מה בין "האדרת" של גוגול לתרבות מארי/ משה גנן 

מילים מקדימות:

פרופ' זיוה שמיר במאמרה  ב"שבו" מס' 15, עמ' 99, עורכת השוואה בין  שיר של המשורר הוולשי דילן תומס לבין שיר של נ. אלתרמן. השוואה זו, לדבריה, היא "עירוב מין בשאינו מינו"; "עם זאת, ניתן למתוח כמה קווי הקבלה ולהצביע על סימני היכר משותפים  בין שני אלה: נראה, כי גם לדעתה יוצאים לעתים   נשכרים מהשוואות שאינן מתבקשות.

התפקיד שמחבר מאמר זה נטל על עצמו הוא לקרב בין רחוקים: להשוות בין שתי תרבויות  באמצעות נציגיהן, האחת – גילויי תרבות עתיקה, בת כ-4000 שנה, והאחרת, תרבות כפי שהיא מתגלית בסיפור ידוע, בת תרבות מאוחרת.

מובן - על הַמְּעַיֵּן  לְהַכִּיר שתי תרבויות אלה, כדי -   מצויד בסבלנות נאותה -  להיות מסוגל לעקוב אחר שורת הטיעונים שיועלו במסגרת המאמר ושמטרתן לטוות קוי הקבלה אלה.

ואמנם המרחק בין שני מרכיבי ההשוואה שתיערך תוך גילוי ההקבלות ביניהן רב: המרכיב האחד הוא

סיפורו של  גוגול, ניקוליי וסילביץ (1809-1852) "האדרת"[1] משנת [2]1842   .

המרכיב השני, העתיק ממנו, הוא

מארי – כרך ובירת ממלכה במסופוטמיה, על נהר הפרת שתרבותה וספרותה הגיעו לשיא פריחתן  בתקופה הבבלית, במאה ה-18 לפה"ס, בתקופה המוגדרת כ"תקופת האבות".  אתר מארי נמצא במזרח-סוריה: הוא תל חרירי, כ-12 ק"מ צפונה-מזרחה לגבול עיראק, בנקודת מגע בין התרבות המסופוטמית  לבין תחום פעילותם של הַשֵּׁמִיִּים המערביים. נתגלה בארכיונה מקור עשיר ללימוד הדת, הלשון וחיי החברה של הַשֵׁמִיִים המערביים ולעיקוב אחרי מגעם עם  התרבות המסופוטמית על גורמיה השונים[3].

מבחר מתעודות מארי  הופיע בתרגום עברי[4]. התעודות מפיצות אור על מושגים מקראיים, שמקורם בחיי השבטים, כגון : בית אב, זקנים, וכו' במובן שבטי. גם מנהגי חברה ופולחן - כמו כריתת ברית, עניין החרם וכו': בין אלה עדות  גם על אספקטים שונים של ענייננו המרכזי במאמר זה, הוא ענין האדרת של אקקיי אקקייביץ, בסיפורו של גוגול.

ואין הכוונה לטעון כי גוגול – שהיה אמנם לסוף ימיו אדם נתון לאמונות דתיות - קרא את כתבי מארי או התעמק יותר מבני ארצו ותקופתו בקריאת כתבי הקודש – אף כי  עובדה אחרונה זו, דהיינו כי המקרא היה  המתווך בין  הרעיונות שהועלו כבר בכתבי מארי לבין גוגול וסיפורו, יש בה אולי סבירות מה: אלא שאישוש סברה זו מצריך עיון ומחקר מיוחד. ואך אמנם  בלאו הכי אין כתבי מארי משמשים אותנו  אלא לאישוש הקשר בין  העמקת הבנתנו במהות אותו פריט לבוש ואביזר מלכותי  - האדרת - שהסיפור נושא את שמו,  לבין  משמעות הופעתו  בכל מקום במקרא.  אף ניתן להעלות על הדעת, כפי שיובא להלן,  כי מהמקרא גוגול נרמז על נושאו, ומהמשתמע שם  לגבי תולדות  ומשמעות פריט הלבוש  הוא חיבר את סיפורו הסאטירי המעמיד על ראשו את כל הנאמר לגביו במקורותינו[5], שהרי הסיפור הוא לא רק סיפורו של אקקיי אקקייביץ כי אם גם, או בעיקר סיפור המעיל, הוא גיבורנו המרכזי.

אך מה אם כן בין הכתוב בכתבי מארי  ובמקרא לבין "האדרת" של גוגול?  וכבר ידוע כי ניתן ללמוד מכתבי מארי על המקרא, וכך יש ללמוד משניהם – מכתבי מארי ומהמקרא - על סיפורו של גוגול: ואף להפך, יש בסיפורו של גוגול כדי להאיר  ולהמחיש  את דברי המקרא. ואל נא יהא תימה בדבר, כי סדנא דארעא חד הוא  ומבנה  הדרמה[6] באשר היא  יש בו קוים משותפים אחדים: וגם אוצר הסמלים של האדם איננו כנראה בלתי נדלה.

אין צורך להציג לקורא את גוגול עצמו וגם לא את סיפורו "האדרת". הסיפור קיים  באין ספור תרגומים, כגון זה שב"מבחר הסיפור הרוסי",  הוצאת "הדר",  (ללא תאריך), עמ' 23, בתרגומו של . סלמן.

כתיבתו של גוגול, כידוע, עוסקת בסאטירה חברתית[7]. "ביסודה של הסאטירה – המרחק בין התקווה להגשמה, מראית-העין והאמת, משאת הנפש והמציאות"[8]. הסאטירה היא יצירה המתארת מגזר חברתי מסוים תוך הבלטת פגמים וליקויים הראויים לביקורת הקורא ודורשים תיקון[9]. אולם דברי הביקורת לא יוטחו על פי רוב במפורש: המספר נוקט בתחבולות שונות …ביניהן ההקטנה, ההגדלה, ההגזמה, …האירוניה"[10].

