מאמר:

דברים על בת ואמה, שיריה של מיכל פרי/ בלפור חקק

 

(מיכל פרי, "בין אור לאור"- שירים, הוצאת ארגמן מיטב, 2022- תשפ"ב, 174 עמ')

 

ספרה של מיכל פרי זכה עד כה להדים חיוביים. הופעְתי באירוע ב'הולצר ספרים' ושם נשׂאתי דברים על הספר. שני השירים שבהם אעסוק כאן, הופיעו גם בגיליון "פסיפס" ("פסיפס" 112). כאן אביא תובנות מן השירים על יחסי בת ואם, נושא טעוּן מאוד בשירה העברית. המשוררת אמרה לי בתום האירוע שהיא מופתעת עד כמה השירים מגלים וחושׂפים אותה ואת אִמה. תשובתי הייתה: "חכם השיר מן הכּותב אותו". הנה הדברים שנשׂאתי באירוע בירושלים.

 

שיר א: בכניסה לשביל

 

בְּצַד שְׂמֹאל שִׂיחַ רִמּוֹן

לְיָדוֹ עֵץ לִימוֹן מַכֶּה שָׁרָשִׁים, 

בֵּין עָלָיו נֶחְבָּאִים

לִימוֹנִים צְהֻבִּים.

 

הזהוּת של האם מאוד חושנית בעיני הכותבת. הזיכרון של האם צומח מתוך ריחות פרי עזים. מכֵּיוון שהאם הייתה אשת ספרוּת, התחושה היא שהאם חיה בתוך עולם של דימויים ומטאפורות. כאן הרימון והלימון הם מציאות ממשית, אך הם הופכים לדימויים של דמות האם. החושניות של הצבעים והריחות מעצימה את דמות האם, שחיה בתוך עולם הפְּרי, וגם צומחת מתוך זה.

בקריאת השירים של מיכל על אִמה, אנו מִתחקים אחר יחסי אם וּבת, שיש בהם קרבה ומרחק, יש גבולות שנוצרים עם השנים וגם תהליכים של סימבְּיוזיה וּתלות. הספרות הפסיכולוגית בוחנת סוגיה זו שיש בה מֶתח זהויות בין אם ובת, דמיון ושוני, מאבקים פנימיים על עצמיוּת הזהוּת. גם בשיריה הרבים של מיכל פרי על אמה חשים ברקע את ההתרחקות שהייתה מן המשפחה, את הרצון להגדיר את זהותה הנפרדת רגשית וגם פיזית.

מחזור השירים מבטא שלב של פיוס.

 

מיכל בשלב של פיוס עם דמות האם, לאחר שנגמלה משלב הריחוק ממנה. היא חוזרת אליה, כדי ליצור תיקון.

בקריאת השירים, אי אפשר להתעלם מכך שנשים גדֵלות תחת השפעה של דמות האם. מערכת היחסים אֵם ובת מעצבת את זהותן העצמית: דימוי גוף, יחס לזוגיות, תפיסת העולם החיצוני, קבּלת החברה הסובבת או רצון להתרחק אל בדידות. מיכל פרי מבטאת רצון לפיוּס שבא לאחר רצון להיות שונָה מן האם, לעשׂות ההיפך. בכל יחסי בת ואם, גם בהתרחקות, מודל ההתייחסות לבַּת היא אִמה, זה הרַף שאליו היא שואפת, וממנו היא מתרחקת.

 

כאן בשיר 'בכניסה לשביל' זו כּניסה שלה לשביל של האם, לאחר ניתוק ממנו והליכה בשביל שלה, בשביל האישי:

המשך השיר:

 

בְּמֶרְכָּז הַשְּׁבִיל עֵץ צֶאֱלוֹן

מִתְנַשֵּׂא לִגְבָהִים לְעֵבֶר

מֶרְחַב שָׁמַיִם כְּחֻלִּים,

שׁוֹלֵחַ עֲנָפִים אֲרֻכִּים

מֵעַל גַּגּוֹת שְּׁטוּחִים.

פְּרָחִים סְּגֻלִּים

פְּזוּרִים

בֵּין עַלְעַלָּיו הַיְּרֻקִּים.

