האיקליפטוס בחצר סבתי /אמוץ דפני
האיקליפטוס הוא עולה חדש בארץ, בשנת 1884 הביא קרל נטר (מייסד בית הספר החקלאי "מקווה ישראל") שתילים של איקליפטוס שמקורם מאלג'יר (לשם הובאו, כמובן מאוסטרליה) ועצים אלו גדלים עד היום במקווה ישראל. שלוש שנים מאוחר יותר נטעו איקליפטוסים ברחובות הראשיים של מושבות הברון. מאחר וסברו אז שעקב גידולו המהיר הוא הוא סופג מים רבים ומיבש את האדמה, נשתל האיקליפטוס בהמוניו בעמקים ובביצות. על סמך דעה זו ( שהוכחה כלא נכונה, העץ חסכוני להפליא במשק המים שלו ואיקליפטוסים גדלים בהצלחה גם בנגב). נטעו יער ענק בחדרה בשנים 1900-1899 כדי לייבש את הביצות הממאירות. יער זה הונצח בפואמה של דוד שמעוני "ביער חדרה" - אך למרבית הפלא שמו של האיקליפטוס נפקד בין הבתים והשורות.
עקב הפער בין שורשיו המעמיקים באדמה אך לא בזמן, לא מפתיעה הופעתו הרבה בשירי הארץ. צמיחתו המהירה וחוסנו הפכו אותו ליקיר ההתיישבות העובדת ואין כמעט יישוב בו לא נטעו איקליפטוס ליד מגדל המים ושדרת הכניסה.
רחל בשיר איקליפטוס רואה בעץ סמל לתקווה והתחדשות של צמיחה מהגדמים:
"לא אחת ראיתי: הונף הקרדום
והורד וננעץ בשאר;
מעולל בעפר הוא שרוע דם -
זה הנוף המרטיט, הנוהר.
השריד היתום מזדקר נוגות
מיתר ועירם מכל.
ותמיד נדמה: הפעם הזאת
לא ישכח העץ, לא ימחל...
תפקדנו שוב, אך שנה תנקוף -
תעמד משתאה, תביט:
למרום כאז כמה הנוף,
ונוהר כאז, ומרטיט."
(רחל / איקליפטוס; שירים, ע"מ ק"ז).
סמל ההתחדשות לאחר פורענות הוא דווקא העץ למרות ששורשיו נטועים בארץ הזו רק כמה עשרות שנים.
הסתכלות מיוחדת במינה על גזעי האיקליפטוס מופיעה אצל משה דור:
"הרכסים נחצים, המישורים, מפות
התבליט של חיינו, קליפות
איקליפטוס ואזורי זמן."
(משה דור / אזורי הזמן; אהבה ושאר פורענויות, ע"מ 48).
הסתכלות מקרוב על קליפת איקליפטוס מראה עולם ומלואו שכבר גילוהו הצלמים, שכבות של אפור, כחול, חום אדמוני, אפור ולבן שזורות זו בזו מעין "מפות התבליט של חיינו". כאלו תולדות חייו של האיקליפטוס ושלנו נגלים במפות אלו החושפות אזורי זמן שונים.
האיקליפטוס כה נפוץ במחוזותינו עד כי שדרתו עציו תשכיח כל מכאוב המזומן לנו בסוף הדרך
"ואנחנו הינו עייפים כל כך
צוחקים כל כך,
והאור היה שוטף על עלי האיקליפטוס
מתהולל ומתנצנץ ומשתפך ומתנוסס
על עלי האיקליפטוס,
עד אשר שכחנו כמעט
את המצולה הכחלה ההיא
עם הדג הקטן השחור
שמחכה לנו בה
תמיד."
(יהודית כפרי / בחזרה מירושלים; קורנית, ע"מ 27).
העלים הירוקים - מכסיפים של האיקליפטוס מחזירים אלינו את האור המתהולל, מתנצנץ, מסתפק ומתנוסס עם העלים המשנים את צבעם בכל זווית ראיה וקרן אור.
עקבות לנטיעת האיקליפטוסים בביצות ואצל משכנות האדם נמצא בשיר איקליפטוס של זרובבל גלעד:
"...
פרצת צעיר וצולח,
שברת כבלי ישימון.
ושרש תקעת, בוטח,
בעבטיט וסבכי הטיון.
...
בהכות הסער ברום
ואש תאחז בצמרת,
נפשנו כיער תהום
ודליתך בוערת—--
כי מולך המדבר לוטש
דרדר ושן-עז וסיף.
תאיר כעמוד האש
מול פריחה ושית."
(זרובבל גלעד / איקליפטוס; מבחר שירים, ע"מ 223-225).