גוגול מפנה את מבטו הלעגני בראש וראשונה אל החברה הרוסית, מולה הוא מחזיק את ראי  הסאטירה,  את  אזמל ה"איפכא מסתברא". נושא סיפור "האדרת" הוא לא רק הפרט, אקקיי אקקייביץ ואופיו,  המידה בה הוא מושל בחייו, גורלו ומעשיו, כלומר  באיזו מידה אכן הוא שליט בהווייתו הארצית ובמעשיו: הסיפור דן גם בשאלת הפרט כסובייקט לשלטון, בהעמידו את הפרט מול השלטונות: וכן מצייר גוגול בסיפור את  דמות השלטון כשלעצמו בפעלו מול הפרט. כל אלה – הפרט והשלטון  ביחסיהם ההדדיים,  בדמותם וכצלמם מסומלים  בסיפור באמצעות המטונימיה של האדרת, המשמש מטונימיה הן לאקקיי אקקייביץ  והן לאשר בין אקקיי לשלטון.

המטונימיה היא כידוע  מילה (או קבוצת מלים) המסמנות דבר זולתם: "משמע, במטונים חל היסט מן ‘הדבר עצמו’ אל חפץ…המייצג אותו" (יוסף אבן, "מילון מונחי הספרות", תשל"ח, עמ' 134): "המטונים יפה להדגיש  היבט או תכונה מסוימת באותה תופעה שהוא סמוך אליה". נצטרך לשאול, במה כוחה של אדרת זו גדול לסמן, כטענתנו, דווקא "שלטון": באיזה מובן המעיל הוא מטונימי לאקקיי אקקייביץ:  מה בין אקקיי אקקייביץ לשלטון: ומה בין המעיל, (הוא  סמל השלטון, לטענתנו,  בסיפור) לאקקיי אקקייביץ? כי, כדברי יוסף אבן, "באורח מושאל ניתן לדבר על אפיון מטונימי, המציג אדם באמצעות פריטים ותופעות המלוות אותו, כגון לבוש, וגו': …המדובר… במספר רב של תופעות ופרטים מפוזרים לעתים לרוחב היצירה כולה. הקורא…אוסף את הפרטים האלה…היפים להעיד על מעמדו של אדם זה ולפעמים גם על אופיו." (אבן,  עמ' 134-5).

ולו יהי כן, שחפץ מטונימי עומד ומסמל אדם, או ערך מופשט: את אקקיי אקקייביץ או את כוחו מול העולם, את הכוח בכלל - במה כוח חפץ זה ליהפך קובע גורלו של אקקיי אקקייביץ? מדוע אין גוגול בוחר בסמל אחר[11]? מדוע מחליט הוא לזנוח למשל את רובה הציד שבאנקדוטה, מדוע אין הוא מחליפו, לדוגמא, בנייר  ערך כלשהו, בתעודה המעידה כי לעת-מה הוא יועלה בדרגה, נייר רב ערך שהולך לו במהלך הסיפור לאיבוד: אקקיי מבקש להשיג עותק מתעודה זו, אך הדבר איננו מסתייע בידו, עד כי אבדן הנייר האמור לבסוף מייאשו עד כי הוא אף כורת את גורלו?

וכך טוען  Dmitrij Tschižewskij  במאמרו “The Composition of Gogol's 'Overcoat'"  [12]:

The theme of the story is the kindling of a human soul. The singularity of the theme, however, is that the soul is kindled not simply by a passion directed toward something great, but by one directed to quite an ordinary object which normally never emerges from the sphere of the ordinary. …Akaky Akakievich's relationship to his overcoat is portrayed in erotic language.[13] And just as passions directed toward something great, or feelings belonging to a deeper human sphere, such as love, can bring about the ruin of a person, so the passion of Akaky Akakievich in "The Overcoat," although a passion for a "worthless," "useless" object, has the same result.

מבקר זה טוען כי  השטן הוא המפתה את אקקיי לרדוף אחר החפץ חסר הערך הרוחני ועל כן אקקיי נופל[14].

ואמנם מעיל הוא מחמם בחורף, ולא כן כל נייר: הוא נראה למרחוק ומעורר את התפעלות הבריות  או את בוזם. – ועוד: אך נראה כי סבות כבדות משקל אחרות מיחס "אירוטי" אפשרי למעיל הכריעו את הכף  בידי גוגול לבחירת  המטונים של "המעיל"  דווקא. את הסיבות האלה  עלינו למצוא – ונמצאם במארי תחילה: וכיון שעיקר כתבי מארי מסתירים עבורנו מנהגים וערכים המתבטאים במקרא, המקור היחיד ממנו גוגול היה יכול להירמז לערכו הטרומי, הטעון סמליות של המעיל הוא המקרא,  נפנה נא  אליו בחיפושנו אחר המקורות הטרומיים של המסומל  שבמעיל.

תחילה נסקור  את הסיפור בתשומת לב מיוחדת לתפקיד המעיל בו.