 

האם רינה צדקה הייתה אשת אשכּולות, כותבת ספרי לימוד. הכַּרתי את רינה צדקה בעבודה משותפת. הייתי חבר צוות ספרות באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך בירושלים. בשנים 1978 ואילך היינו עסוקים בצוות בהכנת מקרָאות לבתי ספר, ועשינו אז הבחנה בין מקראה למבוּססים ומקראה לבתי ספר מקצועיים. הצוות שעמו ניהלנו שיח כל הזמן היה צוות הכנת ספרי לימוד ומקראות באוניברסיטת תל אביב. בראש צוות נט"ע (ניסוי טיפול על-יסודי) עמדה רינה צדקה. גם הצוות הזה הכין מקראות ויחידוֹת לימוד. היינו נפגשים לא פעם בירושלים או בתל אביב במִתחם של צוות נט"ע. ראש הצוות שלנו הייתה שולמית ינון.

רינה צדקה נתפסה כדמות ענקית בעיני הבַּת. זה יוצר קירבה והערצה, אך גם מרחק: הבת שואלת: האִם אוכל להגיע לממדים שלה? להתחרוֹת בה? האִם אגיע למרחבי הידע וכישרון הכתיבה שלה? האֵם רינה מתנשׂאת לגבהים בעיניה, ולא פלא שדמות האם מתחברת עם הצאֱלון המתנשׂא לגבהים. העץ שולח ענפים לכל העברים. לאֵם יש יכולות תקשורת עצומות, היא שולחת ענפים לכל מקום, ויש בזה משהו מאיים בעיני הבת המנסה לעצב את זהותה ולבנות לעצמה את העץ שלה ואת הענפים שלה.

כאן בשיר, הדוברת השירית היא בשלב השיבָה, היא מגיעה אל העץ השולח ענפיו. היא אינה חשה מאוימת. כאן זה כבר שָלב של הידברות, של נגיעה בענפים של האם, ואולי התחברות אליהם. הפעם הכותבת מגיעה אל האם, עם הַילדה הפּנימית שבּה, אך לא במבט ביקורתי. היא מגיעה עם המבט האמפתי והחומל, ולא מתוך יחס של התנגדות.

 

אֲנִי מְרִימָה אֶת רֹאשִׁי

הַמִּרְפֶּסֶת בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה

מוּגֶפֶת בִּתְרִיסִים יְשָׁנִים

מְאֻבָּקִים, חֶלְקָם שְׁבוּרִים.

 

בשיר זה, הבת שָבה אל אִמה, יש בה רצון ליצור קשר. אך עדיין האם היא מסתורית ומרוחקת. כדי להתבונן בה, הבת צריכה להרים את ראשה: "אני מרימה את ראשי". האֵם גם אינה קרובה כל כך: היא "מוגפת בתריסים". האם גם לא קרובה לעולמה של הבת: התריסים שלה "מאובקים...שבורים". מדובר במפגש בין שני דורות. בין דור מאובּק ודור חדשני יותר, בין דור שהגיע לבגרות וזִקנה ויש בו סדקים ושְברים, ובין דור צעיר ורענן יותר.

 

אֲנִי מְטַפֶּסֶת בְּמַדְרֵגוֹת הַטֵּרַאצוֹ

הָאֲפֹרוֹת, שַׁיִשׁ בֶּטוֹן מְנֻקָּד בָּאֲבָנִים.

אֶת קִירוֹת חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת לֹא מְסַיְּדִים.

 

כדי להגיע אל עולמה של האם, יש לטפס במדרגות, היא מרוחקת.

אבל הבת בשלב של רצון לשוב, להתחבר מחדש. הבָּנות במהלך החיים מתרחקות ומתקרבות לאם, כדי לא להיות דומות לאם, כדי לפתֵח זהות משלהן. לאחר שהיא חשה שזהותה ברורה לה, השיח קל יותר.

 

אֲנִי דּוֹפֶקֶת

עַל הַדֶּלֶת,

עָלֶיהָ רָשׁוּם

בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת:

רִנָּה צַדְקָה.

השֵם של האם מבטא את זהותה. הבת חוזרת ומדגישה את שֵם האם, גם כדי להעצים אותה בשל השם שיצרה, אך גם כדי לבדל את עצמה: לה יש זהות אחרת ושם אחר, זהות שונה מאִמה.

