סיפור:

נטילת לולב במקדש/ מסכת סוכה, פרק ד.

 

 

מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד?

 

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,

 

מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶם לְהַר הַבַּיִת,

 

וְהַחַזָּנִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וְסוֹדְרִים אוֹתָם עַל גַּב הָאִצְטְבָא,

 

וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִים אֶת שֶׁלָּהֶם בְּלִשְׁכָּה.

 

וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר: "כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ – הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה".

 

לְמָחָר מַשְׁכִּימִים וּבָאִים, וְהַחַזָּנִים זוֹרְקִים אוֹתָם לִפְנֵיהֶם,

 

וְהֵם מְחַטְּפִים וּמַכִּים אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ.

 

וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

 

 

 

מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד?

 

מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִיְּרוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא,

 

יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת

ענפים

 שֶׁל עֲרָבָה וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

 

וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

 

תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

 

בְּכָל יוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת

 

וְאוֹמְרִים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא" (תהילים קיח, כה),

 

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים,

 

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם מָה הֵם אוֹמְרִים? יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לְךָ, מִזְבֵּחַ!

 

 

 

כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת,

 

אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ.

 

רַ' יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חָרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין,

 

וְחוֹבְטִין אוֹתָן בְּקַרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

 

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חָרִיּוֹת.

 

מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִים אֶת לוּלְבֵיהֶם וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶם.