מאמר:

על השיר "הסגנון ואני- שיח הססני" לנורית צדרבוים / חיים סֶפְטִי

 

הסגנון ואני – שיח הססני

 

הִזְמַנְתִּי אֶת הַסִּגְנוֹן שֶׁלִּי לְשִׂיחָה נוֹקֶבֶת פָּנִים מוּל פָּנִים

וּבִקַּשְׁתִּי בְּרָחֵל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה (הַיֵּשׁ לוֹ בִּכְלָל בַּת)

לְהֵישִׁיר אֵלַי מַבָּט וְלוֹמַר לִי בְּאֹפֶן נֶחֱרָץ חַד כְּתַעַר

אִם הוּא אָכֵן שֶׁלִּי, אִם יֵשׁ לִי אוֹתוֹ אוֹ שֶׁמָּא אָבַד

לִי נֶחְמַץ בְּיַעַר הַדְּבָרִים.

וְעָנָה לִי הַסִּגְנוֹן (מַזָּל שֶׁכָּךְ) בְּגִמְגּוּם קַל, בְּהִסּוּס בְּנִימוּס

שֶׁגַּם הוּא, לֹא שָׁכַח, עֲדַיִן בְּחִפּוּשׁ.

אָז אַתָּה שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלְּךָ, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ בְּחֹסֶר מְנוּחָה

נִרְעֶדֶּת כְּעָלֶה בְּרוּחַ הִרְהוּרַי הַכּוֹפְרִים, וְהוּא אָמַר

מַמְשִׁיךְ בְּנִימְסוּס (כְּלוֹמַר הִסּוּס וְנִימוּס), מִתְעַצֵּב

עַל לִבּוֹ, מִתְמַרְכֵּז בַּחֲשִׁיבָה רָב מֵמָדִּית מַעֲשֶׂה סוֹפְרִים

וּמֵשִׁיב הָרוּחַ לְמִפְרָשַׂי הַשְּׁמוּטִים מִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ

וַעֲצָבֵּינוּ הַמְּרוּטִים, הַמְשִׁיכִי לְחַפֵּשׂ - אוּלַי בְּעוֹד יוֹם וּזְמַן

נְגַלֶּה בְּמַעֲלֵה הַר הַתְּהִיָּה שֶׁגַּם חִפּוּשׂ וְהִסּוּס הֵם טוֹן וסִגְנוֹן.

הָלַךְ לְדַרְכּוֹ בְּאֹפֶן זְמַנִּי, וְהוֹתִיר אוֹתִי לְבַד עִם אֲנִי מוּל אֵלֶם הַבַּד

הָלַכְתִּי לִדְרָכַי עַל כְּתֵפַי מַשָּׂא טוֹפֶפֶת בְּרַגְלַי עַל מִנְעַד הַמַּסָּע.

 

שירה של נורית "הסגנון ואני- שיח הססני" משתמש באמצעי ספרותי של דיאלוג בדוי בינה לבין סגנונה, שהינו, בעצם, שאלות שהיא שואלת את עצמה ותשובות שהיא משיבה לעצמה. השיר חושף בפנינו , למעשה, את הספיקות שיש ליוצרים רבים בתחומי האמנות השונים, בתוכם פנימה, גם אם בדרך כלל אינם מביעים אותם בריש גלי, אלא מסתירים אותם בעמקי לבם, אך מתייסרים בנפשם בעטיָה: האם יש לנו סגנון משלנו, קול ייחודי משלנו?; האם בכלל יש לנו סגנון, או אולי רק היה לנו ואינו עִמנו יותר?. מאחורי שאלה זו עומדת, למעשה, ההכרה שיצירת הקול האישי, הסגנון האישי, אינה דבר מובן מאליו. היא מחייבת ייחודיות של היוצר ביצירתו, היא מחייבת שליצירתו יהיו מאפיינים הייחודיים רק לה, עד כדי כך שמי שיביט ביצירתו, או יקרא אותה, או יאזין לה, יבחין במאפיינים ייחודיים אלה, ובאמצעותם יזהה את היוצר, אף אם הובאה בפניו היצירה ללא שם יוצרה.

לנורית יש האומץ לשאול בשיר שהיא מפרסמת ברבים את השאלות האלה. יש לה ספיקות האם הסגנון שלה הוא אכן שלה, כלומר מקורי שלה, והאם הוא עדיין עִמה, או שמא אבד, והיא כביכול פונה אליו, אל הסגנון עצמו (רעיון יפה כשלעצמו) באופן ישיר וגלוי ונוקב בשאלות אלה ומבקשת תשובה ברורה ונחרצת. אלא שהסגנון, ההופך כאן למעין ישות עצמאית, עונה לה בהיסוס, שהוא עצמו עדיין מחפש (את עצמו); הוא אינו יודע את התשובה. כמובן, יש כאן השלכה של ספקותיה של נורית לגבי סגנונה על הסגנון עצמו. ספיקותיה מחריפים עקב תשובתו זו של הסגנון, והיא "נרעדת כעלה בְּרוח" הרהורֵי כפירתה (בשאלת קיום סגנונה ובשאלה האם יש לה סגנון משלה). בשלב זה, חלה התלכדות בין נורית לסגנונה, ושפת השיר, שהייתה עד כה בלשון יחיד, הופכת ללשון משותפת ("מתחנן על נפשותינו ועצבינו המרוטים"). הסגנון עונה לה שעליה להמשיך ולחפש את סגנונה, כלומר להמשיך ולנסות ולעצב סגנון שיהיה ייחודי לה, קול אישי שלה, ושלה בלבד. וכאן חל מהפך בשיר, והסגנון אומר לנורית, כביכול, "שגם חיפוש והיסוס הם טון וסגנון", דהיינו, סגנון אינו חייב להיות מגובש לחלוטין, הרמטי ו"סגור", אלא מותר שהוא יְלוּוֶה בחיפוש אחריו ובהיסוס לגביו. השיר מסתיים בשתי שורות המבהירות לנו שספיקותיה של נורית לגבי סגנונה (בתחום הציור, שכן השיר מדבר כאן על "אלם הבד") ועצתו של הסגנון שלה ("המשיכי לחפש") מהווים לגביה משא; הם מכבידים על נפשה, והיא יוצאת למסע החיפוש אחר סגנונה. יש לשים לב למילה "מנעד" שבצירוף המילים "מנעד המסע"- המסע אינו צר ומצומצם וחד-ממדי, אלא יש לו פרישָׂה רחבה של גוונים ושל אפשרויות, הוא עשיר ומגווָן ורב-ממדי. וכן יש לשים לב למילים "אלם הבד"- תשובתו האחרונה של הסגנון גורמת לנורית לאלם, או שגורמת לה להמשיך באלם, דהיינו לשיתוק (זמני, יש לקוות) של מעיין יצירתה, ולכן היא חשה שהיא חייבת לצאת למסע החיפוש אחר סגנונה, שהוא, כך נראה, יקר לה מאד כיוצרת.

לסיום, אציין את החריזה שבכותרת השיר ("ואני"- "הססני").