אסתר ויתקון-זילבר

פרשת עקב

בפרשת עקב, כקודמתה ואתחנן, חוזר משה ומשנן

 באזני העם את הדרישה האולטימטיבית לשמור על

המצוות, החוקים והמשפטים שאלוהים נתן לעם באמצעות

 מנהיגו משה (שהם פרוט הרחבה ופרשנות של עשרת הדיברות).

 משה חוזר ומדגיש, ששמירת המצוות היא תנאי

להצלחה החומרית  של הפרט, של משפחתו ושל

 האומה הישראלית שתתנחל בארץ. 

בתוך כל דברי השכנוע שמרעיף משה על אוזני עמו

 בולטים פסוקים אחדים, המאירים באור מעניין ושונה מכל מה

 שידענו עד כל על סיבת נדידת עם-ישראל במדבר במשך

 ארבעים שנים.תמיד ידענו, שהסיבה המפורשת בספר

 במדבר היא עונש על חטא המרגלים, שריפו את ידי העם

מלהכנס לארץ המובטחת. העם שמאס בארץ חמדה,

 בארץ הטובה, אינו ראוי להכנס אליה.

פרשנות מודרנית הציעה, שדור העבדים במצרים היה

צריך למות במדבר, כדי שהדור הצעיר,הדור שנולד

במדבר חופשי, ולא סחב עמו זכרונות מרים

 של דיכוי ועבודת פרך ולא זכרונות מתוקים

על הדגה, השומים, הבצלים, והאבטיחים,

שאכלו   במצרים, יהיה מספיק אמיץ ונחוש

להלחם למען הארץ החדשה ולהתנחל בה.

אבל הפסוקים הבאים, בפרשת עקב, נותנים

טעם שונה לגמרי לנדודים הארוכים והקשים במדבר –

ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ,

 לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו--אִם-לֹא.

  ג וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ

, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם

 לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה,

יִחְיֶה הָאָדָם.  ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ,

וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה--זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ה וְיָדַעְתָּ,

 עִם-לְבָבֶךָ:  כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה

אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ.  ו וְשָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,

לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּלְיִרְאָה אֹתוֹ.  ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,

 מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם—עֲיָנֹת

 וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.  ח אֶרֶץ חִטָּה

 וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

תמיד ידענו שההליכה במדבר, היתה מלווה בהשגחה

אלוהית שבאה להקל ולדאוג לעם. המן נתפס

כלחם שמים שטעמו נפלא "כצפיחית בדבש"

וחז"ל אף הגדילו לפארו כמזון שכל אחד יכול

 היה לדמיין בו את הטעם אליו הוא משתוקק.

 ועוד הוסיפו, שענני הכבוד לא רק הלכו לפני

המחנה ביום, אלא גם סוככו עליהם מפני השמש.

תלונות העם על סבלות הדרך, הצמא, המזון

 המונוטוני-המן, העדר בשר, והכשת הנחשים –

נתפסו בפרקי ספר שמות ובמדבר כתלונות של עם

 כפוי טובה. תלונות שגונו ולא אחת נענשו עליהם

 בחומרה (כשהעם הצמיד לתלונות ביטויי געגועים

 למצרים וכוונה לחזור אליה) והנה כאן, בפרשת

עקב אומר ה' בפי משה במפורש, שהנדודים

במדבר נועדו לגרום לסבל, עינוי וצער לעם.

לא כעונש על חטא המרגלים, אלא במטרה חינוכית

 מפורשת. גם המן, שירד משמים מתואר כמשהו מוזר

ולא מתקבל על הלשון, כמזון שאף אחד לא הכיר

לאורך הדורות וטעמו כנראה משמח חכ. בפי העם

 כונה המן "הלחם הקלוקל".

היסורים שמביא האל על עמו המובחר דומים ליסורי

 הטירונים במסלול הטירונות בצבא. מי שעובר אותו

ראוי לעמוד במסדר הכבוד של טקס סיום הטירונות.

אך הוא אינו מביא את החיילים אל חיי תענוגים

 שלאחריו, אלא תחילתו של  שרות ארוך וקשה.

 הגמול הוא ריגשי - רוחני. הידיעה של עמידה

בציפיות הגבוהות של מפקדיך ושל עצמך בעיקר.

 כך, עם ישראל. ההליכה במדבר באה לבדוק את

 העם אם יעמדו בניסיון הזה של הליכה מיוסרת

אחר משה, כשהארץ המובטחת רחוקה מאד,

 וזאת מתוך אמונה באלוהים ובמצוותיו.

 העם אמור להתחשל, לדחות סיפוקים, ולהוכיח למשה,

 לאלוהים ולעצמו, שהארץ הטובה. השופעת כל טוב,

 כמתואר בפסוקים לעיל, הממתינה לו הרחק במעלה

 השנים הקשות, היא גמול על נאמנות למצוות לחוקים

 ולמשפטים שה' נתן להם בידי משה. שום דבר טוב

לא ניתן בחינם.

 ההליכה הקשה והמייסרת במדבר תחנך אותם להסתפק

 במעט, לדעת להמיר חלק מהתענוגות החומריים בתענוג

רוחני, שהוא  ציות לדבר ה', שאינו שרירותי אלא מגמתי.

 להטיב להם באמצעות מערכת מצוות תובענית.

 גם בבואם לארץ הטובה, הם יהיו מחוייבים לחיים של

 צניעות ואתגרים מוסריים קשים המגולמים במצוות,

 בחוקים ובמשפטים, כתנאי להצלחת קיומם  כעם על אדמתה.

 מה שמתבהר שוב ושוב מדברי ספר דברים ואחר בדברי

הנביאים לאורך כל הדורות הבאים, שהתואר "עם סגולה"

שניתן לעם היא אולי מחמאה, אך בפרוש אין פרושה קבלת

זכויות יתר, אלא, ההפך, תביעה למילוי חובות.