חייו, אופיו וגורלו של אקקיי אקקייביץ קשורים קשר הדוק עם המעיל. כל הקורה למעיל הוא הקורא לאקקיי אקקייביץ: כפי שהמעיל נתרפט, כך נתרפט גם אקקיי אקקייביץ בעבודתו ברוב שנים: וכשהמעיל "מת ואיננו", -  כך גם אקקיי אקקייביץ. המעיל הוא מטונימיה של אקקיי אקקייביץ עצמו, כוחו, זהותו, מהות חייו:   מהותו הפנימית. לפנינו איש מָהוּהַּ, הזקוק לחידוש בחייו ובאופיו, כמעילו.  ואמנם כל אלה כולם מתחדשים ברגע שאקקיי אקקייביץ משיג לו מעיל חדש. יש תקוה לאדם, הסיפור – תוך ייסורים – הופך לרגע אופטימי. יש תקנה, אמנם לא למעיל המהוה, בו מעוות לא יוכל לתקון – אבל ניתן כאילו לרדת לנהר השכחה, להתחדש. ובאמת, משאקקיי קיבל לידיו ועטה את המעיל,  "הוא מיהר ללכת אל האגף….הרגשתו חגיגית ביותר…  עם כל ניד עפעף  חש באדרת שעל כתפיו ופעמים השתפך  על פניו חיוך של הנאה. …” ובעוד שמקודם כולם לעגו לו והיתלו בו, "יצאו כולם אל חדר-המלתחה להסתכל באדרתו החדשה של אקקיי אקקייביץ. החלו מברכים אותו ומאחלים לו כל טוב, עד שהוא…התחייך…".– כוחו של אקקיי אקקייביץ היה במעיל: מִשֶּׁהוּא נתרפט, והבריות בזו לו, היה עליו לחדש את המעיל. כשהוא חידש את המעיל, אהבת הבריות חזרה אליו, הוא הפך למקובל ורצוי בחברה, אחד מן החבורה. אדם מבקש שיאהבוהו בעבור מה שהוא: בעבור אישיותו. אקקיי אקקייביץ מהותו, ה"אני" שלו, כל אישיותו במעיל: משאיבד אותו הוא איבד את כוחו ואת טעם חייו.  מסתבר כי הוא  שאף למעיל הראוי לו, אך  לא השיגו: שהרי אף משהשיגו הוא לא החזיק מעמד עמו.  גזלנים גזלוהו מידיו בעודו חי: אין גזלנים אלה אלא אלתר-אגו של השלטון והחוק, שאינם גזלנים קטנים מאלה שודדי הדרכים שגזלו מאקקיי אקקייביץ גם את אישיותו. מלחמתו אבודה מראש: כי הוא מנסה להשיג חזרה את עצמיותו, אישיותו, את מעילו מייד השלטונות, אלה שגזלוהו מידיו. אך צפוי איפא  שניסיונותיו לרכוש עבורו את ליבם יעלו בתוהו.

משגם המעיל החדש נגזל ממנו,  משתרר באקקיי אקקייביץ  היאוש הגמור: גם חייו מגיעים לסיומם.

אין תימה איפא כי   אין מנוחת אקקיי אקקייביץ  עדן והוא רודף אחר המעיל אף  כאשר אינו עוד בחיים: הוא רוח הרודף את רודפיו ומבקש להשיג מהם חזרה את כבודו, את שהוא שאף אליו כל חייו בהיחבא, את המעיל.  שהוא גם במעשה-גבורה זה שלאחר מותו, מעשה העוטף אותו בהילה מסוימת של גבורה יוצא נלעג – על כל פנים גבורתו אינה דומה למעשה גבורת שמשון שזעק: תאבד נפשי עם פלשתים – הוא עובדה המעידה על   תכונות אמנותו של גוגול. 

ואמנם, למרות ואף לאחר מותה,   אין דרכה של נשמה לוותר על מה שהיא שאפה אליה בחייה.  המעיל, משאת חייו ומפלטו, אישוש אישיותו, גאוותו של אקקיי אקקייביץ: ובו עצם כוחו – כמו שכוח שמשון בשערותיו: בהינטל מעליו המעיל/השיער, תש כוח הגיבור והוא צועד מעדנות אלי מותו.

אך צעד מכאן שגוגול יהפוך – כמעשינו להלן – את המעיל ליצור עצמאי, כמו את האף בסיפור אחר משלו. אף אנו ננסה להתחקות אחר תולדות המעיל  כסמל וזהות, בהקשר ומחוץ להקשר סיפורנו,  וכן על תולדותיו ומשמעויותיו הנרחבות יותר בעמים, במקורות השונים. נבדוק את אופני ההקבלה שבהם  למתרחש בסיפורנו  ונשתדל להקיש עליהם  זו מזו: אולי יעלה בידינו ללמוד מהם פרטים נוספים על חיי אקקיי אקקייביץ מצד אחד, ועל דרכי אמנותו של גוגול מאידך ועל פניו השונות של תחבולותיו הסאטיריות.

בשמואל א,  פרק ב  יט אנו קוראים:

"וּמְעִיל קָטָן  תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ וְהֶעֶלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים"[15]:  ומצודת דוד מפרש  במקום זה:

"מימים ימימה- בכל שנה ושנה": בכל שנה ושנה  עת עלתה חנה עם בעלה למקדש לזבוח את הזבח השנתי  היא העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה".  דאגה לו כאם.

מה הוא אותו מעיל? האם לפנינו דאגת אם שאולי שם, ליד עלי הכהן קר לו?  או עשתה כן מתוך גאוות אם? שהרי מפרשים את דברי עכן בן כרמי בן זבדי: "וארא (וְאֶרְאֶה) בַּשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וְאֶקָּחֵם וגו'" (יהושוע  ז  כא): (מצודות דוד שמואל א כח יד). "מה תארו- לשתדע אשר הוא אדם גדול. והוא עוטה מעיל- והוא מלבוש המיוחד לאדם גדול וחשוב". מגאוותה אם כן היא עושה, שהוא הפך כאילו לאדם גדול, וע"כ תפרה לו מעיל יקר. וכן  במצודת ציון, שם מתפרשת המלה   אדרת - כ"טלית חשובה, והוא מלשון אדיר. וגו'".

לגבי  האדרת - בתרגום יונתן –כתוב: וכך מביא  מצודת ציון בפירושו ליונה פרק ג  ו: "ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר": "אדרתו- (תרגום יונתן):  לבוש יקריה וכן אדרת שנער (יהושע ז) והוא מל' אדיר". המדובר איפא בלבוש יקר, וכדברי רש"י בעקבות תרגום יונתן לשמואל א פרק ב  יח: "נער חגור אפוד בד…’ כרדוט דְבּוּץ, (דהיינו אריג משובח) והוא לשון מעיל, שהרי תרגם יונתן, (שמואל יג יח): 'מעילי', דכי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים. כרדוטין[16]. משמע, יותר מסתם מעיל נגד קור בגו: וכן בעניין אקקיי אקקייביץ, החושש אמנם מפני בוא החורף ובוא הקור: אך לית מאן דפליג כי מלבד עניין הקור יש במעיל כדי להשאיל לאדם חשיבות ולשקף מעט מאופיו.  ואמנם כל עוד המעיל מרופט הוא מעורר את בוז הבריות, וברגע שהמעיל  הוא חדש,  כאילו הוא מאציל על האדם חשיבות והדרה: אישיות האדם משתנה: הוא מתקבל כערכו בין הבריות.

