מאמר:

על השיר "מה בירה מה שירה" לנורית צדרבוים  / חיים סֶפְטִי

 

מה בירה מה שירה

הוּא לֹא רָצָה זְקֵנִים שֶׁלֹֹא שׁוֹתִים

בִּכֵּר רַכִּים בַּשָׁנִים שׁוֹטִים

לְמָלֵא כּוֹסָם הָרֵיקָה בְּבִירָה לְהַלֵל

וַאֲנִי רֵיקָה מִשָּׁנִים רָצִיתִי

בָּעַקְרַבִּים לְחַלֵל.

זֶה מִנְהָגוֹ שֶׁל בָּר-יַיִן צַר וְאָפֵל

שֶׁמוֹזֵג מוֹהֵל בְּאֵדֵי עֲרָפֶל לָדַעַת

מָה בִּירָה מָה שִׁירָה.

 

הדמות שבה עוסק שירה של נורית צדרבוים "מה בירה מה שירה" כדמות המובילה את האירועים (אך לא כדמות הראשית) היא דמותו של המוזג  ב"בר-יין צר ואפל", והדמות הדוברת בשיר היא של נורית הבוגרת, המספרת לנו על עצמה כנערה ("ריקה משנים", משחק מילים סמוי עם הצירוף "רכה בשנים", שאינו מופיע בשיר, צירוף מילים הכלול, בעצם, בצירוף המופיע בשיר: "רכים בשנים"), שהיא הדמות הראשית האמיתית. המוזג, כך מספרת לנו נורית הבוגרת, "לא רצה זקנים שאינם שותים" (בירה או יין- לגבי הזקנים אין זה ברור), כאשר השתייה מייצגת כאן את הנכונות לחוות חוויות חדשות ולהתנסות בהתנסויות חדשות ומאתגרות, ובמילים אחרות-  מייצגת רוח חופשית, רוח פתוחה, רוח לא "מכופתרת", רוח רעננה וכד', אלא ביכר, העדיף, נערים ("רכים בשנים"), שהיו חופשיים ברוחם, מוכנים לחוות חוויות והתנסויות חדשות ומאתגרות. נורית, מנקודת מבטה כיום, בבגרותה, הכותבת על חוויותיה מתקופת נעוריה, מספרת לנו שהיא, שלא כמו יתר הנערים, הייתה "ריקה משנים", ריקה מהדעת (כביכול, כפי שניווכח בהמשך השיר; זהו צירוף אירוני) שעשויים השנים להעניק לאדם, דהיינו, על-פי משחק מילים של היפוך עם הצירוף "רכים בשנים" (כלומר, שוב, כביכול, כפי שניווכח בהמשך השיר, יחסית אליה, ה"ריקה משנים", יש בהם מידת-מה של דעת), הייתה שונה מהם ולא רצתה לשתות, כמוהם, מן הבירה שמילא המוזג בכוסותיהם, אלא העדיפה לעסוק בדברים אחרים ("בעקרבים לחלל"). הצירוף "בעקרבים לחלל" נראה מוקשה וסתום משהו. "לחלל"- הרי זה פשוט- לעסוק במוזיקה, באמנות, לא להתהולל בשתיית בירה כיתר הנערים המוכנים לשתות מן הבירה שמזג להם המוזג. אך מה פשר הצירוף "בעקרבים לחלל"? וכי אפשר לחלל בעקרבים? לדעתי, ניתן לפרש את "העקרבים" בשני פירושים: האחד הוא שהעקרבים מייצגים דבר מסוכן, כלומר: נורית אומרת לנו בעצם, במין התגרות במוזג ובנערים, שאף היא הייתה מוכנה ליטול העזה ואתגרים, אפילו סיכונים (מבחינה חברתית) בעיסוקה במוזיקה, באמנות, אולי מאחר שבכך היא הייתה יוצאת דופן לעומת הנערים, שזלזלו בעיסוקה זה, שאולי נראה להם, בלשון הסלנג של אותם ימים, "יוֹרָמי" (ובלשון הסלנג של ימינו- "חְנוּני"), עיסוק לנערות חולמניות ועדינות נפש, היפוכם של הנערים, שביקשו להפגין שהם "גברים" ולעמוד ב"מבחן הגבריות" של שתיית בירה.

