם כל המשפחה והרכוש, ואז – אחרי שכולם כבר מתכוננים למחנה הלילה – הוא אומר להם שהוא נזכר ששכח בעצם כמה כלים בצד השני של הנחל. הוא חוזר לשם, ושם הוא פוגש באיש מוזר ואלים, שאיתו הוא נאבק כל הלילה. יעקב מנצח את ה"מלאך" ואפילו זוכה ממנו לברכה. הוא מעניק לו את השם יִשְׂרָאֵל ומסביר "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

 

כל כך הרבה יצירות אומנות לאורך ההיסטוריה תיארו את הלילה הזה, הציורים המפורסמים של גוסטב דורה ושל דלקרואה, או אפילו התבליט המוכר מהקתדרלה במילנו. מבט נוצרי לחלוטין שמתאר מלאך כטיפוס אבינארי ובעל כנפיים ענקיות של ציפור. כל כך הרבה גרסאות לאורך מאות השנים, אבל הסופר המקראי כתב רק "יִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" זהו. במילים אחרות, כל הסיפור על המאבק עם ה"מלאך" שאנחנו מכירים הוא פרשנויות שהעניקו חכמים לאורך מאות שנים, שניסו להסביר מי הוא האיש הזה, ולמה בעצם יעקב חזר וחצה את הירדן. סיפור שמסתכם – נזכיר לכם  - בשניים שלושה פסוקים לאקוניים בסך הכול.

 

בואו נחזור רגע לעובדות. יעקב מוצא את עצמו לבד מול האיש. החבורה העצומה שהייתה איתו נעלמת, והיא בוודאי לא שם. הלוא אם הייתה שם, מישהו היה נחלץ לעזרתו. לפיכך, נקבל את הגרסה הפרשנית הקובעת כי יעקב נפרד מהקבוצה וחזר על מנת לקחת כמה כלים ששכח בגדה השנייה. אבל בסכנה בה הוא מצוי, האם זה שווה את הסיכון. הלוא הנשים והילדים כבר עברו וגם רוב הכבודה. אז בגלל כמה פיצ'פקס חוזרים אחורה? באמת? אתה אדם במנוסה.

 

לסופר המקראי לא היה מושג בחקר המקרא, והוא כתב טקסט שהוא קרוב יותר לסוגת השירה, מאשר הפרוזה - כפי שאנו מכירים אותה כיום. הסופר המקראי לא יכול היה לצפות שמאות שנים אחריו יכתבו מחקרים, מדרשים ופרשנויות מרחיקות לכת לשלושה פסוקים 'תמימים'. אני מנסה להביט בטקסט הזה ישירות. לשכוח את כל מה שנאמר בתלמוד על אותם 'פכים קטנים' ולא שווים במיוחד שאותם חזר יעקב לכאורה לקחת. אני שוכח גם את המיסטיקה שהביאה לנו החסידות והניצוץ האלוהי שהיא מוצאת בכל חפץ. אני מנסה לדמיין את יעקב חוצה עם הקבוצה את הנהר, מביט לרגע במבוכה לאחור, מתנצל בשפה רפה בפני ארבעת הנשים שלו, ואז נפנה מהן בחזרה אל עברו השני של הנחל.

 

ברגע הזה, אני מנסה לראות ביעקב בן אדם, יענקל'ה, לא יַעֲקֹב אָבִינוּ. מנהיג מודאג, ולא אביהם של שבטי ישראל והיהודים. לדעתי יעקב פשוט חווה פחד. הוא חווה רגע של חולשה, ואולי אפילו אמר בלבו כי לעזאזל הכול, ומצא לנכון להתרחק לרגע, להרהר לבד עם עצמו. הלוא עשו אחיו איים לחסל אותו ואת זרעו, והוא בכל זאת הלך אליו. הוא מנסה מחד לפייס אותו במתנות ומאידך נערך למלחמה מולו או להימלטות מהירה. משום כך פיזר את המחנה לכמה קבוצות, כך, ובמידה ויתקל באנשיו של אחיו הכועס, לא כל השבט יחוסל.