האיקליפטוס מצויר בצבעים עזים של מייבש ביצות מחד וכאילן חסון הניצב מול כל פגע מאידך. כאשר נחבר לכך את עדותה של רחל אודות התחדשות הגזע למרות שעלה עליו הכורת גם אם נשרף בפורענות. הוא יאיר כעמוד האש אשר יתחדש מול דרדר המדבר ופריחת השית - צמח מסמל עזובה למרות שאיננו יודעים את זהותו הבוטנית. כך מול כבלי הישימון והאש האוכלת יסמל העץ, יליד אוסטרליה, את כיבוש השממה בארץ האבות.
האיקליפטוס הגדל, כברגיל, בחצר הסבתא בכפר אתא הוא עד לחילוף המקום, הזמן והדורות:
"האיקליפטוס בחצר סבתי בכפר-אתא, תחתיו
אדמה סורית קשה, וכפות
רגלי זעירות ולבנות.
ריח מרק העוף של סבתי מרשרש בעלי האיקליפטוס, גזע
חור, אשכנזי, מרחוק הובא לתפס בחזקה בקצות
אצבעוניו באדמות הקדש.
סבי נוטע רמון, פרי אדם, שיגדל כמו ראשי המתלהט, הבט
שבעת המינים סבי נשקני בראשי. ובה
בשעה מאחריו האיקליפטוס, האיקליפטוס, גר הצדק הרומאי,
מצטדק,
וסבתי המתקרבת לומדת מעלעליו עברית, המלים, וזה
נכון, יוצאות לה כמו השרף מהעץ, וחוץ מזה
סבתי קושרת לעץ את העז."
(אדמיאל קוסמן / האיקליפטוס בחצר סבתי בכפר אתא ותחתיו; ואחרי
מוראות מעשה השיר ע"מ 19).
הכותב יודע היטב שהאיקליפטוס הובא לכאן מרחוק ומקנה לו תחושת זרות "אשכנזית" עקב צבעו הלבן של הגזע שנשרה קליפתו מעליו. האיקליפטוס ש"גויר" להינטע בארץ הוא, למען הדיוק, גר צדק אוסטרלי ולא רומאי והוא מצטדק על פלישתו לארץ. מול האיקליפטוס הגר הסבא נוטע רימון - אחד משבעת המינים שאין כמותם כסמל להתערות בארץ, לשפע ולריבוי המצוות. הילד הרך נזכר באדי ריח מרק העוף של סבתא המרשרש באיקליפטוס - כה עז היה הריח עד שטלטל את עלי העץ בעוצמתו.
אותה סבתא לומדת עברית מעלעליו של הגר שהשתרשו בארץ והמלים חריפות ודביקות כשרף העץ שרפואה ובריאות קשורים בשמו. מול המרקחת ההזויה הזו הטורפת מאכלים, מקומות, ריחות, זמנים ומיני עצים, חוגגת המציאות המעשית - העץ כעוגן נטוע לקשור בו את העז.
כילד ביליתי שנתיים בקיבוץ תל-יצחק, ליד מגדל המים גדל אקליפטוס ענק. אם זכרוני אינו בוגד הציור של המגדל עם העץ הופיע בשער עלון הקיבוץ .יום אחד הזדמנתי למקום "לומר שלום" לעץ שהיה נטוע באדמה עמוק בעוד אני נע ונד. הכאב שלא למוצאו היה חד מהאכזבה שלא למצוא איש ממיודעי כילד.
אֵקַלִיפְּטוּס
לְאַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה
שַׁבְתִּי לַחֲצַר הַקִּיבּוּץ
אֶל הָאֵקַלִיפְּטוּס הַשָּׁב
לְלַקֵּט חֹם יַלְדוּת יְשָׁנָה
בְּחֵיקוֹ הַתּוֹחֵם.
מִגְדַּל הַמַּיִם חָפוּי כְּאֶבְיוֹן-
עֲנָק יַלְדוּתִי נִכְרַת,
נָפוֹצוּ חֲבֵרַי כְּזִרְעֵי סַבְיוֹן
עִם הָרוּחַ לְלֹא רַחֵם.
מִתְגַּעְגֵּעַ הַגֶּדֶם לְשִׂיחַ הֶעָלִים,
וְלֵב הַמִּגְדָּל נִצְמָת
לִפְעִימַת מַשְׁאֵבַת הַמַּיִם,
לֹא נִשְׁאֲרוּ מִלִּים
וְאֶת מִי לְנַחֵם.
(אמוץ דפני / אקליפטוס / היום הארוך בשנה ע'מ 78)
כך האיקליפטוס שהוא "נטע זר" בצמחיית הארץ הפך, במחי כמה דורות, לסמל השתרשות המפעל הציוני בארץ ישראל וכסמל ילדות של רבים מאיתנו.
adafni@research.haifa.ac.il