הפירוש השני מוביל אותנו , באסוציאציה שבמבט ראשון עלולה להיראות "פרועה" במקצת, למשפטו האלמותי של רחבעם המלך: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים", המייצג גישה נוקשה כלפי בני אדם, ובכך נורית מבקשת לומר שלמעשה היא, למרות עיסוקה במוזיקה, באמנות, לא הייתה כה חולמנית ועדינת נפש כפי  שסברו המוזג והנערים, שראו כי היא אינה מוכנה לשתות בירה, אלא, למעשה, באופייה היא הייתה נוקשה, חזקה, הרבה יותר חזקה, בעמקי נפשה, מן הנערים, ש"טקס" שתיית הבירה היה להם רק מופע חיצוני, מעין מופע של הצגת גבריות, הצגת נוקשות וחוזק מדומה, שלמעשה אין מאחוריה דבר של ממש, שכן, באמת, על מה מעידה, בעצם, שתיית בירה? מה רְבוּתָא? מה גדוּלה יש בכך? הרי כל אחד יכול לשתות בירה; הדבר אינו דורש כישורים או כישרונות מיוחדים, אך לא כל אחד יכול לעסוק במוזיקה, באמנות, מתוך חוזק פנימי, מתוך הכרה בכך שהאמנות מייצגת עוצמה. ניתן, אולי, למצוא חיזוק מסוים בשיר לפרשנויות אלה: המילה "שוטים" שבשורה השנייה, שממבט ראשון נראית לקורא רק כמשחק מילים ידוע עם המילה "שותים", עשויה להתפרש, מנקודת מבטנו כעת, כמשלימה את המילה "עקרבים" שבשורה השישית, כרומזת עליה וכמבשרת אותה ואת האסוציאציה למשפטו של רחבעם. במילים אחרות: היא, נורית בנעוריה, ביקשה "בעקרבים לחלל", כלומר שאפה לעסוק במוזיקה, באמנות, מתוך חוזק פנימי ועוצמה, ובה, באמנות, למצוא את העוצמה האמיתית, העמוקה, ולא בשתיית בירה, שאין בה עוצמה אמיתית ואין בה עומק כלל. וכך, לפתע, מתחוור לנו שהביטוי "ריקה משנים" הינו אירוני. היא לא הייתה ריקה משנים, אלא להיפך, מלאה בשנים ובדעת, בוגרת ברוחה ובתפיסתה הרוחנית והנפשית. שלוש השורות האחרונות של השיר מאשרות, למעשה, את פרשנותי: המוזג, מסתבר, אינו ריק מדעת. הוא דווקא מבין מהו ההבדל שבין שתיית בירה לבין שירה (כאן השירה מייצגת את האמנות, בעוד שקודם לכן- המוזיקה). הוא, המוזג, מבין שהנערה שמסרבת לשתות בירה כפי ששותים הנערים, שונה מהם- היא ייחודית, היא בעלת עצמאות התנהגותית ומחשבתית, היא בעלת אישיות של משוררת, של אמנית, שאינה נגררת אחר העדר והיא מסוגלת לעמוד על דעתה ועל עצמאותה המחשבתית, היא בעלת החוזק האמיתי. שלוש השורות האחרונות של השיר יוצרות היפוך משמעות (במידה מסוימת) מעניין לעומת תחילת השיר. בעוד שלפי תחילת השיר, המוזג מעדיף נערים השותים בירה על פני זקנים שאינם שותים, הרי ששלוש השורות האחרונות מציגות את המוזג כמי שבעצם מנסה לגלות מי מבין הנערים הוא אוהב בירה ריקני ומי הם אלה (או מי היא זו) שאינם אוהבי בירה ריקנים, אלא אוהבי שירה ובעלי עמוד השדרה הדרוש לאדם כדי להיות איש רוח עצמאי בהתנהגותו ובמחשבתו. המוזג מתגלה כאדם חכם ומתוחכם, הנערים מתגלים במלוא ריקנותם ונורית הנערה מתגלה כבעלת תכונות העשויות להפוך אותה למשוררת לעתיד לבוא. כעת נוכל לחזור לשם השיר: "מה בירה מה שירה", שאותו ניתן לקרוא לפחות בשני אופנים: הראשון- מהי בירה ומהי שירה, דהיינו, מה מייצג כל אחד מאלה, והשני- מה בין בירה לבין שירה, דהיינו מה ההבדלים ביניהם , ואכן, ראינו, בפרשנותי, שהשיר כולל בתוכו מכל אלה, ושֵׁם השיר מייצג כל זאת יפה. יפה גם העובדה ששם השיר הינו גם השורה האחרונה שלו, דבר היוצר מעין מסגרת לשיר, כאילו רוצה נורית לומר לנו: זהו עיקר השיר, זהו הרעיון המרכזי שבשיר.    

