זרעי השירה- הביאו יופי
(על ספר שיריו החדש של יאיר בן חור "תחילת הזריעה")/ ראובן שבת
גילוי נאות. כאשר התחלתי לקרוא את ספר שיריו החדש של יאיר בן חור, עורך לשוני, עורך כתב העת "עבריתון", ומשורר השאלה שהטרידה אותי לכל אורך הדרך הייתה מדוע בעצם הוא בחר לקרוא לספרו "תחילת הזריעה". סרקתי וקראתי את השירים היפים בקפידה פעם אחר פעם, התבוננתי בציורים המעניינים. לבסוף הגעתי למסקנה וזו מתחלקת לשניים: הספר, שיש בו חמישה פרקים שונים, בנוי למעשה במעין תבנית תנ"כית. אומנם השפה היא מודרנית לגמרי, לעילא ולעילא, משובחת בוודאי בריתמוס שלה, ואין בה לא כמעט ולא ביטויים ארכאיים ולא משקל תנ"כי, אבל בכל זאת, משהו שם תנ"כי הינו. לא בקמאיות שלו אלא בסיפור המעשה הארוג היטב של השירים עצמם ותכניהם.
הנה לפנינו, כך אמרתי לעצמי, משורר החושף וכותב נימי נפשו, זיכרונותיו, התלבטויותיו, כאבי ליבו, אושרו ושמחותיו, בנגיעה אפית של סיפור. אפית שירית כמובן.
אלא שהאפיות זו היא צנועה. אינה מפליגה לעוצמות של שירה מוחצנת. כלל וכלל לא.
"הוא ביקש/ להלבין את הירח/ ברבים/ להאדים את השמש המסתמקת/ להפריח את הפרח/ המדהים/ לראות ולו כשמץ/ חמה מתקררת/ המסתרקת ברוח"( מתוך השיר בקשות).
ושיר אחר, טעון כאב אישי:" מעשביך השוטים/ מאדמתך השתויה ממים/ מדשאיך החלוטים/ ומשדותיך הטובעים במים// מגבעוליך העקורים/ ממשעוליך השבויים בקסמי שווא/ מחולותיך האסורים/ ומקוריך שטוית בכפר לא נושב" ( מתוך השיר לתמונת אבי).
מהיכרותי עם יאיר, אני יודע כי מדובר ממילא באיש קפדן במילותיו. אבל הוא אינו מתיימר להפוך כל מילה בסלע. אלא פותח את הנושאים של השירים אל הטרוויאלי, היום יומי, השגרתי, ומתוכו הוא יוצק את השיר כמיטבו וממש אבל ממש לא ככזבו. זהו כשרון אמת.
" שירי מגרה נכתבים/ כבדרך אגב על/ אם הדרך/ בשביל שנועד לפורר שעמום/כדרך שמפוררים חלוה"( מתוך השיר שירי מגרה).
"עדיין לא אמרת את מילתך האחרונה/ ולא סתמת את הגולל על הבאר/ עדיין את חיה/ למרחקים ארוכים"( מתוך השיר מרחקים ארוכים).
והנה שיר תנ"כי, אירוני משהו, שבו הקבלה לסיפור הנחש הידוע:" על גחונך תלך/ עכור, יבש וחשוך/ תביט אל אילן גבוה/ בעיניים נוהות/ מלאות פחד נצור/ ובו ארס עצור/ מקנאת חינם"( מתוך השיר נקודת השקפה).
כמה משיריו היפים של יאיר בן חור טבוע בהם חותם זיקה אל שירת נתן זך במיטבה. מודרניזם מינמלסטי החותר אל האמת וממזג אותה לתוך השיר עצמו
"לא כל ענן מוריד גשמיו/ ביום חורף גשום וקר/ ערפלים אפורים שטים בשמיו/ כאורח לא רצוי ולא מוכר"( מתוך השיר לא כל ענן)
או שיר אחר:
"אני כותב את אחרון שירי"/ אמר המשורר הזקן/ בלהט רגע מרעיד// "אני יושב על רצפת חיי/ מתחתיי שטיח מרופט, גביע מתרוקן/ כתב המשורר העייף" ( מתוך השיר אחרון שיריי).
בספר משובצים גם כמה שירי אהבה יפים מאוד.
"גלוית ערב/ מגלה לי על אודותייך/ פרטים כמוסים/ מעורטלים באור ירח" ( מתוך השיר גלוית ערב).
"חלקים ממני וממך נפלו בין השמיכות/ שהשקיעה החלה לתת את סימניה/ ובדיוק כהשמש עצמה את עיניה/ אני עצמתי את עינייך "( מתוך השיר קסם).
הבה אם כן נערוך סיכום ראוי לספר שיריו השני והיפה של יאיר בן חור.
בבואה קסומה, מעניינת, רבת אנפין ועמוקה של המשורר, שיש בה דאבת אמת בהרבה מהשירים. טבולה בראיה תנ"כית של כתיבה מבחינת הסיפור ולקחו,( כך, אגב, אפשר גם להבין, מדוע בעצם כמוטו לשירים רבים נבחרים פסוקים תנ"כים), עוצמה פיוטית הנוגעת בהוויות חיים אך לא לופתת אותם מכוחה של איזו יהירות שירית כפי שיש לעיתים ולא אחת למצער במקומתינו.
אך מעבר לכל. הרבה מעבר לכל. זוהי אכן תחילתה של הזריעה. זרעיה היפים, הפוריים של שירה במיטבה. לקראת פירותיה הברוכים.