אם כן, למדנו כי זהו מעיל יקר, לבושם של אנשים חשובים – כאקקיי אקקייביץ. השימוש במעיל זה מאוחז במקורות והערכים המתלווים אליו והשימוש שגוגול עושה בו הוא מכוון על כל פרטיו.

עלינו לבדוק מה הוא אותו מעיל ששמואל - אקקיי אקקייביץ - לבשו: שהרי גם מהותו של שמואל מסתכמת במעיל שהוא לובש, ובעסקי מעיל אחרים משלו. אולי  מהות ואופי המעיל יתעשרו, ובכך גם נתעשר ואולי נדע יותר גם על אקקיי אקקייביץ (שאישיותו וגורלו אחוזים כאמור בעבותות אהבה במעילו).  לכך נוכל להגיע מן הסתם אם נבדוק גם את ההקשרים בהם המילה מופיעה, מלבד בסיפור, גם בכתבי מארי דווקא,  (להלן) וגם  בתנ"ך.

מצאנו אם כן כי המעיל הוא לבושו של אדם חשוב. גוגול מתאר את אקקיי אקקייביץ שהוא בעל מעיל, גם איש שרד - כבר כתינוק כאילו ידע כי עתיד הוא ליהפך "יועץ טיטולרי" (עמ' 24). "אימתי ובאיזו תקופה נתקבל לאגף ומי הוא שקבע את סוג עבודתו -  דברים אלה אין איש זוכר עוד. וכל כמה שלא התחלפו שם מנהלים וראשי מחלקות למיניהם, תמיד ראוהו יושב… עד אשר האמינו הכל, כי מן הסתם יצא האיש לאור העולם כמות שהוא עתה,  במעיל השרד שלו".

תיאור חיי אדם מתחיל עם לידתו. כך נוהגים מיטב הסופרים (דוד קופרפילד, האגדה, המקרא עם לידת משה וכיו"ב). זה ראשית תולדות האדם בהיבראו. הקורה את האדם סמוך ללידתו מהווה סימן לעתיד הצפוי לו.-  מלבד לידתו הפלאית לאם עקרה - האירוע הראשון המסופר על שמואל הוא ענין המעיל שאמו הביאה לו. המעיל הוא סמל למעמדו ולמקצועו: להשתייכותו החברתית: שמואל  לובש מעיל, כי  המעיל הוא לבוש הכהן, ככתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִּגְדֵי  קֹדֶשׁ  לְאַהֲרןֹ אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי": וכן שמות כח לא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת": ובשמות כט ה: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֶת מְעִיל  הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד": זהו איפא אפוד הבד ששמואל  לובש עוד כנער, (שמואל א  ב  יח: "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פֶּנִי ה’ נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בַּד"). גם אפוד השרד בו גוגול מצייד את גיבורו כבר בשעת לידתו מאפיין אותו ומנבא את הכבוד הרב  העומד ליפול בחלקו בחייו  בעתיד: שהרי מיד עם  פתיחת הסיפור מעילו של אקקיי אקקייביץ   נמצא  כבר קרוע ומהוה, והוא עצמו אינו בשום אופן מתעלה למדרגה עליה עומדים ה"חשובים".  אדרבא, הכל היו מוצאים להם לעונג רב להתל בו[17], להטעים עד כמה הוא מחוסר כוח לעומתם, שאין הוא שולט לא בהם ולא בגורלו ולא בכבוד שהוא יכול לצפות כי ירחשו לו  הבריות וכיו"ב. "והרי אנשים אחים אנחנו[18]" – הוא  מתחנן, ללא הועיל. אין הוא ממעמד השליטים, אליהם חשים המלעיגים לו את עצמם שייכים: ואך אף אין הוא מתקבל אליהם כאחד  שווה-מעמד, כ"אח"[19].

שמואל, שמעיל ניתן לו בידי אמו -  ילווה אותנו עת מה בחיפושנו אחר בירור משמעות המעיל במקרא ובחיי אקקיי אקקייביץ. שהרי כאמור מהות שניהם  קשורה בעבותות אהבה בפריט לבוש זה. אין נביא בלא  אדרתו, אדרת שיער, מעיל, אפוד וכיו"ב. הוא הנותן לנביא את סמל הסטאטוס שלו, כמדי שרד שבלעדיהם  האדם הוא סתם אדם בלא מעיל.

 הוא  ניתן איפא להיות כהן: משמע כי  כהן הוא היה, נושא ארון הברית לפני מערכות ישראל, כתפקידו המובהק של הכהן.

האם גם אקקיי אקקייביץ "כהן" היה, אם כן? משרת בקודש, בהיכל ה', עובד מסור בהיכל ה'?

– בענין היותו כהן נוכל לומר רק כי אין ספק: אקקיי אקקייביץ כל חייו עברו עליו בעודו עמל בקודש[20]:

"אכן, ספק אם יימצא עוד אחד, שחייו יהיו במידה כזו נתונים לתפקידו. לא די לומר: הוא שרת בקנאות, לא, הוא שרת באהבה[21]. הוא מצא במלאכת הכתיבה עולם רב גוונים שכולו טוב. פניו זהרו מהנאה. אי-אלו אותיות נתחבבו עליו במיוחד ובהגיע תורן להיכתב, היה ממש יוצא מכליו מרוב אושר.  הוא היה מחייך, מעפעף בעיניו ומלקק בשפתיו: דומה שעל פי ארשת פניו בלבד יכולת להכיר, מה האות היוצאת עתה מתחת לקולמוסו. אילו גמלו לו לפי שעור קנאותו לעבודה, אפשר כי לרוב הפתעתו, היה עולה אף לדרגת  יועץ המדינה ; ברם, הוא לא זכה..."

