מאמר:

על פרשת תולדות/ זאב ליכטנזון

והרי לכם הגרסה המוקדמת של תוכנית ריאליטי במיטב מנעמי התחמנות, הנוכלות, הזיוף, הגניבה, המשפחה המפורקת.

הלא היא פרשת "תולדות".

רבקה, הרעייה הראשית של יעקב, ידועה גם בייחוסה כאחת מארבע אימהות היסוד  והוא ,הידוע גם כיעקב אבינו.

הספור המקראי מפליא לספר דרמה ,שהיום הייתה נמרחת על כל השערים הראשיים בעיתונות ומעוררת " סערה ברשת".

והרי החדשות:

אמא רבקה, שמאוהבת במחמל נפשה, הוא בנה יעקב, ומסויגת מבכורה, הוא בנה עשיו, רוקמת עלילת כזב והונאה, במקום הקרוב ביותר,

ולכאורה הבטוח ביותר – בביתה, באוהלה.

לא די לה בכך, שהאוחז בעקב אחיו הבכור, בוזז את הבכורה ,באפס מאמץ ובמאה אחוז נוכלות ומשלם רק בנזיד עדשים.[ כלום שבכלום].

היא תאבה להעניק לו עוד. את היקר בנכסי יצחק אביו, את ברכתו.

בעוד המודיעין שלה מצותת לשיחת בעלה ובכורה, וקולט כי האב הזקן מבקש מבכורו לצאת לציד ולהכין לו ממטעמי השף אשר אהב, היא מזהה

הזדמנות. נישול מוחלט של בכורה מזכותו לקבל את ברכת אביו. לא די ,שהבכורה כבר נבזזה ממנו בתרגיל רמייה בסיסי ומוצלח [עדשים במבצע ,

טרייד אין. בכורה במחיר קערת מרק], עכשיו יאבד את הנותר. ברכה שאמורה ללוות את שארית ימיו, ברכת אביו הקשיש, ולימים קדוש בטריומוירט האבות.

נכס יקר וחשוב ביותר, הן בסמליות הקביעה, שהבכור זוכה בה, והן משום סגולותיה הברוכות למקבל .

עוד עשיו יוצא לעשות מעשה – לצוד, אחיו הבטלן, יושב האוהלים הצח והענוג, משוש אימו וחדוות עצמו, מזומן לתרגיל הנבזה של אימו, יקירת היסטורית העם העומד

לבוא.

רבקה היא הזוממת והמבצעת. היא האקטיבית המוחלטת. יעקב, נעתר לה בפסיביות .היא זו שמעלה את הרעיונות , בונה את התסריט ומביימת אותו.

אתה יעקב, יקירי, ת תזכה בברכת אביך, ועשיו יכול לקפוץ לנו. [ לא בדיוק בשפה הזו, אך בדיוק, בכוונה.]

 

ומעשה שהיה, כך היה. שלחה את יעקב להביא כבשה ולשחוט אותה לטובת הספור. והיא, שפית הבית המחוננת, הכינה לבעלה את מנת המטעמים אשר

אהב.[כבר מכירה אותו כמה שנים ,ויודעת מה הוא אוהב גם באחריתו].

אבל איך מתעתעים בקשישא, שהרי עשיו ויעקב , מאה שמונים מעלות זה מזה.? חכמה ,זאת אימנו. הלבישה את בנה בבגדיו של אחיו הבכור, חמוצי ריח זיעה חריף

של גבר שבגברים, צייד מיומן, שידו בכל ויד כל בו. [ככתוב.].

התגברנו על אלמנט הריח, אבל מה עושים עם המישוש. האחד שעיר מוחלט והשני חלקלק מוחלק.

חכמה, זאת אמנו. הלבישה על ידי יעקב כפפות ארוכות, כך שהממשש את הידיים, יטעה לחשוב כי אכן שיערות איש הן. ואכן ,כך היה.

יצחק אמנם שבע מזון ונחת והשתכנע ממגע ידיו, כי עשיו, בכורו ,זוכה לברכה המגיעה לו בזכות בכורתו.

ולא הוא. היה זה יעקב שגזל את הברכה, אף כי יצחק קצת חשד מחוסר ההתאמה בין הקול לשעירות הידיים. ויאמר " הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו".

ללמדנו, כי המעשה הוא הקובע ולא דבר הקול. מגע הידיים גבר על הספק שבשמיעת הקול.

יש בפרק הזה ,שבפרשת הנכלים הזו, מאבק גלוי ובלתי מתפשר בין כוח המחשבה לכוח המעשה. מה שלמדנו, לכאורה, יצחק בהעדיפו את הידיים,

חוטף תבוסה מוחלטת מול יכולתה של החוכמה, היצירתיות והיוזמה.

רבקה, כרעיה וותיקה, הניחה בצדק, כי יצחק ישפוט באופן השגור והבנאלי שהיה רגיל לו. מה שאתה מרגיש ביד, מוצק יותר ממה שמגיע אליך לאוזן.

לא נתייחס לשיפוט מוסרני של העלילה הנכלולית הזו. לא לשבר ולקרע בין אישה לבעלה, בין אב לבניו ,בין אח לאחיו ובין אם המפלה בין בניה.

אלה חומרים מובהקים לדרמה עוצמתית, שהמקרא [גדול הספרות העולמית] יודע להעביר בתמצית, בדיוק ובמתח מאתגר מחשבה.

היש מי שצודק בספור הזה? האם כשאימא מבינה, כי אחד מילדיו משובח יותר מהאחר, זכותה/חובתה לשנות את הסדר הרגיל כדי להעניק הזדמנות 

לטוב יותר? מה מעשה כזה גורם לנכות נפשה של האישיות הגזולה והנפגעת? ומה נגרם לתפנוקי האחד המועדף, הוא יתומרץ, או יעוכב ?

והאב, שהולך שולל, זו המתת שקיבל לאחרית ימיו, איך ימות עם זה?

שלומי אמוני ישראל יראו בנוכלי העלילה, דמויות מופת לעם שיקום בהמשך. [ הם עדיין לא יהודים, כי טרם ניתנה תורה בסיני].

 רבקה היא אימנו ,רבע מקבוצת אימהותינו. יצחק המרומה ויעקב המרמה, שני שלישים מאבותינו. אכן, זכות אבות.

ומי שאינם אנשי אמונה ולא חולי נוסטלגית עם מקומית, יקראו בספור כבמחזה עוצמתי, רב פנים ועתיר תובנות.