                                                                                                                                                                       אכן, כה הרבה משמעויות אוצר בתוכו שיר קצר זה, בזכות יכולתה של נורית לעבות משמעויות באמצעות אמצעים ספרותיים ולשוניים, כגון משחקי מילים היוצרים משמעויות, כפלי משמעויות, היפוכי משמעויות וכד', כאשר בראש וראשונה כל אלה נשענים על בסיס רעיוני, המשמש כר פורה ליכולת עיבוי המשמעויות הזו של נורית, כמו בכל שיריה שפרשתי עד כה (כולל פרשנותי לשירה "למה את כאן?", שפורסם בכתב עת מקוון זה, "בכיוון הרוח", באפריל 2015, תחת הכותרת "מדוע היא כאן"). דומני שניתן לעשות מעין סיכום, נכון לעכשיו, ולהצביע על מספר מאפיינים בכתיבתה של נורית, כפי שהיא מתגלית, לדעתי, בשירים אלה: שירים אלה מצטיינים במשחקי מילים היוצרים משמעויות, בכפל משמעויות של מילים או צירופי מילים, היוצרים כפל משמעויות של תכנים בשירים, בהיפוכי משמעויות, המעשירים את השיר בשינויי משמעויות מפתיעים ומעניינים, ולעיתים בצירופי חלקֵי-משפטים או אף משפטים שלמים החורגים מכללי התחביר. נורית מתרכזת בעיקר בפן הרעיוני בשיריה: בכל שיר שפרשתי, ניתן למצוא התמודדות עם רעיון. מבחינה זו, ניתן להגדיר את שיריה אלה כשירים הנוטים להגותיים; אין זו שירה לירית, במובן של השתפכות הנפש והרגש. בשיריה אלה ניכר עושר של ידע בתחומי התרבות והאמנות. זוהי שירה שכלתנית (במובן הטוב של המילה, דהיינו, שירה הנובעת מתוך רעיון המעסיק את נורית, מאתגר אותה, טורד את מנוחתה, והוא נובע מתוך אירועי וחוויות חייה ואירועים וחוויות שבהוויה הישראלית). כעת ביכולתי להתייחס גם לפן של טענתה של נורית בעניין סגנונה (בשירהּ "הסגנון ואני", שגם אותו פרשתי, ויפורסם בכתב עת זה) ולהביע את דעתי שלי (ללא קשר למחשבותיה של נורית בנושא זה, כפי שהן מובעות בשירהּ זה), שנורית היא, בשיריה שפרשתי, בעלת סגנון מגובש המיוחד לה, ועד כמה שנחשפתי לציוריה וליתר עבודותיה שבתחום האמנות הפלסטית, אף בהם ניכר סגנון מגובש המיוחד לה. אין בדבריי אלה כדי לבטל ולוּ משהו מן האמור בשירהּ "הסגנון ואני", שכן כל משורר כותב מתוך תחושותיו הסובייקטיביות בעת כתיבת השיר, ודבריה של נורית בשירהּ זה נובעים מתוך תחושותיה הסובייקטיביות בעת כתיבת השיר. לנו, כקוראים, מותר שתהיה דעה משלנו, וזו דעתי שלי בנושא סגנונה של נורית, כמי שפרש כמה משיריה.

לסיום, ראוי לציין שהחריזה בשיר אינה שיטתית: מצד אחד, שתי השורות הראשונות חורזות, וכך גם השורות השלישית, החמישית והשישית, ששלושתן חורזות זו לזו, ומצד שני, השורות הרביעית, השביעית והשמינית, אינן חורזות כלל. אינני רואה חסרון בכך שחלק משורותיו של שיר אינן חורזות, בעוד שחלקן חורזות. לעיתים (ואני כותב זאת מניסיוני כמשורר), משורר מגיע למסקנה שחריזה של כל שורות השיר (בשיר שהוא מחליט לחרוז) ויהי מה, "בכל מחיר", עלולה לפגום באיכותו הכוללת של השיר, והוא מחליט לוותר על חריזה של מקצת השורות, וזו עשויה להיות החלטה נכונה. הדבר אינו מעיד על חוסר יכולתו לחרוז (שהרי יכולת זו הוּכחה בשורות שחרז, ואם כתב שירים שחורזים במלואם, אף בהם הוּכחה יכולתו לחרוז), אלא על החלטה מושכלת, שטובת השיר מחייבת, במקרים מסוימים, ויתור על חריזה, שכן הוא חש שהשורות שאינן חורזות מביעות נכונה את כוונותיו, ושינוי בהן לצורך חריזה, עלול לפגוע בשיר בכללותו.