 

שיר ב: חום תמוז

 

נִשְׁאַרְתִּי לִישֹׁן

בְּבֵיתָהּ

כאן יש חזרה לעולם הילדוּת, חזרה לסימבּיוזה של אם ובת. לאחר שהבת ביססה את זהותה, יש לה אומץ לחזור אל בית האֵם ואל הקשר האינטימי אִתה. הבת כמו באה לבחון היכן היא מסתיימת, והיכן הגבולות שלה נוגעים באֵם. איפה האֵם עדיין נמצאת בה. כאן זה מסומל במלבושיה של האם:

הִלְבִּישָׁה אוֹתִי

בְּגָדִים יְרֻקִּים

בְּגָדִים שֶׁלָּהּ.

ברגע שהאם מלבישה אותה בבגדיה, היא מבקשת ממנה לחזור לסימבּיוזה של אם ובת כמו בילדוּת, מבקשת את קרבתה של הבת. עכשיו בעידן של בגרות, הבת מתירה לעצמה לוותר על הביקורת ועל ההתנגדות. היא נעתרת ולובשת את בגדי האם. בבגרותה המאוחרת, המשוררת מוכנה כביכול לוותר על זהותה מול אמה, ולהיטמע בתוך הזהות הנשית של האם. זה לא נעשָׂה מתוך חולשה ומתוך ויתור. היא חוזרת אל הסימבּיוזה של אם ובת, כאשר היא חזקה בזהותה. הוויתור הוא לצורך קירבה, לצורך שִיבה מפויסת אל האם.

בְּחֶדֶר קָטָן

חֲדַר שֵׁנָה

מִטָּה לְצַד מִטָּה

שָׁכַבְנוּ שְׁתֵּינוּ

רֹאשׁ לְצַד רֹאשׁ.

 

שימו לב: הפעם החיבור הוא חיבור קודם כל רציונלי: המשוררת רוצה בקרבה הזאת, מתוך מניע רציונלי: כך צריך להיות. השיבה היא מחויבת המציאות. עכשיו הן ראש מול ראש.

 

שָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ

מֵאָז הָיִיתִי

כֹּה קְרוֹבָה.

נְשִׁימָתָהּ כְּבֵדָה

כאן החיבור הוא משולב: חיבור מן השֵׂכל אך גם מן הרגש. הבת מקבלת אליה את נשימתה של האם. היא מתחברת מחדש לסימביוזה רגשית אינטימית, היא חוֹוה מחדש את נשימת האם קרובה אליה.

רֹאשָׁהּ נִשְׁמַט

מִתְרוֹמֵם חֲזָרָה

עַד שֶׁנִּרְדְּמָה.

בחילופי הזמנים, התהפכו היוצרות. בתקופת הילדוּת, האם ניסתה ליישֵן את הבת, עד שזו נרדמה. עכשיו, כאשר האם הזקינה עם השָנים, הבת היא זו שמְיישֶנת את האם, עד שהאם נרדמת.

אֵיךְ

יַלְדוּתִי

כַּצֵּל

עָבְרָה

 

חֹם תַּמּוּז

מַכֶּה

בָּאֲדָמָה.

המעמד הזה של האם הישָנה, מביא לפיכּחון חד ואכזרי: "איך ילדותי כּצֵל עברה". כאן הדברים נחווים בצורה נוקבת: הילדות הסתיימה. הילדות עברה כצל! עכשיו זה עידן אחר.

הביטוי "עברה כצל" יש בו ממד טראגי. הצירוף לקוח מתוך תפילת 'ונתַנֶה תוקף', דימוי לגורלו של האדם שהוא בן תמותה:

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ

וְכַחֲלום יָעוּף.

הסיום מרמז על מותו של האדם והוא מתחבר לדימוי הסוגר את השיר: "חום תמוז מכֶּה באדמה".

אדם ואדמה נכרכים זה בזה. גורל האם נרמז כאן, מה גם שהשיר נכתב לאחר מות האם.

שיריה של מיכל פרי על האם, על הסבתא אמילי ועל המשפחה הם מרגשים מאוד.