סיפור:
מסע לירסלם ביום שישי /ד"ר ווביט וורקו
במהלך המסע במדבר הייתה לנו שגרה די ברורה. מדי בוקר עם עלות השחר חיפשנו מחסה והסתתרנו עד רדת החשיכה, ובערב כאשר שקעה השמש המשכנו לצעוד. וכך, יום אחד עם רדת החשיכה התחלנו לצעוד באפיסת כוחות, מצבור המים כמעט אזל והראיה הטשטשה, אבל אזרנו כוחות והמשכנו בתושייה רבה לצעוד לעבר ירושלים.
באותו הערב הרגשתי מסוחררת וחשבתי שלא אוכל עוד להמשיך לצעוד. הייתי תשושה מאוד והתקשיתי לדבר או להבין מה קורה סביבי, כאשר לפתע פתאום קס אברהם (רב הקהילה) נעמד בזקיפות וביקש מכולם להתאסף סביבו לקראת מה שנראה כהכרזה גורלית. אני, שהייתי עייפה למדי הצלחתי לדמיין אותו מודיע שהנה סוף כל סוף הגענו לירושלים, אך לפני שהצלחתי להתאושש מההתרגשות, נחת עליי קולו העבה אך רועד באומרו "חייבים להתקדם עם הצעדים, מחר הוא ערב שבת ועלינו למצוא מקום למנוחה". אני, שכבר איבדתי תחושה של זמן ומקום, מצד אחד התרגשתי לקראת השבת, שכן זהו היום החביב עליי בכל ימות השבוע, ומאידך תהיתי לפשר ההכרזה הדרמטית והקולנית, שהרי כאשר יצאנו לדרך נאמר לנו בבירור בתדריך היציאה שהדרך עלולה להיות מסוכנת וכי עלינו להסתיר כל סממן ליהדותינו, גם במחיר של חילול השם, שכן בטחון חיינו היה מעל הכל. תהיתי ביני ובין עצמי כיצד נחגוג את השבת באמצע הדרך הכה מסוכנת וכיצד ניתן לשמור את השבת מבלי להבליט את היותנו יהודים. בעודי שקועה במחשבותיי עצרה השיירה ובמבט מעלה ראיתי נהר בקצה הדרך. לאחר הליכה של שעות מרובות בחום הכבד, כל שרציתי היה ללגום מים קרים ולהתרענן ולשמחתי הקס הורה לנו להתמקם והודיע שנקים מחנה ליד הנהר עד צאת השבת.
הקבוצה שצעדה עימנו הייתה המומה והחל וויכוח קולני על העצירה המסוכנת, מיד קטע קס אברהם את הוויכוח וצעק לעבר הקבוצה "מספיק! אנחנו נשמור את השבת והשבת תשמור עלינו. בטחו בהשם". תדהמה גדולה נחתה על כולם ומשהבינו שכל וויכוח נוסף משמעו בזבוז אנרגיות, נרגעו והחלו לפרוק את מיטלטליהם. מלווים בחששות החליטו כולם פה אחד לסמוך על קס אברהם, שמעבר להיותו איש דת קדוש, היה הוא מנהיג אמיתי בעל כריזמה וללא מורא. מאז ומעולם נוכחותו של קס אברהם השרייתה יצר עליי תחושת ביטחון ורוגע. הוא היה איש זקן, חכם ונעים הליכות. עם גלימתו הלבנה וכיסוי ראשו תמיד החשבתי אותו כמלאך, ולכן האמנתי שהוא שומר עלינו בנוכחותו ובזכות תפילותיו.
לאחר שנרגעתי והחלטתי גם אני לשים בו את מבטחי, ניגשתי לפינה שעל גדת הנהר לעזור לאימי ולנשים האחרות שהיו איתה להכין פיתות לקראת השבת. חיש מהר הכנו פיתות מהירות ממעט הקמח שנשאנו איתנו לאורך הדרך. בערב שבת אכלנו מחצית הפיתות ושמרנו את השאר לברכה של שבת בבוקר.
בלילה, כאשר התכוננו לקראת השינה, כיסינו את כל הציוד וישנו תחת כיפת השמיים. לילות תחת כיפת השמים היו מסוכנים אך לאחר מסע מפרך של כמה ימים הרגשנו בטוחים. באמצע הלילה נשמעו רעשים במחנה שבו עצרנו, כולם התעוררו בבהלה ונשמעו צווחות וצרחות למראה שודדים המאיימים בנשק ובוזזים את הציוד המועט שהיה לנו. לפתע ראיתי את קס אברהם עומד ומתפלל ותהיתי לפשר מעשיו שכן חשבתי שזה לא הזמן לתפילה אלא זמן למעשים. תהיתי מדוע הוא איננו נלחם בשודדים ומגן על הציוד שנלקח. אמי הרגיעה אותי ומשכה אותי אל מאחורי העץ שלרגליו הקמנו את המחנה כדי שלא אחזה באירועים המתרחשים. השודדים היו אמנם מעטים במספר אך היה להם נשק רב ולכן הם לקחו את כל הציוד שהיה לנו, כולל הלחמים האחרונים ששמרנו ליום המחרת, יום השבת.
אמי וחברותיה החלו לבכות בקול וקס אברהם ניסה להרגיענו והבטיח שיהיה בסדר שכן כל עוד אנחנו שומרים את השבת, השבת שומרת עלינו.
לאחר שכולם התאוששו מהאירועים חזרנו לישון והתעוררנו בשבת בבוקר מלאי צער ותחושות אשם על הלחמים שנבזזו מאיתנו, כיוון שללא הלחמים לא יכולנו לקדש את השבת כמו בכל שבוע. קס אברהם קרא לכולם להתקהל סביבו ולפתע הוציא מכיסו לחמניה קטנה ששמר קרוב אליו. הוא ברך על הלחם ובירך את כולנו והצליח להרגיע את חששנו. השמחה הייתה גדולה וכך בילינו את כל היום בתפילה ותחינה לאל שיביאנו בשלום לירושלים. תפילות על ירושלים שמעתי לא אחת לאורך כל הדרך, אך לתפילות של יום שבת הייתה עוצמה גדולה יותר שהצליחה להחדיר בי תקווה ולהמשיך לחלום על היום בו נדרוך על אדמת ירושלים.
אני שוכבת מאחורי סלע גדול, האדמה עדיין חמה. הידיים שלי מחבקות את התיק. אמא מטלטלת אותי בעדינות, "אלמז קומי", היא אומרת לי. "החושך מגיע אנחנו יוצאים לדרך."
אני יודעת שאני לא זזה, אני יודעת שאני בקושי נושמת, אני יודעת שהגוף שלי קר כי בקול של אמא מתחבא הבכי.
אני מנסה להגיד לאמא שאני לא עומדת למות. מנסה להגיד לה שאני חלשה. שתתן לי לישון יום, יומיים, שלושה ואז אוכל להמשיך ללכת, אוכל להמשיך לפחד, ליפול, להתאמץ, לשמוע מבוגרים בוכים. וגם ילדים.
אמא מלטפת אותי במצח, בלחיים, בסנטר. מתחננת שאקום. ואני כבדה יותר מהסלע שמסתיר אותנו.
פתאום, אמא מושכת מבין הידיים שלי את התיק שלי. "מה את עושה?" אני צועקת בלחש, מזדקפת ומייד צונחת לאדמה. "אם את רוצה את התיק שלך בחזרה קומי וקחי אותו," אמא אומרת. העיניים העצומות שלי מתמלאות דמעות. "אנחנו לא יכולות להשאר כאן לבדנו כשכולם ממשיכים ללכת לירוסלם." היא מסבירה לי כאילו שאני לא יודעת.
אמא פותחת את התיק שלי, מרשרשת בתעודות שלי ומקריאה לי "אלמז שם משפחה התלמידה המצטיינת של כיתה א'. אלמז התלמידה המצטיינת של כיתה ב'. אלמז מקום ראשון בתחרות החשבון העירונית. אלמז מקום ראשון בתחרות האיות של ילדי בית הספר היסודי." אמא הטובה שוב מזכירה לי שכשנגיע לירוסלים אמשיך להצטיין ואז אלמד להיות רופאה.
אני מרגישה שהשפתיים שלי קצת, קצת מחייכות. העיניים שלי נפקחות לסדק צר כמו ריס. אני רואה את אור אחר הצהרים, עוד מעט תיפול החשכה.
אמא מוציאה מהתיק שלי את שקית הזרעים שנתנה לי החברה הכי טובה שלי צהַיי. צהיי נתנה לי את השקית לפני שיצאנו לחופשה. היא נשארה בעיר ואני חזרתי לכפר שלי. הבטחנו אחת לשניה שגם בכיתה ה' נהיה החברות הכי טובות ונשב ביחד. לא ידענו שלא נתראה בסוף החופש, שלא נתראה לעולם, כי אני יהודיה ואני צריכה ללכת לירוסלים והיא, הנוצרייה תישאר באתיופיה.
אמא מנערת את השקית ליד האוזן שלי. "אלמז, את נשבעת שתזרעי את הזרעים באדמה של ירוסלים. את נשבעת שתגדלי באדמת הקודש תירס, דלעת, מלפפונים... "מי שנשבע צריך לקיים."
אמא מחזירה את שקית הזרעים לתיק, סוגרת אותו ומחזירה לי אותו. אני מחבקת אותו כמו שאמא חיבקה את אחי התינוק עד ש...איור
אני ממלמלת לאמא שאני באמת רוצה לקום ולהמשיך ללכת עם כולם אבל אני לא מסוגלת. דמעות חמות גולשות לי על הלחיים. אני מתפללת לנס. אני מתפללת לנס. אני מתפללת לנס. אני לא יודעת איזה נס רק שיהיה לנו נס.
נס.
נס.
נס.
נס.
"נשארים פה לַשַבַּת!" התגלגל כמו רעם הקול העמוק של הקס אברהם.
"בקרבת מקום יש נהר ושם נחנה עד לצאת השבת."
מישהו אמר שזה מסוכן. מישהו אמר שכך יגלו שאנחנו יהודים. מישהו אמר שחייבים להמשיך ללכת, אבל הנס שלי שתמיד לבש גלימה לבנה וכיסוי ראש לבן מלופף סביב ראשו אמר בקול של מלאך משמים ואולי בקול של אלוהים שאנחנו נשמור על השבת והשבת תשמור עלינו.
הנס חדר לי לגוף, נתן בי כח. הפכתי לנבט שבוקע אדמה יבשה. אמא עזרה לי לקום. אספנו את החפצים וירדנו לשפת הנהר. הנשים קוששו עצים והכינו בזריזות קיטות, מן פיתות. הגברים דגו דגים בנהר, הנשים טגנו אותם וכיבו את האש. כשערב שבת עטף אותנו אכלנו כולנו ארוחת מלכים. ארוחה שהיא נס.
שכבתי מכורבלת לייד אמא שלי. אמא חיבקה אותי ואני את התיק שלי. יכולנו לשמוע את שירי הערש ששרו האימהות לילדיהם. גם אמא שלי שרה לי. האדמה מתחתיי הייתה רכה לי כמו שמיכה עבה, אוויר הלילה כיסה אותי בכנפי חסידה. נרדמתי. מאושרת.
התעוררתי בחצות הלילה. משהו עקץ אותי. הירח חייך אלי, תלוי לו באמצע השמים. קמתי כדי להתמתח קצת. קני הסוף רחשו. חשבתי שזו הרוח הקלה שמניעה אותם אבל לא. מבין קני הסוף הגיחו שתי דמויות.
שודדים! הם ראו אותי.
קפאתי במקומי. זו לא פעם ראשונה ששדדו אותנו.
היכן השומרים?
נרדמו?
אם אצעק ואעיר אותם השודדים יפגעו בנו. עדיף שיגנבו וילכו. ומה בכלל יש להם לגנוב? כבר גנבו לנו הכל.
השיניים שלי נקשו. הפה התייבש. הלב דהר.
דמות גבוה לבושה לבן התרוממה ו פסעה לאיטה לעבר השודדים. הקס אברהם.
כל הגוף שלי היה קשוב, לא רק האוזניים. הוא דיבר איתם בנחת. בלי פחד. דיבר על הדת שלהם ועל הדת שלנו: "אסור לא לנו ולא לכם לפגוע ביתומים ובאלמנות, ובקבוצה שלנו רבים היתומים ורבות האלמנות."
אחד מהם אמר שגם הם עניים ורעבים.
השני אמר שגם הנשים והילדים שלהם רעבים.
"אם אתם רוצים את כל הלחם שלנו קחו אותו." קס אברהם אמר להם.
הם שתקו.
פתאום נבט בי רעיון. הרעיון שחרר אותי מהקיפאון ורצתי אליהם.
פתחתי את התיק שלי, הוצאתי את שקית הזרעים שצהיי נתנה לי ואמרתי להם שיזרעו את זרעי התירס, הדלעת וכל השאר בכפר שלהם וכך יהיה להם אוכל.
אחד מהם הושיט את היד. הוצאתי מהשקית כמה זרעים לגן ירק שלי בירוסלים ונתתי לו את השקית.
הם הסתלקו.
הקס אברהם הניח את היד שלו על הראש שלי וברך אותי.
חזרנו לישון.
אלמז, אמרתי לעצמי, את התפללת לנס והנס ירד עלינו כמו ענן. אלמז, הנס איתנו, הוא לא נעלם. זכרי את כח הנביטה שמילא אותך. תעשי משהו. תהיי את הנס.
היא מדברת אמהרית
אני עונה בעברית
אני שומעת
אני מבינה
לא יודעת אמהרית
מקשבה
שומעת קשה לדבר
שביר ביחסים
ניתוק עצמי