אך שמואל גם נביא היה: ולנביאות אספקטים ותכונות אחדות. נצטרך לראות לאיזה מתכונות אלה  מקבילות בתיאור דמותו של אקקיי אקקייביץ - על דרך הישר וההפוך, על דרך המזעור והאפליקציה האירונית, כידה הטובה של אדרת האמנות על כתפו של  גוגול, כמובן ומטבע הדברים. אין בהקבלות אלה אלא כדי להבליט את דמותו של אקקיי אקקייביץ ביתר שאת. היפוך ערכים אלה וייחוסם על הרמה העלובה ביותר  מאפיין את אמנותו של הסופר הרוסי הגדול הזה, שהעלה את רמת הכתיבה האירונית אל רמות אמנות הגבוהות ביותר האפשריות.

המעיל הוא איפא סימן ההיכר, תו ההיכר של הרואה, הנביא: הוא מופיע בהקשר לנביאים, והוא  משמש כעין מדי הנביא – כפי שאף  מצודת ציון מציין ( מלכים א  יט  יג): "לוטה בשמלה. באדרתו- מלבוש חשוב מיוחד לנביאים[22]".

בענין היותו  של  אקקיי אקקייביץ גם הוא בנביאים  - כי ענין היותו בעל מעיל מעניק לו כאמור גם מדמות זו - נוכל לציין כי אכן לאקקיי אקקייביץ  קווי אופי אחדים מאלה המשויכים לנביאים. הראשון בין אלה הוא התכונה הבסיסית המשויכת לנביא - הוא ה-baru, "הרואה"  כבר באכד ושומר. - שמואל, מלבד היותו כהן, מילא גם את תפקיד הנביא ו"רואה": נראה כי בשלב זה טרם חלה דיפרנציאציה בין תפקידי הנביא והכהן - אדרבא, אף המלך לבש מעיל  (וראה מובאה בתרגום יונתן וממצודת ציון לעיל, אך גם את הסצינה המרכזית בין שמואל לשאול, וראה להלן):  ויש ואף הוא נשא עליו את אצטלת הנביא והכהן ואיחד באישיותו את הרשות  הארצית, החילונית עם הדתית. מכאן אולי התמיהה המובעת במקרא על שאול המלך שביקש להקריב את הקורבנות לפני צאתו למלחמה בגלגל:  "הגם שאול בנביאים?" דהיינו האם אין די לו בכתר מלך וכהן, מבקש הוא לשאת על ראשו גם את "כתר" הנביא?

  גם אקקיי אקקייביץ, נביא ורואה,  "אין לומר שהיה מצטיין ביותר: נמוך קומה, סטיף במקצת, אדמוני במקצת, ולפי מראה פניו אפילו לקוי-ראיה במקצת[23]:…" וגו'. ואם כך לגבי אקקיי אקקייביץ בתור נביא ו"רואה", הרי כך לגבי דמותו ביחס לכלל הנביאים. אלה כידוע לחמו נגד עושק הדל. גם אקקיי אקקייביץ לוחם נגד עושק העני והדל: הוא הוא העני, העשוק והדל:  הוא  לוחם עבור עצמו. אמנם[24] אין הוא אלא אך נציגם של כלל העשוקים והדלים: וכך  רק כסמל כל המעמדות העשוקים והמנוצלים הוא לוחם:  ובמובן זה הוא לוחם למען הצדק עבור הכלל.

הנביא  מוכר גם כמשורר,  כבעל כושר בטוי מעולה, אם בפרוזה ואם   - על פי רוב  -  בשיר: וגם על אקקיי אקקייביץ אנו מוצאים  כתוב כי "מן הראוי לדעת, שבדרך כלל  (בבואו במגע עם השלטונות אליהם דבריו מופנים ובשאתו שם את דבריו למען השבת הצדק החברתי על כנו) היה אקקיי אקקייביץ מסביר רצונו באמצעות מלות יחס, כנויי תואר לרבות  קטעי לשון נטולי כל משמעות. ובהגיעו למבוך נהג שלא לסיים כלל את המשפט,  כך שלעתים תכופות למדי היה מתחיל במלים: 'לכל הדעות הרי זה ככה…' ואחרי אלו – לא כלום, הענין היה מתנדף מראשו, מאחר שסבור היה כי אמר את כל אשר היה עם לבו לומר".

את המעיל בהקשר לנבואה אנו פוגשים כבר במכתבים מ-Mari.

מארי, עירו של זִמְרִי-לִים המלך, העיר  במערב ארם נהרים, שנכבשה ב-1760 לפה"ס  לערך על ידי חמורבי ונחפרה לראשונה בשנות ה-20   של מאתנו היא בעלת חשיבות רבה לתולדות ישראל: כידוע הארכיון העשיר של מלכי מארי שנתגלה כאן חושף צדדים רבים של תרבות לה מגע ומשא עם תרבות המקרא.

באשר בהשוואת היות אקקיי אקקייביץ  "נביא" עם עניני הנבואה במקרא דווקא עסקינן, ראוי שנחפש את המקורות לענייני הנבואה  ונושאים הקרובים לכך כבר במארי.