 

אני מדמיין את יעקב יושב שם ליד המים, מקשיב לפכפוך. בשקט הזה על גדות הנחל המפריד בין הגולן לגליל, עולים פה ושם הדים מהמולת המחנה. הוא שומע קולות ילדים, נשים מצוות עליהם דברים, מבקשות לאסוף אותם אל המחסה, אולי חלקם כבר עוסק בהכנת ארוחה לצועדים העייפים. כשהוא פוסע לאורך הגדה הוא מבחין שהנשימה שלו מהירה מדי, והוא מסוגל ממש לשמוע את הלב דופק ברקותיו. הוא מתיישב שוב, כולו אומר חוסר שקט. החושך יורד והוא מביט בצללים העולים מהמדורות. משהו אוכל אותו מבפנים. כל האחריות עליו. זה עניין לא פשוט. יתכן והוא מוביל את כל יקיריו להשמדה. הוא צריך רגע לעצמו. לכן הוא מתרומם והולך לאורך הנחל בעלטה. אבל הסלעים חלקים ולפתע הוא מחליק, נופל ומתגלגל מטה. כשהוא מטפס בכאב את דרכו בחזרה מעלה, הוא מבחין כי גופו נשרט מהשיחים וכי הוא נקע את רגלו. הוא מתיישב על סלע ובתסכול ויאוש הוא פורץ בבכי. אחר כך הוא שוכב שם, מביט בשמיים זרועיי הכוכבים עד שהוא נרדם.

 

אור השחר מעיר אותו. גופו דואב, הקרסול התנפח. הוא נכנס בצעדים מהוסים אל המים, חוצה את הנחל וחוזר אל המחנה. הנשים לאה ורחל לא ישנו שעות ארוכות. הן וודאי חיפשו אחריו והן הראשונות לזהות אותו. הן רצות אליו בפנים שיש בהן הקלה, אחריהן מגיעות גם השפחות זלפה ובלהה. "איפה היית כל הלילה" הן שואלות אותו, ודאגה עדיין ניכרת על פניהן "חששנו לצעוק את שמך, כדי לא להסגיר את עצמנו למרגלי האויב." הוא פולט משהו כמו "אה, חזרתי לקחת משהו ששכחנו. ואז היה שם איזה איש מוזר, הלכתי איתו מכות כל הלילה." הן מחבקות אותו בשמחה, גם הילדים מגיעים. כשזלפה נופלת על צווארו היא שואלת אותו: "מכות? אתה? איש מוזר אתה אומר?" "אל תשאלי" הוא משיב לה וחיוך נבוך עולה על שפתיו. "כן", זלפה מלטפת את ערפו ומביטה בעיניו באהבה "ואיפה הכלים האלה שאתה מדבר עליהם? אתה בהחלט גבר מוזר. העיקר שחזרת."

 

על יעקב עבר לילה קשה עם מאבקים פנימיים. הוא בין הפטיש לסדן. הוא לא חזק כמו אחיו עשו, הוא לא איש מלחמה. הוא גבר בודד ברגע הזה, שעל כתפיו משקל כבד, ואיתו הוא נמלט מחרן אל גורל היכול להיות גרוע יותר. והוא נעדר כל הלילה. יש לו ארבע נשים חכמות, ערמומיות ואמיצות. רק סיפור על איש מוזר או מלאך אלוהים יכול היה 'להוציא אותו מזה'. הוא צולע לכיוון אחד הזקנים כדי שיחבוש את רגלו ויקבע את הנקע. הדרך עוד ארוכה לעשו. "מזל שלי שיש לי את זלפה" הוא לוחש לעצמו "זו המתנה הכי טובה שלאה נתנה לי." ואז הוא מביט מעלה אל העננים במערב, כמו אחד שמחפש משהו שנשכח "או אולי זה אתה אלוהים?"

 

*****

 

 

אלוהים איתו כשהוא איתה

 

זוֹ כַּף יָדוֹ הַשְּׁמֵימִית

כָּאן אִתּוֹ

וּבְתוֹכָהּ.

 

הוּא לֹא מַאֲמִין גָּדוֹל

אֲבָל כָּכָה

אֵיךְ שֶׁהוּא

מְרַחֵף כְּמוֹ בָּלוֹן הֶלְיוּם

שֶׁרַק הַתִּקְרָה עוֹצֶרֶת אוֹתוֹ

בַּדֶּרֶךְ לָעֶלְיוֹנִים -

הוּא מַאֲמִין בֶּן אֶלֶף מַאֲמִינִים.

 

(השיר מתוך ספרי: נכון לכתיבת שורות אלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית הפועלים, 2022)