בכיוון הרוח מחווה לפינק פלויד בתיאטרון גבעתיים סקירה מאת שי תבור

מחווה לפינק פלויד בתיאטרון גבעתיים/שי תבור

צילום: דרור כהן

לפני המון שנים הייתי נער בן 16 -17בבית הספר. הימים היו חמים, החורפים היו קרים ובית הספר היה

–אתם יודעים, בית ספר. הייתי חוזר הביתה מימים ארוכים, זורק את התיק ואיתו את כל תלאות היום,

שם על הפטיפון את Wall The או את Side Dark ,ונסחף לעולם אחר, רחוק מהכל. המנגינות חדרו לי

לנשמה והעיפו אותי לשמיים, המילים דיברו אלי כאילו נכתבו במיוחד בשבילי (כמה מילים באנגלית

למדתי מהשירים האלו), ואני לפעמים שכבתי במיטה, מרחף עם You on Shine או עם of Saucerful

secrets ,לפעמים ישבתי על כיסא ותופפתי על השולחן, ולפעמים עמדתי במרכז החדר וצרחתי את

נשמתי יחד עם ווטרס וגילמור.

Forward Fast הרבה שנים קדימה. אני כבר לא נער, כבר מזמן לא בבית ספר ואין לי פטיפון. ביום יום

כמעט ולא יוצא לי לשמוע פינק פלויד. והנה הגיעה לאוזני שמועה שמתארגן ערב מחווה ללהקה, ביוזמת

קבוצת הפייסבוק ״דיוויד גילמור ישראל״ ומנהלה, דרור כהן. מה בתוכנית?מספר הרכבי חובבים, שרובם

נוצרו באופן חד פעמי עבור הערב הזה, יבצעו משירי הלהקה האהובה, אל מול קהל אוהב.

ברור שהצטרפתי.

ב-8.25 התכנסנו בתאטרון גבעתיים. האוירה היתה חגיגית. כל הכרטיסים נמכרו מראש. מחוץ לאולם

הציבו דוכנים עם תקליטים )לא דיסקים, תקליטים!( של הלהקה, ברקע התנגנו שירים מכל הזמנים,

ובפנים התכוננו להופעה.

זאת אופרציה מסובכת –שישה, שבעה הרכבים, שלכל אחד מהם כלי נגינה משלו, סטינג משלו, המון

כבלים ופדאל בורדס, המון גיטרות, מיקרופונים –זה היה עלול להיות מתכון לבלגן מטורף. אבל זה היה

מושלם. הערב נפתח בשיחה קצרה של בועז כהן, שסיפר אנקדוטות מעניינות על הלהקה. ואז התחלנו

לנגן. אחד אחרי השני עלו וירדו ההרכבים, וכל אחד מהם נתן כמה שירים מהרפרטואר המפואר של

הלהקה. הקהל היה מפרגן, שר יחד עם ההרכבים כמעט כל שיר, והביצועים עצמם היו יפיפיים, מרגשים

ועם המון כבוד ללהקה.

הערב הזה היה מלאכת מחשבת של אוירה טובה ונעימה עם אנשים טובים שבאו מכל קצוות הארץ

ושחולקים דבר אחד גדול ומשותף –האהבה לפינק פלויד. ואפשר היה להרגיש את האהבה הזאת בכל

מקום. החל מהנגנים השונים על הבמה, ועד אחרון הכסאות בעולם המלא. זאת לא היתה הופעה של

אגו, זאת היתה הופעה שבאה לחלוק כבוד ואהבה וזה היה מרומם ומרגש וכל כך מרענן ביום יום האפור

שלנו.

ואני? ניגנתי עם ההרכב ארבעה שירים, וזה נגמר לי מהר מידי. לרגע הרגשתי שוב כמו נער בן 16 ,ושוב

צרחתי את המילים של ווטרס, שעדיין חזקות בעיני בדיוק )ואולי יותר ( כפי שהיו לפני המון שנים. וגם

עכשיו, שבועיים אחרי, אני עדיין נזכר בערב הזה ומחייך לעצמי, זה היה אחד הדברים הטובים שיצא לי

להשתתף בהם בחיים.

שחר כהן עורך מדור מוזיקה: