פרק מספר:
מאגלאן בהודו/ סטפן צווייג מגרמנית יצחק הירשברג
הספינות הפורטוגיזיות הראשונות, שהפליגו למרחקים בלתי נודעים לאורך הטאחו, שימשו לתגליות, אלה שהפליגו אחריהן התכוונו לקשרי מסחר בדרכי שלום עם חבלי הארץ אשר גילו. הצי השלישי היה כבר מצויד ציוד מלחמתי – מ־25 במרס 1505 מתחיל אותו קצב משולש והופך לדבר של קבע, העתיד להתמיד במשך כל התקופה הקולוניאלית, המתחילה אז. במשך מאות בשנים ילך אותו תהליך הלוך והישנה: בראשונה מקימים את הפאקטוריה (מרכז מסחרי), ואחרי כן את המבצר, העשוי לשמש, כביכול, להגנתה. בראשונה מנהלים סחר חליפין עם המושלים המקומיים, בדרכי שלום, אחרי כן, משהובאו כבר חיילים במספר מספיק, גוזלים, פשוט, מהנסיך את ארצו ובזה גם את כל הסחורה. רק עשור אחד בשנים עבר, וההצלחות הראשונות הספיקו כבר להשכיח את פורטוגל, שמתחילה לא השתוקקה למאומה זולתי לחלק צנוע בסחר התבלין של המזרח. אך תוך הצלחה במשחק ממהר אדם לאבד את עקרונותיו הטובים; מאותו יום, בו מגיע ואסקו דה גאמה אל חוף הודו, ניגשת פורטוגל מיד לדחיקת רגליהן של כל האומות האחרות. בלי כל התחשבות מתיחסת היא אל כל אפריקה, אל הודו ואל בראזיל כאל שטח, השייך רק לה. מהגיבראלטאר ועד לסינגאפור וסין אסור מעתה לכל אניה אחרת לחצות את הימים. על מחציתו של כדור הארץ אסור יהיה למישהו לסחור מלבד לבן האומה הקטנה ביותר של אירופה הקטנה.
על כן זהו מחזה מפואר; באותו יום 25 במרס 1505, כאשר הצי המלחמתי הראשון של פורטוגל, אשר עליו הוטל לכבוש את האימפריון החדש – הגדול ביותר עלי אדמות – מפליג מנמל פורטוגל, מחזה, שאפשר להשוותו בהיסטוריה רק עם המחזה של מעבר ההלספונט של אלכסנדר הגדול; גם פה המשימה היא מחוצפת באותה מידה, כי גם הצי הזה מפליג, לא כדי להכניע ארץ אחת, עם אחד, כי אם לשעבד עולם. עשרים אניות עומדות בנמל ומחכות, כשמפרשיהן פרושים, לפקודתו של המלך, להרים את העוגן, ואין אלה עוד, כמו בימי אנריקה, ספינות פתוחות, כי אם אניות כבדות בעלות צריחים גבוהים וארבעה תרנים וחבר מלחים רב במספרו. בצידם של מאות המלחים, שאומנו אימון צבאי, התרכזו על סיפוני האניות לא פחות מאלף וחמש מאות חיילים חמושים ולובשי שריון וכן מאתיים מפציצים; מלבד אלה נמצאו שם עוד בנאים וכל מיני בעלי מלאכה אחרים, למען אשר יוכלו לצייד בהודו אניות נוספות, מיד בהגיעם שמה.
לפי המבט הראשון יכול היה כל אדם להבין, שלפני צי ענקי כל כך הוצבה מטרה ענקית: כיבושו המוחלט של המזרח. לא בכדי הוענק לאדמירל פראנסיסקו ד’אלמאידה התואר משנה למלך של הודו, לא במקרה היה הגיבור הראשון של ימאי פורטוגל, ואסקו דה גאמה, ה„אדמירל של ימי הודו“, האיש, אשר בחר בציוד ובחן אותו. תפקידו הצבאי של אלמאידה ברור, ללא צל של ספק. על אלמאידה הוטל להרוס ולמחות מעל פני האדמה את כל ערי המסחר בהודו ובאפריקה, להקים בכל נקודות המשען ביצורים ולהשאיר בהן חיל מצב. מתפקידו – זוהי הפעם הראשונה שאיזו מדינה קידמה את הרעיון הפוליטי של אנגליה – לתפוס עמדה בכל נקודות המוצא והמעבר. לחסום את כל מיצרי הים מגיבראלטאר ועד סינגאפור ולהשבית בזה כל מסחר זר. נוסף על כך, נצטוה המשנה למלך להשמיד את הכוח הימי של שולטן מצרים ושל הראדז’ות ההודיים ולשים פיקוח חמור על כל הנמלים, שמאותה שנה, 1505, לא יטענו עוד אף גרגר אחד של תבלין על שום אניה, שאין לה תעודת מעבר פורטוגיזית. עם התפקיד הצבאי הזה צועד התפקיד האידיאי, הדתי יד ביד: להפיץ את הנצרות בכל הארצות הכבושות; על כן נערך בשעת ההפלגה המלחמתית גם טכס של מסע צלב. במו ידו מגיש המלך, בקתדרלה, לפראנסיסקו ד’אלמאידה את הדגל החדש, העשוי אטון דמשק לבן, ובו נארג הצלב של ישו, דגל זה צריך להתנוסס כדגל הנצחון מעל לארצות האליליות והמאוריות. בכרעו על ברכיו מקבל אותו האדמירל מידי המלך ותוך כריעה על הברכים נשבעים מאחוריו אלף וחמש מאות האנשים, שהתוודו כולם וקיבלו את סעודת הקודש, את שבועת האמונים לאדוניהם הארצי, אשר את ממלכתו עליהם לנשא מעל לממלכות הזרות האלה. בחגיגיות, כמו בתהלוכת קודש, עוברים הם בסך את העיר עד לנמל; ואז מרעימים התותחים לאות פרידה, וברוב פאר מחליקות האניות לאורך הטאחו אל לב ים, אשר על האדמירל שלהם לכבשו בשביל פורטוגל עד הקצה השני של הארץ.
בין אלף וחמש מאות האנשים, אשר נשבעו לפני המזבח, במועל ידם, את שבועת האמונים, כורע גם איש בן עשרים וארבע שנה, אשר שמו לא נודע עד אז, פרנאן דה מאגלהאאס. על מוצאו לא ידוע, כמעט, כלום זולתי זה, שנולד סמוך לשנת 1480. אך בדבר מקום הולדתו יש חילוקי דעות. המקום סאברוזה במחוז טראס אוס מונטס, שנמסר על ידי הכרוניסטים המאוחרים, נתגלה, לפי החקירות החדשות, כבלתי נכון, משום שצוואה, אשר ייחסו לו, ואשר ממנה שאבו את הפרט הזה, נתגלה כזיוף מוחלט; מסתבר ביותר, שמאגלאן נולד בפורטו. גם על משפחתו לא ידוע יותר, זולתי זה, שהיתה משפחת אצילים, אמנם, רק בדרגה הרביעית של האצולה, ה„פידאלגוס“; בכל אופן היתה למאגלאן, בזכת מוצאו זה, הזכות להשתמש בסמל משלו ולהורישו לצאצאיו, כן היתה לו דריסת רגל בחצר המלך. כפי שמספרים, שירת הוא, עוד משחר נעוריו, את המלכה ליאונורה כפאז', אך בזה לא הוכח עדיין, שבשנים האלמוניות האלה היתה לו בחצר המלך איזה עמדה בעלת ערך. כי כאשר נצטרף ה„פידאלגו“ בגיל של עשרים וארבע שנה אל הצי, לא היה יותר מאשר „סוברסאליינטה“ רגיל, אחד מאלף וחמש מאות אנשי הצבא נמוכי הדרגה, האוכלים, חיים וישנים ביחד עם הצוות ועם נערי האניה, באותו תא, רק אחד מה„חיילים בלתי הידועים“, היוצאים באלפיהם, כדי להשתתף במלחמה זו על כיבוש העולם, תמיד אלף, ההולכים לאיבוד, תריסר הנשארים בחיים אחרי ההרפתקה, ותמיד רק אחד, הגורף אליו את התהילה בת האלמוות של פעלם המשותף.
מאגלאן הוא במסע הזה אחד מאלף וחמש מאות האנשים ותו לא. לשוא מחפשים את שמו בכרוניקות של המלחמה ההודית, ועל השנים האלה אין לספר הרבה, יש לציין רק, שכל השנים האלה היו שנות לימוד, שאין כדוגמתן, בשביל האיש, שעתיד היה להיות לתייר עולמי. אל „סוברסאליינטה“ אין מתייחסים בעדינות יתירה ומשתמשים בו לכל התפקידים; עליו להחזיק את סרח המפרש בעת סערה ולעמוד על יד המשאבות, היום עליו להשתער על עיר ומחר עליו לגרוף חול בשביל בנין הביצורים, בלהט השמש. עליו לסחוב סחורות לחילוף ולעמוד על המשמר בפאקטוריות, להילחם כחיל רגלי ועל פני האניה, לדעת להשתמש באנך ובחרב, לציית ולפקד. אך מכיון שמשתפים אותו בכול, הרי הוא לומד להשתתף בכול ורוכש לעצמו ידיעות בכל השטחים, הוא נעשה לאיש צבא, ליורד ים, לסוחר, לבקי בבני אדם, בארצות, בים ובכוכבים. לבסוף מקדים הגורל לערב את האיש הצעיר הזה במאורעות הגדולים, העומדים לבסס את ערכו העולמי של עמו ואת חלוקת הארץ למשך עשרות ומאות בשנים, כי אחרי תגרות קטנות אחדות, שהן יותר התקפות שוד מאשר מלחמה כנה, מקבל מאגלאן את „טבילת האש“ האמיתית בקרב הימי על יד קאנאנורה (16 במרס 1506).
קרב זה על יד קאנאנורה מהווה מפנה מכריע בתולדות הכיבושים הפורטוגיזיים. הזאמורין בקאלאקוט (כלכותה של ימינו) קיבל את ואסקו דה גאמה, בשעת עליתו הראשונה ליבשת הודו (1498) בידידות וגילה נכונות לעמוד בקשרי מסחר עם העם בלתי הידוע. אך עד מהרה נוכח לדעת, כי הפורטוגיזים, כאשר הופיעו שוב, כעבור שנים אחדות, באניות גדולות יותר בעלות ציוד טוב יותר, החלו לשאוף לרכוש לעצמם את השלטון על כל הודו. בחרדה רואים הסוחרים ההודיים, המוסלמיים, איזה זאב־ים חדר, לפתע, אל תוך בריכת הקרפיונים השקטה שלהם, כי במחי יד אחד השתלטו הזרים על כל הימים. אין עוד אניה, אשר תעז להפליג מאחד החופים. מתוך פחד מפני שודדי הים האכזרים האלה, סחר התבלין שותק, אין שיירות מגיעות למצרים; עד לריאלטו, אשר בונציה, מורגש, שאיזה יד קשה ניתקה אי־שם את החוט המוליך. השולטן המצרי, המרגיש בחסרון, מנסה, בתחילה, באיום תקיף. הוא כותב אל האפיפיור, שאם הפורטוגיזים יוסיפו להשתלט, כשודדים על הים ההודי, יחריב הוא את הקבר הקדוש בירושלים, כאמצעי לחץ. אך גם האפיפיור וגם כל מלך וקיסר איבד כבר כל שליטה על רצונה האימפריאליסטי של פורטוגל. על כן לא נשארה לנפגעים דרך אחרת, אלא להתלכד ולחסום לפני הפורטוגיזים, בעוד מועד, את הדרך בהודו, בטרם יספיקו לקבוע שם את שלטונם באופן מוחלט. את ההתקפה מכין הזאמורין מקאליקוט, כשהוא נתמך בחשאי על ידי השולטן המצרי ובודאי גם על ידי הונציאנים, השולחים לו – הזהב הוא מוצק יתר מהדם – בלי שהיות, לקאליקוט יוצקי כלי קלע וקלעים מנוסים. במחץ פתאומי מתכוננים הם להתקיף את הצי הנוצרי ולהשמידו.
אך לא פעם מכריעים צלילות הדעת והמרץ של איזה אדם, העומד מאחורי הקלעים, בהיסטוריה למשך מאות בשנים. מקרה מוצלח מציל את הפורטוגיזים. על פני העולם משוטט אז הרפתקן איטלקי, סימפטי בשל אומץ רוחו ורעננותו כאחד, בשם לודביקו וארתמה. לא תאוות הבצע, אף לא יצר הכבוד הם, הדוחפים את האיש הצעיר להרחיק נדוד, כי אם יצר נדודים קדמון, הטבוע באפיו. בלי בושה מזויפת מודה אותו משוטט מלידה: „מאחר שהוא כבד תפיסה ואין לו נטיה ללמוד מתוך ספרים“, החליט, „לנסות, באופן אישי, ולראות במו עיניו את המקומות השונים בעולם, כי לידיעות, שמוסר עד ראיה, יש ערך רב יותר מאשר לכל הדיבורים, הנמסרים מפי השמועה“. ככופר ראשון מתגנב אותו וארתמה עז הנפש אל תוך העיר האסורה מכה (תיאורו, אף הוא, עודנו התיאור השגרתי של הקעבה) ומגיע, אחרי סכנות מרובות, לא רק להודו, סומאטרה ובורניאו, שכף רגלו של מארקו פולו כבר דרכה בהם, כי אם, כאירופי ראשון, מגיע הוא (ודבר זה מכריע במעשהו של מאגלאן) אל איי התבלין המבוקשים. בדרך חזרתו מקבל הוא, בהיותו מחופש כנזיר מוסלמי, בקאליקוט את הידיעות הראשונות על תכנית ההתקפה של הזאמורין על הפורטוגיזים, מפני שני מומרים נוצריים. מתוך סולידריות נוצרית, בורח הוא, תוך סכנת נפשות חמורה, אל הפורטוגיזים, ולאשרם מגיעה אזהרתו בעוד מועד. כאשר מאתיים האניות של הזאמורין מקוות, ביום ה־16 במרס 1506, להתקיף את אחת עשרה האניות של הפורטוגיזים, בלי שתהיינה מוכנות לכך, עומדות אלו כבר ערוכות לקרב. זהו הקרב הקשה ביותר, בו נאלץ המשנה למלך לעמוד עד היום ההוא; הנצחון עולה לפורטוגיזים בשמונים הרוגים ובמאתיים פצועים (מספר עצום בשביל המלחמות הקולוניאליות הראשונות) – אך נצחון זה הבטיח להם, באופן סופי, את שלטונם על חופי הודו.
בין מאתיים הפצועים נמצא גם מאגלאן: כמו תמיד בשנים האפלות ההן, גורם לו גם הפעם מזלו, שהוא זוכה רק לפצעים, אך לא לאות הצטיינות. בתחילה מעבירים אותו, ביחד עם שאר הפצועים, לאפריקה; פה נעלמו עקבותיו, כי מי זה ינהל פה חשבונות על חייו ומותו של „סוברסאליינטה“ פשוט? זמן מה שהה, כנראה, בסופאלה, אחרי כן הועבר, כפי שנראים הדברים, בחזרה, כמלווה של איזה מסע; קרוב לודאי – בנקודה זו יש סתירות בין הכרוניסטים – שבקיץ 1507 חזר לליסאבון באותה אניה, בה חזר וארתמה. אך המרחקים השתלטו כבר על יורד הים במלוא עזוזם. הברכה, בה מקבלת אותו פורטוגל, נראית לו כבר זרה, וחופשתו הקצרה הופכת לציפיה, תוך קוצר רוח, לצי הבא, העומד להפליג להודו. צי זה מחזירהו אל מולדתו האמיתית: ההרפתקה.
על אותו צי חדש, בו חזר מאגלאן להודו, הוטל תפקיד מיוחד. אין ספק, שבן לויתו הנאור, לודביקו וארתמה, מסר בחצר המלך תיאור מפורט על עשרה של העיר מאלאקה וכן מסר פרטים מדוייקים על איי התבלין המבוקשים, שהוא כאירופי וכנוצרי ראשון, ראה אותם במו עיניו. בזכות הידיעות שהוא מסר, חדרה ההכרה בחצר הפורטוגיזית, שכיבושה של הודו לא יושלם ומלא העושר לא יושג, כל עוד לא ישתלטו על אוצר התבלין, הלא הם איי התבלין; אך תנאי יסודי לכך היה, להשיג, תחילה, את המפתח, הסוגר את הדרך אליהם, את מיצר הים ואת העיר של מאלאקה, (סינגאפור של ימינו, שהאנגלים לא העלימו עין מערכה הסטרטגי). אך לפי שיטת הצביעות הרגילה, אין שולחים מיד צי מלחמתי, כי אם מטילים, תחילה, רק על לופס דה סקיירה להפליג עם ארבע אניות, כדי לגשש בזהירות את הדרך למאלאקה, להכיר את השטח ולהופיע רק במסכה של סוחר, אשר פניו לשלום.
בלי מקרים מיוחדים מגיע הצי הקטן להודו באפריל 1509. מסע לקאליקוט, שעוד כעשר שנים קודם לכן היו מפארים אותו כמעשה גבורה, שאין כדוגמתו, של ואסקו דה גאמה, גם בהיסטוריה וגם בשירה, מבצע עתה כל קברניט של אנית סוחר פורטוגיזית. מליסאבון ועד למומבאסה, ממומבאסה להודו ידוע עתה כל כף, כל נמל; לשם כך אין עוד צורך בקברניט, אף לא ב„מומחה לאסטרונומיה“. רק כאשר סקיירה מפליג, ב־19 באוגוסט, מנמל קוצ’ין הלאה, לעבר המזרח, נכנסות האניות הפורטוגיזיות שוב אל אזורים בלתי ידועים.
אחרי מסע במשך שלשה שבועות, ב־11 בספטמבר 1509, מתקרבת האניות, הראשונות של פורטוגל, אל נמל מאלאקה. כבר מרחוק רואים הם, שוארתמה האמיץ לא סיפר להם בדיות, אף לא הפריז, בספרו, שבנמל זה „עוגנות אניות במספר רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם“. מפרש ליד מפרש עמדו דחוקות סירות גדולות וקטנות, לבנות וססגוניות ממוצא מאלאי, סיני, סיאמי ליד המעגן הרחב. כי זה היה מחויב המציאות, בשל מצבו הטבעי של חצי־אי הזהב, שמיצר הים של סינגאפור ייקבע למקום החילוף שבמזרח. כל אניה, הרוצה להגיע מהמזרח אל המערב, מהצפון אל הדרום, מהודו לסין, מהמולוקים לפרס, מוכרחה לעבור דרך הגיבראלטאר הזה של המזרח. את כל חילופי הסחורות היו מבצעים במקוה סוחרים זה, את צפורן התבלין המולוקי ואת אבני האודם מציילון, את החרסינה הסינית ואת השנהב מסיאם, את אריגי קאשמיר הבנגליים ואת עצי האלמוגים מטימור, את חרבות דמשק הערביות ואת הפלפל ממאלאבאר והעבדים מבורניאו. כל הגזעים, כל צבעי העור והשפות שורצים, כדור ההפלגה, במרכז מסחרי זה של המזרח, אשר באמצעיתו מתנשאים, בתוך ערבוביה זו של בתי העץ הנמוכים, ארמון מפואר ומסגד מאבנים.
מוכי תמהון מתבוננים הפורטוגיזים מאניותיהם אל העיר העצומה, בחמדם בלבם את העדי הלבן והנוצץ הזה של המזרח, שמן הראוי היה, שיקשט כאבן חן את כתר השלטון ההודי של פורטוגל. בתמהון ובחרדה מתבונן, מארמונו, הנסיך המאלאי אל האניות הזרות והמסוכנות; הנה הם, השודדים הערלים, סוף סוף מצאו הארורים גם את הדרך למאלאקה! זה מכבר נפוצו, על פני אלפי מילין, השמועות על הקרבות והרציחות של אלמאידה ואלבוקרקה; במאלאקה יודעים כבר, שהלוזיטנים האיומים האלה אינם חוצים את הימים, כמו ספני הדז’ונקות הסיאמיים ויפניים, לשם סחר חליפין בדרכי שלום בלבד, כי אם, בזדון לבם, מחכים הם לרגע, בו יוכלו להשתלט ולגזול את הכל. הדבר הנבון ביותר היה, למנוע מארבע האניות את האפשרות לעגון בנמל; כאשר הגנבים מציגים כבר את כף רגלם, על סף הדלת, כבר עבר המועד. אך לשולטן יש גם ידיעות מהימנות על פעולת התותחים הכבדים ההם, המאיימים בלוע שחור ושותק מעל צריחי האניות הפורטוגיזיות; יודע הוא כי השודדים הלבנים האלה נלחמים כשדים ואין לעמוד בפניהם. על כן טוב להשיב בשקר על שקר, בהכנסת אורחים מעושה על יחס ידידותי מזויף, ברמאות על רמאות ומוטב לפתוח בזה, בטרם ירימו הם את טלפיהם כדי להנחית את מכת המות.
משום כך מקדם השולטן של מאלאקה את שליחיו של סקיירה בהפרזה יתירה, בתודה מופרזה מקבל הוא מידיהם את המנחות, אשר הוגשו לו. הוא מבקש לאמור לפורטוגיזים, שהוא מברכם מקרב לב לבואם וכי הם רשאים לסחור עם הארץ כאוות נפשם. תוך ימים מעטים מוכן הוא לספק להם כמויות של פלפל ושל תבלין אחרים כאשר יוכלו שאת. ברוב חיבה מזמין הוא את הקברניטים אל ארמונו לארוחה, ואף על פי שלא נענו להזמנה זו – כתוצאה מכל מיני אזהרות – היו הספנים משוטטים, בכל זאת, בחופש ותוך הנאה, ברחובותיה של העיר הזרה, מכניסת האורחים. תענוג, סוף סוף יש להם שוב קרקע מוצקת תחת רגליהם, יכולים הם להתענג עם נשים נאות, אין הם מוכרחים עוד לשכון בתא המצחין או באחד הכפרים המזוהמים, בהם שוכנים החזירים והתרנגולות בין חיות־אדם ערומות. יושבים להם המלחים בבתי התה ומבלים את זמנם בפטפוט, הם קונים בשווקים, נהנים מהמשקאות המאלאיים התוססים והחריפים ומהפירות הטריים: בשום מקום לא קיבלו את פניהם מאז עזבו את ליסאבון, בלבביות כזאת כמו במקום הזה. למאות שטים המאלאים בסירותיהם הקטנות והזריזות ומביאים מצרכי מזון אל האניות הפורטוגיזיות; בזריזות, כמו קופים, מטפסים הם על פני החבלים עד לסיפון האניה ומשתוממים על הדברים הזרים, שלא ראום מעודם. מתפתח סחר חליפין ער, ובאי־רצון שומעים אנשי הצוות, שהשולטן הכין כבר את כל המטען המובטח והודיע לסקיירה, שישלח למחרת בבוקר את כל סירותיו אל החוף, כדי שאפשר יהיה לטעון את המטען העצום עד שקיעת החמה.
סקיירה, השמח על ההספקה המהירה של הסחורות יקרות הערך, שולח, באמת, את כל הסירות של ארבע האניות, ובהן מספר רב מאנשי הצוות, אל החוף. הוא עצמו, כאציל פורטוגיזי, רואה בעסקים משהו, שהנהו למטה מכבודו, על כן נשאר הוא על פני הסיפון ומשחק עם אחד מחבריו בשח־מט, הדבר הנבון ביותר, שיכול אדם לעשות, בשבתו על גבי סיפונה של אניה ביום חם ומשעמם. גם שלשת כלי השיט הגדולים הנשארים עומדים מנומנמים וחסרי כל תנועה. אך גארסיה דה סוזה, הקברניט של הספינה הקטנה, שליוותה את הצי ככלי שיט חמישי, מרגיש באיזה מצב בלתי נעים: שמספרן של הסירות המאלאיות, המקיפות את ארבע האניות, העזובות למחצה, הולך הלוך וגדול, שבאמתלה של העלאת סחורות אל סיפוני האניות מטפסים הבחורים הערומים האלה, במספר הגדול והולך, על פני החבלים של האניות. לבסוף החל לחשוד, שהשולטן, שנראה ידידותי יתר על המידה, מכין כאן התקפת פתע בוגדנית, ביבשה ובים.
לאשרם, לא שלחה הספינה הקטנה את סירתה היא אל החוף; על כן מטיל דה סוזה על האיש האחראי ביותר שלו, לשוט מהר אל אנית האדמירל, כדי להזהיר את הקברניט. אותו איש אחראי ובטוח הוא הסוברסאליינטה מאגלאן. בחתירה מהירה ונמרצת מגיע הוא אל הקברניט ומוצא אותו בשבתו בנחת על משחק השח־מט. בעיני מאגלאן אין הדבר מוצא חן, שמאלאים אחדים עומדים, כמשקיפים כביכול, מאחורי גבם של שני המשחקים, כשפגיונו של כל אחד מהם מוכן לו בחגורתו. בלי משים לוחש הוא את אזהרתו על אזנו של סקיירה. זה אינו מאבד את עשתונותיו וכדי שלא לעורר תשומת לב, אין הוא מפסיק את המשחק. אך הוא מצווה לאחד המלחים, שיסדר לו מצפה בראש התורן, ומעתה אין הוא מסיר עוד, במשך כל זמן המשחק, את ידו מעל החרב.
האזהרה של מאגלאן הגיעה ברגע האחרון, המכריע. באותו רגע ממש עולה עמוד עשן מארמון השולטן, זה היה האות הקבוע להתקפת הפתע ביבשה ובים, בעת ובעונה אחת. על פני האניה מספיק המלח, אשר בראש התורן, לתת את אות האזעקה בעוד מועד. בבת אחת קופץ סקיירה ממקומו והורג את המאלאים, העומדים לידו, עוד בטרם יספיקו הם להנחית את מחצם. נשמעת תקיעת האזעקה, אנשי הצוות מתרכזים על פני סיפוני האניות; מעל כל האניות מושלכים המאלאים, שחדרו אל תוכן, לתוך המים, לשוא משתערות עתה סירות מזוינות מכל הצדדים על האניות, כדי להשתלט עליהן; סקיירה הרויח זמן, כדי להעלות את העגנים, וכלי הקלע שלו מאפשרים לו, על ידי יריות חזקות, לצאת למרחב. בזכות עירנותו של דה סוזה וזריזותו של מאגלאן, סוכלה מזימת ההתקפה על האניות.
רע יותר היה גורל האומללים, אשר עלו על היבשה, תוך אמון מלא, קומץ אנשים בלתי מוכנים, שהתפזרו ברחובות, נגד אלפים של אויבים זדוניים. רוב הפורטוגיזים נרצחו במקום, רק מעטים הצליחו להימלט עד לחוף. אך הם איחרו את המועד: המאלאים הספיקו כבר להשתלט על הסירות ומנעו מהם, על ידי כך, את האפשרות לשוב אל האניות; זה אחר זה הוכרעו הפורטוגיזים על ידי יתרון הכוח. רק אחד מהם, האמיץ שבכולם, עודנו עומד על נפשו, ידידו הקרוב ביותר של מאגלאן, שהיה לו כאח, – פראנסיסקו סראן. הנה הוא כבר מכותר, פצוע, נדמה כי הנהו אבוד. אך הנה הופיע מאגלאן עם עוד חייל אחד בסירתו הקטנה, בסכנו את חייו, לבלי חת, למען ידידו. במכות חרב נמרצות אחדות משחרר הוא את המכותר מידי כוח, העולה עליהם עשרת מונים, מושכהו אחריו אל תוך הסירה הקטנה ומציל, על ידי כך, את חייו. הצי הפורטוגיזי איבד, בשעת ההתקפה הממגרת הזאת, את סירותיו ולמעלה משליש מאנשיו, אך מאגלאן רכש לו, על ידי ברית דמים, אח ורע, אשר ידידותו ומסירותו תמלאנה תפקיד מכריע במעשהו בעתיד.
בהזדמנות זו מסתמן בדמותו של מאגלאן, הנתונה עוד בצל, קו אישי באפיו: ההחלטיות מלאת האומץ. אין כל פתטיות באפיו, אין שום דבר מתבלט בדמותו, ואפשר להבין, שכל הכרוניסטים של המלחמה ההודית העלימו עין ממנו במשך זמן רב כל כך, משום שמאגלאן היה, כל ימי חייו, איש, הנחבא אל הכלים. אין הוא יודע להבליט את עצמו, לחבב את עצמו על אחרים. אך תמיד, כשמטילים עליו איזו משימה, ועוד יותר כשהוא עצמו נוטלה עליו, פועל אותו איש, החבוי מאחורי הקלעים תוך מזיגה מזהירה של תבונה ואומץ רוח. אך לעולם אין הוא יודע לנצל אחרי כן את מבצעיו או להתפאר בהם; בשקט ובסבלנות חוזר הוא אל חביונו. הוא יודע לשתוק, יודע לחכות, כאילו הרגיש, שבשביל מבצעו העיקרי, שיהיה עליו לבצעו, זימן לו הגורל עוד שנים רבות של אימון ומבחן. מיד אחרי אשר השתתף באחד הנצחונות הגדולים ביותר של הצי הפורטוגיזי בקאנאנורה והיה בין הלוחמים בשעת תבוסתה הקשה ביותר במאלאקה, נועד לו מבחן חדש לאומץ רוחו בדרך חייו הקשה כיורד ים: שבר אניה.
מאגלאן נועד ללוות את אחד המשלוחים הסדירים של תבלין, שחזר אל המולדת עם המונסון, והנה עולה האניה על „שרטון פדואה“. אין כל אבדן של חיי אדם, אך האניה מתנפצת למאה שברים, וכיון שאין אפשרות להכניס את כל האנשים אל תוך הסירות, נאלץ חלק מניצולי האניה להישאר במקום. מובן, שהקברניט, הקצינים והאצילים תובעים לעצמם את הזכות, שהם יהיו הראשונים, אשר יוחזרו בסירות, וזכות יתר זו מעוררת מרירות בקרב המלחים הפשוטים. וכבר צפויה סכנה, שתפרוץ קטטה מסוכנת, ואז מביע, מבין כל האצילים, מאגלאן את נכונותו להישאר עם המלחים, אם הקברניטים והקצינים יבטיחו להם בהן צדקם, שמיד עם שובם אל ארצם ישלחו אניות להחזירם אל ביתם.
עמידתו האמיצה הזאת הפנתה, כנראה, לראשונה את תשומת לבה של המפקדה העליונה על „החייל האלמוני“. כי זמן קצר אחרי זה, באוקטובר 1510, כאשר אלבוקרקה, המשנה למלך החדש, נועץ בקברניטי המלך כיצד לבצע את המצור על גואה, מופיע גם שמו של מאגלאן בין המדברים. מזה יש להסיק, שה„סוברסאליינטה“, החייל והמלח הפשוט, הועלה, אחרי חמש שנות שירות, לדרגת קצין, ובתפקיד זה מצרפים אותו אל הצי של אלבוקרקה, אשר עליו הוטלה המשימה לנקום את התבוסה המחפירה, שנחל סקיירה במאלאקה.
וכך שט לו מאגלאן שוב, כעבור שנתיים, לעבר המזרח הרחוק, אל חצי־אי הזהב. תשע עשרה אניות, צי מלחמתי משובח, נערכות, ביולי 1511, בטור לפני הנמל של מאלאקה ופותחות בקרב נואש נגד המארח הבוגדני. ששה שבועות עוברים, בטרם יצליח אלבוקרקה לשבור את התנגדותו של השולטן. אולם אחרי כן נופל בידי הבוזזים שלל, שכמוהו לא הושג עדיין אף בהודו הברוכה; עם כיבוש מאלאקה מחזיקה פורטוגל בידה הקמוצה את כל העולם המזרחי. סוף סוף נחתך לתמיד העורק הראשי של המסחר המוסלמי, תוך שבועות מעטים עתיד הוא לאבד את כל דמו. כל הימים החל מהגיבראלטאר, „עמודי הרקולס“, ועד למיצר סינגאפור, „חצי־אי הזהב“, הפכו, לחלוטין, לאוקינוס פורטוגיזי. עד לסין ויפן, ובתרועת גיל בחזרה עד אירופה, נשמע הד קולו של רעם המהלומה הניצחת, שניחתה על ראש האיסלאם, ואשר כמוה לא ידע מימי קדם. לפני קהל מאמינים מודה האפיפיור, בתפילת הודיה פומבית, על המעשה המפואר של הפורטוגיזים, שמסרו לידי הנצרות את מחצית העולם, ורומא זוכה לתהלוכת נצחון, אשר כמוה לא ראתה בירת העולם מימי הקיסרים. משלחת, ובראשה טריסטאנו דה קונהה, מביאה את שלל הנצחון מהודו הכבושה, סוסים בעלי מתגים יקרים, ברדלסים ונמרים; אך העיקר שבאותו מחזה מפואר היה פיל, אשר אניות פורטוגיזיות הביאוהו חי ואשר כרע שלש פעמים לפני האב הקדוש, לקול תרועתו של כל העם.
אך גם אותו נצחון מפואר אינו מספק את יצר ההתפשטות בלתי המרוסן של פורטוגל. מעולם לא קרה בהיסטוריה, שנצחון גדול ישביע את המנצח: הן מאלאקה הנה רק המפתח אל אוצר התבלין; עתה, כשמפתח זה הוא בידיהם, רוצים הפורטוגיזים להגיע אל האוצרות עצמם ולהשתלט על איי התבלין בעלי העושר האגדי, אשר בארכיפלגוס הסונדי, האיים אמבואינה, באנדה, טרנאטה וטידורה. לשם כך מציידים שלש אניות בפיקודו של אנטוניו ד' אבריאוס, ואחדים מהכרוניסטים של הזמן ההוא מזכירים גם את שמו של מאגלאן בין המשתתפים במסע ההוא אל המזרח הקיצוני, בימים ההם. אך, לאמיתו של דבר, הגיעה התקופה ההודית של מאגלאן, אותה שעה, לקיצה. די! אומר לו הגורל. ראית דייך במזרח, די לך בחויות, שהיו לך! עתה בקש לך דרכים חדשות, דרכים משלך! דוקא את איי התבלין האגדיים, אשר מבטו כמוקסם, לא ניתן לו, למאגלאן, לעולם לראותם בעיני בשר. לעולם לא זכה להציג את כף רגלו באותם איים אלדוראדיים, רק חלום יישארו בשבילו, חלומו היוצר. אך בזכות ידידותו עם פרנסיסקו סראן ידועים לו איים אלה, אשר לא ראם מעודו, כדבר מה שהכירו במציאות, והרובינזונדה המופלאה של ידידו ממריצה אותו להרפתקה הגדולה והנועזת ביותר בתקופתו.
הרפתקה פרטית מוזרה זו של פרנסיסקו סראן, שהיתה מכרעת כל כך בשביל מאגלאן ונסיעתו סביב העולם בתקופה מאוחרת יותר, מהווה אפיזודה נעימה של הרפתקאות בתוך כרוניקת הדמים של הקרבות ומקרי הטבח הפורטוגיזיים; בין כל אותם הקברניטים, ששמם יצא לתהילה, ראויה דמותו של קברניט בלתי מפורסם זה לסקירה מיוחדת. אחרי שנפרד, במאלאקה, באופן לבבי מידיד הדמים שלו מאגלאן, שחזר הביתה, הפליג פראנסיסקו סראן עם הקברניטים של שתי האניות הנשארות אל איי התבלין האגדיים. בלי עמל ובלי כל תאונה מגיעים הם אל החוף המוריק ונפגשים שם בקבלת פנים ידידותית מפתיעה. כי עד לחופים הנידחים האלה לא הביאו המוסלמים עדיין את תרבותם, אף לא את יצר המלחמה שלהם: במצב טבעי, במערומים ובשלוה, חיה לה האוכלוסיה, אין היא יודעת עדיין מה טיבו של כסף מזומן, אין היא דורשת לעצמה עדיין רווחים מיוחדים. תמורת פעמונים אחדים וצמידים אחדים סוחבים תושבי האיים התמימים ומביאים משאות עצומים של צפרני תבלין. כיון שעוד בשני האיים הראשונים, באנדה ואמבואינה, ממלאים הפורטוגיזים את אניותיהם עד אפס מקום, מחליט האדמירל ד’אבריאו, להימנע מהמשך המסע אל איי התבלין האחרים, כי אם למהר ולשוב עם אוצרותיו אל מאלאקה.
ייתכן שתאוות הבצע גרמה לעומס יתר של האניות; בכל אופן עולה אחת מהן, ודוקא זו, הנתונה לפיקודו של פראנסיסקו סראן, על שן סלע ומתנפצת; טרופי הספינה מצליחים להציל רק את חייהם. עזובים משוטטים הם על פני החוף הזר וכבר נשקף להם כליון עלוב, והנה מצליח סראן, על ידי תחבולה ערמומית, להשתלט על סירה של שודדי ים ובה הוא מפליג בחזרה לאמבואינה. באותה מידה של ידידות, שקיבלם ראש השבט קודם לכן, כאשר באו האדונים הנכבדים, מקבל הוא עתה את אלה, שעלו לחוף ומגלה נכונות, ברוב נדיבות, לשכנם בארצו, כך שהאנשים אינם יודעים את נפשם מרוב אושר והכרת טובה. עתה היתה זו חובתו הצבאית של הקברניט פראנסיסקו סראן, אחרי שאנשיו החליפו כוח ונחו מעמלם, לחזור, בלי כל שהיות, באחת הדז’ונקות, המיטלטלות בקביעות למאלאקה, אל האדמירל ולהעמיד את עצמו שוב לשירות הצבאי הפורטוגיזי המלכותי, כי לכך חייבוהו שבועת האמונים והשכר אשר קיבל.
אך נוף גן עדן זה, האקלים המבושם והחם מרופפים אצל פראנסיסקו סראן, במידה מדאיגה, את רגש המשמעת הצבאית. ולפתע נעשה הוא אדיש לגמרי לכך, אם אי־שם, במרחק אלפי מילין, בארמון בליסאבון, יושב לו שם מלך ורוטן ומוחק את שמו מרשימת הקברניטים והפנסיונרים שלו. יודע הוא, שעשה די בשביל פורטוגל, בסכנו, לא פעם, את עור בשרו. עתה רוצה הוא, פראנסיסקו סראן, להתחיל, סוף סוף, להיהנות מחייו של אותו פראנסיסקו סראן, באותה מידה של נוחות וחוסר דאגה כמו כל האנשים האלה, חסרי הלבוש והדאגות, השוכנים באי האושר הזה. יוסיפו נא המלחים והקברניטים הנשארים לחרוש את גלי הים, לקנות פלפל וקנמון בשביל סרסורים זרים, בדמם ובזיעתם, יוסיפו נא הם, כאוילים לויאליים, להשקיע עמל ויגע בסכנות ובמלחמות, רק כדי שהאלפאנדה מליסאבון תגרוף סכומי מכס גדולים יותר אל תוך קופותיה – הוא עצמו, פראנסיסקו סראן, קברניט הצי הפורטוגיזי לשעבר, שבע את המלחמות, ההרפתקאות ועסקי התבלין. בלי חגיגיות יתירה מתרחק הקברניט האמיץ מעולם הגבורה ונכנס אל העולם האידילי ומחליט לחיות, מעתה, את חייו בצורה הפרימיטיבית, על הבטלה הנעימה שבה, בה חי אותו עם חביב. התפקיד הנכבד של רב־וזיר, אותו מעניק לו מלך טרנאטה, אינו מעיק עליו בעבודה יתירה; עליו להופיע רק, במקרה של איזו מלחמה קטנה של שליטיו, כיועץ צבאי. תמורת זה מקבל הוא בית משלו, עבדים ומשרתים, מלבד זה אשה חומה נאה, היולדת לו שנים או שלושה ילדים חומים למחצה.
שנים על שנים נשאר פראנסיסקו סראן, כאודיסיאוס חדש, אשר שכח את איתאקה שלו, בזרועותיה של קאליפסו כהת העור שלו, ושום מלאך של יצר הכבוד אינו מצליח עוד לגרשו מגן עדן זה של הבטלה המתוקה. במשך תשע שנים, עד יום מותו, לא עזב עוד אותו רובינזון מרצון, אותו איש ראשון, שברח מן התרבות, את איי סונדה, מכל כובשי הימים והקברניטים של תקופת הגבורה הפורטוגיזית לא היה הוא הגיבור הגדול ביותר, אך, קרוב לודאי, הנבון ביותר וגם המאושר ביותר.
בריחה רומנטית זו מן העולם של פראנסיסקו סראן נראית, תחילה, כאילו היתה בלי כל קשר עם חייו ועם מבצעו של מאגלאן. אך לאמיתו של דבר, השפיעה דוקא אותה פרישה אפיקורית של הקברניט הקטן, שלא היה מפורסם כלל, את ההשפעה המכרעת ביותר על חייו של מאגלאן, ובזה גם על תולדות גילוי העולם. כי על אף המרחק העצום, נשארים שני ידידי הדמים בקשר מתמיד. כי בכל פעם, שיש לו הזדמנות לכך, לשלוח מהאי, בו הוא חי, איזו ידיעה למאלאקה ומשם לפורטוגל, כותב סראן מכתבים מפורטים, בהם הוא מפאר בהתלהבות את העושר והנעימות של מולדתו החדשה. וזו לשונו: „מצאתי פה עולם חדש, שהנהו עשיר וגדול מעולמו של ואסקו דה גאמה“, הוא משדל את ידידו ומפציר בו, בהיותו מוקסם מהאזור הטרופי, שיעזוב, סוף סוף, את אירופה כפוית הטובה ואת השירות, שאינו מכניס הרבה, ויבוא אליו בהקדם האפשרי. ואין, כמעט, ספק בדבר, שפראנסיסקו סראן הוא, אשר עורר, לראשונה, אצל מאגלאן את הרעיון, שבגלל מצבים של האיים האלה במזרח הרחוק, כדאי היה, אולי, יותר להגיע אליהם בדרכו של קולומבוס (מהמערב) במקום בדרכו של ואסקו דה גאמה (מהמזרח).
עד היכן הגיע המשא והמתן בין שני ידידי הדמים האלה, אין אנו יודעים. בכל אופן הוסכם, כנראה, ביניהם דבר מסוים, כי אחרי מותו של סראן נמצא בין ניירותיו מכתב ממאגלאן, בו הוא מבטיח לידידו, בסוד, שיבוא לטרנאטה בהקדם האפשרי, „אם כי לא דרך פורטוגל, אלא בדרך אחרת.“ ומציאת אותה דרך חדשה הפכה לרעיון חייו של מאגלאן.
רעיון יחיד זה, צלקות אחדות על פני גופו החום־כהה ולבסוף גם עבד מאלאי, אשר קנה במאלאקה – שלשת הדברים האלה הם, כמעט, כל מה שהביא אתו מאגלאן, בשובו אל מולדתו אחרי שבע שנות שירות בחזית הודו. תמהון מיוחד, אולי גם אי־רצון, עורר, בודאי, הדבר בלב החייל, שכילה את כוחו בקרבות, כשעלה, סוף סוף, לחוף בשנת 1512, למראה ליסאבון שונה לחלוטין, למראה פורטוגל שונה מזו, שעזבה לפני שבע שנים. כבר עם כניסתו לבלם מתמלא הוא תמהון. במקום הכניסה הקטנה והנמוכה, בה קיבל, בשעתו, ואסקו דה גאמה, את ברכתו, בצאתו למסעו, מתנשאת עתה הקתדרלה העצומה והמפוארת, שהושלמה סוף סוף, סימן לעושר העצום, שנפל בחלקה של מולדתו ביחד עם התבלין ההודיים. כל מבט מגלה שינויים מסביב. על פני הנהר, שלפנים מעטים היו בו כלי השיט, נדחקים עתה המפרשים בצפיפות, במספנות, אשר לאורך החוף מכים הפועלים בפטישיהם, כדי להכין, במהירות האפשרית, אניות חדשות, גדולות יותר. בנמל מתנוססים דגליהן של אניות מקומיות וזרות, בראש תרנים, הערוכים בטור בצפיפות, זה ליד זה, סביבת המעגן מלאה סחורות, המחסנים מלאים עד אפס מקום, אלפי אנשים אצים, תוך רעש והמולה, ברחובות בין הארמונות החדשים, שהוקמו זה עתה. במרכזי המסחר, ליד שולחנות החלפנים ובמועדוני הסרסורים נשמע בליל של כל שפות בבל – בזכות ניצולה של הודו הפכה ליסאבון, תוך עשור בשנים, מעיר קטנה לכרך עולמי, מלא מותרות. במרכבות פתוחות מראות נשי האצילים את פניניהן ההודיות, בתלבושת מהודרת מתהלכת לה חבורה של אנשי החצר החנפים בטירה, והאיש, השב עתה אל ביתו נוכח לדעת: דמו ודם חבריו, שהם שפכוהו בהודו, הפך כאן, בזכות איזו כימיה מסתורית, לזהב. בשעה שהם נלחמו בלהט של שמש הדרום האכזרית, נשאו תלאות, היו נתונים במחסור ובמצוקה, כשגופם שותת דם, היתה ליסאבון, על ידי מעשיהם הם, ליורשתן של אלכסנדריה וונציה, היה מנואל „המאושר“, למלך העשיר ביותר באירופה. הכול השתנה כאן, במולדת, בעולם הישן חיים עתה כולם ביתר עושר ושפע, ביתר תענוגות ובזבוז, כאילו עוררו התבלין, אשר נכבשו, והזהב, אשר נתקבל תמורתם, את חושיהם של בני האדם – רק הוא חוזר ללא כל שינוי, כאותו „חייל אלמוני“, בלי שמישהו יחכה לו, בלי שמישהו יביע לו תודה, בלי שמישהו יברכהו לשלום. כאל ארץ נכריה חוזר החייל הפורטוגיזי פרנאן דה מאגלהאאס אל מולדתו, אחרי שבע שנים הודיות.