בין המכתבים שמביא פרופ' אברהם מלמט מארכיון זה מצויים אחדים הנוגעים לתולדות הנבואה וענייניה. יש כאן נבואות תוכחה ונחמה, סימנים שהנביא חש עצמו קרוי להתערב בענייני הממלכה, במדיניות הבינלאומית של המלך, בענייני בנין  המקדשים ועוד. אמנם גם נביאי מארי, כנביאי ישראל, היו שלוחים מטעם האל (דגן) אל המלך, אך לא כנביאי ישראל שדיברו עם מלכי ישראל פנים אל פנים[25], (אקקיי אקקייביץ לא הגיע ראות את פני המלך, אלא רק של "איש חשוב":  ואמנם "מלך" בזכות עצמו, האינסטנציה הגבוהה ביותר במערכת ההיררכית שאקקיי אקקייביץ הגיע אליו בסיפור. וכך גם) נביאי מארי לא הגיעו בגופם אל המלך כי אם אל אחד מהפקידים הגבוהים של חצר המלך, שהיה ממונה להביא את דברם אל המלך והיה מעין מתווך והמוציא והמביא בעניינם. נראה כי ככל פקיד טוב הוא היה מסנן את המסרים שנמצאו בעיניו ראויים לבוא לפני המלך, דהיינו לידיו הייתה מסורה המשימה לקבוע מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר.[26] בענין זה אם כן  אקקיי אקקייביץ  - לא כנביאי ישראל, אך כן כנביאי מארי - אינו מגיע לשאת דבריו לפני המלך כי אם לפני אחד מפקידיו הבכירים, ("האיש החשוב", אשר הוא, יחד עם זאת, האינסטנציה הגבוהה ביותר בתחום השלטון שאקקיי אקקייביץ שיג ושיח לו עמו).

נביאי ישראל שהיו לא אחת לצנינים בעיני המלך אליו הם היו שלוחים הושמו במעצר: נכלאו בחצר המטרה: אליהו נאלץ לברוח מזעמו של אחאב, נגדו ניבא - וכיו"ב.  הנביא אקקיי, השלוח כאמור מטעם עצמו בענין הצדק שהוא מבקש להשיבו על כנו אינו נמסר לרשויות, כנביאים שהוזכרו זה עתה: אך גם בעניינו  אין הרשות נעתרת ואינה שועה ואינה  נזעקת. ראשית תפקידה של הרשות בכל מקום לשמור על עצמה ולא על הפונים אליה או על אלה שהיא פועלת בשמם. לא ייתכן שאזרח ישיג על "הממונים עליו", אלה הפקידות הגבוהה, שהשלטון בידם. הם בעלי הכוח והשררה. גוגול מראה לנו את פניהם. אי אפשר לבקר אותם. לבקר את השלטונות זו חוצפה, או כפיות טובה.  כשאקקיי אקקייביץ מנסה ידו באלה, הוא נשטף ברותחין.

" אולם, הוד מעלתך" - אמר אקאקי אקאקיאביץ' תוך מאמץ לאסוף את שארית האומץ שבלב, כשהוא רחוץ בזעה – "אני, הוד מעלתך, העזתי להטרידך משום שהמזכירים ככה... אינם מהימנים ביותר..."

"מה, מה, מה?" - אמר האדם החשוב. "מהיכן לך חוצפה שכזו ? היכן נתפשת לדעות שכאלו ? איזו רוח מרדנית פשתה בין האנשים הצעירים ביחס לממונים עליהם והגבוהים יותך!" דומני, שהאדם החשוב לא השגיח כלל שאקאקי אקאקיאביץ' עבר כבר את גיל החמישים. כלומר, אילו גם אפשר היה לקרא לו צעיר, הרי רק באפן יחסי, כלומר, ביחס לאלה שהגיעו לגיל שבעים.

"וכי יודע אתה בפני מי השמעת דברים שכאלה ? המשיג אתה, מי הוא העומד לפניך ? המובן לך הדבר, המובן לך? אני הוא השואל אותך!" - כאן רקע האדם החשוב ברגלו והרים את קולו לגובה שכזה, שגם אדם אחר במקום אקקי אקאקיאביץ' היה מתחלחל מפחד. לבו של אקאקי אקאקיאביץ מת בקרבו, גופו התנדנד ובשום פנים לא יכול לעמוד על רגליו מחמת פיק ברכים. אלמלא שומרי הסף, שחשו לעזרתו, היה, לבטח, נופל ומשתטח על הרצפה ; הם הוציאוהו מן החדר, כל עוד רוחו בו.  

ה"איש החשוב" אינו שולח את אקקיי לחצר המטרה, כיאה לכל נביא המתנכל לשלטון בדרך שאקקי עשה, אלא פשוט ממית בו את הנשמה.

אם כן,  לא רק בדבר יכולתו להתבטא  מצטיין אקקיי אקקייביץ, תכונת איפכא-מסתברא המבליטה לרעה את   מעמדו   הלוחם למען צדק סוציאלי, כדרך הנביאים:  גם הקהל אליו הוא שלוח כנביא מעידים לטובתו כאיש-ניגודים בתפקיד. הנביאים הם שליחי האל אל המלך: גם אקקיי אקקייביץ  הוא שלוח, אמנם לא מטעם האל אל המלך כי אם מטעם עצמו אל "האיש החשוב": מטעם עצמו ובעניין עצמו ולא בענין ממלכתי. נביאי ישראל יכולים לעמוד  לפני המלך: אקקיי אקקייביץ פונה אף הוא בעניינו "אל האיש החשוב", אל מי שעומד בראש הסולם המשפטי, בראש ההיררכיה הפקידותית[27], ממנו הוא מוחזר אל הפקידות הנמוכה. ואמנם  הופעתו של אקקיי אקקייביץ לפני "האיש החשוב" לעוגה: ואף על פי כן נצטרך לומר, וזאת  ולמרות כל עליבותו, שהוא  שליח  לא רק מטעם עצמו אלא מטעם כל המעמדות המנושלים, שהוא רק נציגם בפני האינסטנציה הגבוהה ביותר.    אין זה מן ההכרח כי תהיה משמעות לחוסר יכולתו האלמנטרית לעמוד מול התקיפים ממנו בגמגומו העלוב: דווקא אלה היו חייבים לעורר בלב אדם רגיש ובעל חוש צדק הבנה למצבו ובעייתו של אקקיי אקקייביץ.  תעודת העניות היא איננה דווקא של אקקיי אקקייביץ אלא יותר של המעמדות השליטים בפניהם הוא חייב להופיע כעלוב נפש, דרוס ומדוכא: שהרי אין בכוונת מעמדות אלה אלא לדכאו וליטול את  כוח חיותו ורצונו, להלעיב בו על ידי לעגם ולהחלישו לבל יעז לקום ולהשיג על מעמדם ושלטונם. אין לאקקי ולצדק שבפיו פתחון פה נגדם: הם לא יסבלו כל השגה על נוהגיהם ועל "יושרם" של עושי דבריהם. אך אקקיי -   עצם הופעתו היא סימן קריאה גדול החייב לזעוק לשמים לעיניהם.

