סיפור:
רב יהודה מוריד גשמים/תלמוד בבלי, מסכת תענית
רַב יְהוּדָה רָאָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם פְּרוּצִים בְּפַת.
אָמַר: מַשְׁמָע, יֵשׁ שֹבַע בָּעוֹלָם.
נָתַן עֵינָיו וּבָא רָעָב.
אָמְרוּ לוֹ הַחֲכָמִים לְרַב כָּהֲנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב נְחוֹנְיָה שַׁמָּשׁוֹ:
מַר שֶׁמָּצוּי אֶצְלוֹ יְעַשֶּׂנּוּ שֶׁיֵּצֵא בַּפֶּתַח הַסָּמוּךְ לַשּׁוּק.
עִשָּׂהוּ וְיָצָא לַשּׁוּק.
רָאָה כְּנוּפְיָא, אָמַר לָהֶם: מָה הַדָּבָר?
אָמְרוּ לוֹ: עַל כֻּסְפָּא שֶׁל תְּמָרִים עוֹמְדִים, שֶׁהוּא נִמְכָּר.
אָמַר: מַשְׁמָע, רָעָב בָּעוֹלָם.
אָמַר לוֹ לְשַׁמָּשׁוֹ: חֲלוֹץ לִי מַנְעָלַי.
חָלַץ לוֹ מַנְעָל אֶחָד וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.
כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲלוֹץ הַשֵּׁנִי, בָּא אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם תַּחֲלֹץ הַשֵּׁנִי אַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם.
אָמַר רַב מָרִי בְּנָהּ שֶׁל בַּת שְׁמוּאֵל:
אֲנִי עָמַדְתִּי בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עַל שְׂפַת נְהַר פַּפָּא
וְרָאִיתִי מַלְאָכִים שֶׁנִּדְמוּ כְּמַלָּחִים
וְהָיוּ מְבִיאִים חוֹל וּמְמַלְּאִים אֶת הַסְּפִינוֹת וְהָיָה קֶמַח סֹלֶת.
בָּאוּ הַכֹּל לִקַּח מִמֶּנּוּ.
אָמַרְתִּי לָהֶם: לֹא תִּקְּחוּ מִזֶּה, שֶׁמַּעֲשֵׂה נִסִּים הוּא.
לְמָחָר בָּאוּ סְפִינוֹת מְלֵאוֹת אֹרֶז.