בענין היותו של אקקיי אקקייביץ מזרע מלכים ולשליטים – כבר נכתב כי רק פעם עלה הדבר בידו לצוות על הפקידים שיקבלוהו. בפעם יחידה זו הוא החליט  לגלות אופי איתן ולהודיע בקול מוחלט שחייב הוא לראות באופן אישי את המפקח בעצמו" (עמ' 36),  ואכן הדבר עולה בידו[28].

השלטונות מסתמלים, אגב, גם בדמותו של  פטרוביץ החייט, שאמנם היה  "לפנים נקרא בפשטות גריגורי והיה עבד אצל בעל אחוזה אחד", אך עתה הוא "שוכן כבוד אי-שם בקומה הרביעית של מדרגות אפילות".  פטרוביץ זה, עם היותו דמות צדדית  (ficelle  על פי הגדרות הנרי ג'יימס בחיבורו The Art of the Novel) ממלא תפקידים אחדים בסיפור: הוא המעכב, המכשול שיש להתגבר עליו, אך הוא גם  המסייע[29]: אך יותר מכך, הוא  אחד מנציגיו הרבים בסיפור של השלטון, ליד הגזלנים, "האיש החשוב", חבריו הלעגניים של אקקיי אקקייביץ במשרד – שמולו הכל שליטים והוא האובייקט היחיד בסיפור של השלטונות). פטרוביץ הוא דמות הנגיד והמצווה, דמות של  שליט[30],  גם  כשהוא ממלא את תפקיד שמואל הנביא במחזה: הוא המרפה את ידי אקקיי אקקייביץ בקובעו  כי אין המעיל הקרוע ניתן עוד לתיקון (כדבר  שמואל א פרק טו כז: וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהֹוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב  מִמֶּךָּ, וגו'[31].  במובן מסוים פטרוביץ זה הוא  הנבל, הראשון בין אלה  הקורעים מעל כתפי אקקיי אקקייביץ את המעיל, כמעשה שמואל מול שאול בשעתו: מאידך הוא הוא  זה ש"הופיע עם הסגין בידיו כנאה לחייט מעולה. ארשת פניו אמרה כולה רצינות, שכמוה לא ראה אקקיי אקקייביץ עוד מימיו. …[פטרוביץ] הוציא את הסגין…הסתכל בו ביהירות-מה ובעודו מחזיק  בו בשתי ידיו, הטילו בזריזות על כתפו של אקקיי אקקייביץ". ולדברי Annemarie Pinto, seite 59: “Die Übergabe des Mantels wird von Gogol fast wie eine Krönung geschildert”.

  אף דמותו של פטרוביץ זה היא דמות של שליט, מעין אוטוקרט  מזרחי השולט בחצרו שהיא ממלכתו. הוא מופיע לעינינו בראשונה "יושב על שולחן-עץ בלתי-מצובע, (כעין כס מלכות היא לו), רגליו מקופלות תחתיו בדומה לפחה תורכי".   פטרוביץ, אם כן, שבידו להעניק לאקקיי אקקייביץ את המעיל[32], הוא סמל השלטון, כאמור. ואכן, החלטותיו הן אימפריאליות  ומשניתנו אינן ניתנות לשינוי.

ובכן, אקקיי אקקייביץ אינו מלך, כמובן, גם אינו כהן ואינו נביא, אלא במסגרות שפורטו לעיל. אדם שבלידתו ניתנו בו סימנים לעתידו חייב למלא אחר ההבטחה התלויה בו, ואכן אקקיי אקקייביץ ממלא הבטחה זו: הוא, שהוא גם איש שרד, כלומר חלק מהשלטון, הוא גם קרבן הממונים עליו ושל גלגלי ההיררכיה השלטונית. הוא נשחק תוך עבודתו המשרדית האפורה, וצריך כמובן להתחדש. כדי להתחדש ולזכות סוף סוף בכבוד  המגיע לו הוא מסתגף, אוסף כסף ורוכש מעיל חדש, זהות חדשה, טרייה ומלבבת. הסיפור רומז כי לא הכל אבוד: ניתן לחדש את המעיל, כמו גם את זהותו של האדם. וכבר חזרנו והדגשנו כי זהותו של אקקיי אקקייביץ במעילו.  וכבר במארי משמש המעיל תמורה לזהות.

וכך נאמר במכתב אחד ממכתבי מארי: "אל אדוני אמור: כה אמר בח'דלם עבדך: לעיר מארי, להיכל ולמחוז שלום: שנית: אח'ום, הכהן הגדול הביא אלי את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה. (ša-ar-tam ú si-si-ik-tam ša sinnišat mu-uh-hu-tim) … את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה אני שולח לאדוני".

זהוי המתנבאת מתרחש כמובן על ידי הכהן. - קיום נביאות אינו צריך להפתיענו, שהרי נביאות היו גם בישראל[33]. אך מה ענין מעיל חדש זה, המופיע  במכתבים נוספים?  מלמט כותב: "מה פשר המעשה המוזר לכאורה? – נראה לנו, כי קווצת השיער ושולי הבגד שימשו בזמן מן הזמנים תעודת זהות מובהקים של בעליהם. (ובהערה: "אפשר לקבוע את שולי הבגד כסימן היכר טיפוסי גם על סמך הסיפור המקראי על כריתת כנף מעילו של שאול  בידי דוד (שמ"א כד). כוונתו של דוד היתה וודאי ליטול משאול סימן אישי מובהק, כדי להוכיח לאחר מכן ליריבו איזו סכנה היתה צפויה לו[34]". גם כתונת יוסף הטבולה בדם שימשה לזיהוי בעליה של הכתונת. "הכתונת בנך היא?" – שאלו האחים את יעקב. הנה כי כן גם בענין יוסף ענין לנו עם לבוש ורצח הלובש.  הלבוש ניכר ומשמש תעודת זיהוי. כבימים ההם כל אישה וכל בית  טוו בעצמם את אריגיהם, וסגנון כל אישה טווה ניכר במעשה ידיה. מכאן האפשרות להשתמש באריגים אלה בתור אמצעי זיהוי לבעליהם.  ואם נזכור כי קצות הבגד שימשו חותם אישי שהוטבע על חוזים  ומסמכים אחרים נבין כי אכן היה ייחוד בבגד כל איש ואיש, וניתן היה להכיר איש על פי טביעות בגדו או על פי כנף בגדו הקרוע[35]. ואמנם  בדבר המעיל, ה-  ,sissiktu  מן-רנקין כותב: sissiktu could also be a substitute for the individual. The המעיל יכול היה לעמוד במקום האיש עצמו. Munn-Rankin, Iraq 18, p. 92): (J. M זה אשר נאמר כי כל הקורה למעיל כאילו לאיש עצמו קרה: יש ביניהם למעשה זהות גמורה. המציג את תעודת הזהות מציג את האיש עצמו. גורלם קשור זה בזה ובהישחת האחד גם השני נשחת. אנו נמצאים במחוזות הקרובים לדרכי החשיבה של המאגיה הסימפטטית.

במכתב מס' 5 (עמ' 60 במאמר) הכתוב מספר על נביא שבחלומו האל דגן דיבר עמו ישירות. וכיון שהפקיד הראשי מאמין, הוא כותב למלך: "ובאשר האיש ההוא נאמן את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי". משמע לו האיש הוכח כבלתי נאמן הוא היה לוקח ממנו את שערו ואת שולי מעילו – כדברי מלמט בסוף ההערה שהובאה לעיל: "הנחתנו מתבססת גם על  [האמור במכתב 5]: "ובאשר האיש ההוא נאמן את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי": פירוש הדבר  הוא שבמקרה זה אין צורך ליטול מן המתנבא את סימני  ההיכר המקובלים,  שהרי ידוע כי האיש הוא מהימן.  שונה הוא המצב בקשר לנביאה אחת  [במכתב הקודם]: דברה עדין טעון הוכחה, ומסיבה זו מצרף הכהן [המשמש גם במקרא כאיש-בינים בין המלך לנביא] לתזכיר על נבואתה סימנים אישיים, המשמשים ערובה לדבריה". לחילופין,  אם אין דברי הנביאה נאמנים, אין היא עוד נביאה כלל, וסימני זהותה נלקחים ממנה. והרי גם אקקיי אקקייביץ איננו מהימן! אינו דמות שליט, כמו שהאישה ממארי איננה נביאה,  וה-insignia   של מהותה נלקחים ממנה.

כמו שתוית ההיכר של שמואל  בקבר הוא מעילו (שאול מזההו על פי המעיל) כך גם אקקיי אקקייביץ  עניני המעיל מתלווים אליו עד אל מעבר לקבר ומשמשים  סימן היכר לרוחו בעיני השלטונות ("פתאום חש האיש החשוב, [החשוב עד כדי כך שהסופר איננו מכנהו בשם אלא בכינוי בלבד, וזאת בניגוד לאקקיי אקקייביץ המופיע  תחת שלשה משמותיו] שמישהו תופש בכח רב בצווארונו. משהפנה את ראשו, ראה לפניו אדם לא גבוה ביותר, לבוש חליפת שרד דהויה ולא בלי חרדה הכיר בו את אקקיי אקקייביץ".)

שמואל א  כח  יד: "וְיֹאמַר (שאול)  לָהּ  (לבעלת האוב שהעלתה את שמואל מקברו): מַה תָּאֳרוֹ? וָתֹאמֶר:  'אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל': וַיֵדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִקֹד אַפִּים אַרְצָה וַיִשְׁתַּחַוְ"- כלסמכות, כלבעל שררה, סמכות עליונה[36].

 אך אין אקקיי אקקייביץ בעל סמכות עליונה, ואף במותו אין הוא לובש עוד כל מעיל וכל סימן שררה, אלא עדין הולך ומחפש ומבקש הוא לו אותה.  ואין עוד תימה  אם נמצא כי כל הניתן להיאמר על המעיל ובעליו נמצא את היפוכו בערכים המתלווים ללבוש זה במקרא או בכתבי מארי: כי ערכים אלה  בהיפוכם הם אטריבוטים ישירים של אקקי אקקייביץ, שהוא יותר אדם מאדם, גם מפאת עצם היותו כל-אדם.

ביבליוגרפיה:

1)    Bock, Ivo , “Die Analyse der Handlungsstrukturen von Erzählwerken am Beispiel von N.V. Gogol’s "Die Nase" und "Der Mantel", Verlag Otto Sagner, München 1982, s. 113,

2)    DBS, התקליטור התורני

3)    J.M.Munn-Rankin,  “Diplomacy im Western Asia”, Iraq 18

4)    Pinto, Annemarie, Das Mantelmotiv in Kellers “Kleider machen Leute” und Gogols "Der Mantel”, Europäisher Hochschulschriften Bd. 13

5)    Rowe, William Woodin, Through the Looking Glass: Reverse vision, False Focus, and Precarious Logic, New York University Press, 1976

6)    Woodward, James B., The Symbolic Art of Gogol,  Slavica  1981

7)     האנציקלופדיה של התנ"ך, ידיעות אחרונות, 1987

8)     מדרש רות רבה, מדרש רבה המבואר

9)     מלמט, א.,"ניצני הנבואה בתעודות מארי", ב"קובץ מאמרים: מארי והמקרא", מאת, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ה).