פרק מספר:
אנטומיה פיזיולוגיה ופסיכולוגיה של מערכת העיכול/ עדי זוסמן
כשייסדתי את "בית הספר מטעם דרך הבטן" והתחלתי ללמד דיאטניות ומטפלים העוסקים בטיפול במחלות מעיים ודרכי העיכול, היה ברור לי שקודם כל עליי ללמד אותם לדבר בשפת המאה ה 21. ובשפה הזו מפסיקים לראות בגוף מכונה חסרת נשמה, שמידי פעם מתקלקלת ואז מכניסים אותה למוסך. סליחה, בית חולים. בשפה זו רואים בפליאה והתפעלות את חוכמת הגוף האנושי כייצור חי וחכם, אשר מבטא ללא הרף, כל דקה, את היותו ביטוי מופלא לרוח האלוהית המפעמת בו. לא עוד "קשר גוף ונפש", לא עוד "אולי הסטרס משפיע עליך", או "מחלה פסיכוסומטית" (מושג שמשמעותו שובשה, אסביר ואתייחס למושג זה בהרחבה בהמשך), אלא תנועה קבועה של המולקולות הפיסיות הקשורות קשר בלתי נפרד לנוירונים של מערכת העצבים. קשר גוףנפש חי ובועט כאן כל הזמן, אז כדאי שנכיר בו ונתחיל לעבוד איתו. ההרצאה הפותחת של הקורס לדיאטניות נקראת "האנטומיה, הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של מערכת העיכול" בדיוק כמו הפרק הזה.
לכן אני מבקשת שניישר קו, רגע לפני שנצלול לתוככי מחלות וסיפורים, בואו נזכר איך נראית מערכת העיכול שלנו ולמה היא משמעותית כל כך לבריאותנו. אלא שלא נעשה את זה כמו שיעור ביולוגיה משעמם בבית ספר. אנחנו נעשה את המסע הקצר הזה בדרך שאני רואה את מערכת העיכול שלנו – כמסע מופלא של הכרת המבנה, התפקוד וקשרי גוףנפש של כל תחנה ותחנה בדרך. מוכנים? מתרגשים כמוני? קדימה!
תפקידי מערכת העיכול
מערכת העיכול שלנו היא מערכת חיצונית – לעומת הדם או המוח, למשל, שמוגדרים כמערכות פנימיות. וככזאת, היא מערכת פתוחה: היא נפתחת לאויר העולם דרך הפה, ודרך פי הטבעת. מבחינת הגוף שלנו - אין הבדל. ההפרשות, הנוזלים, האנזימים והמיקרואורגניזמים שמאכלסים את שני האיזורים חשובים ושווים מבחינתו באותה המידה. אז נסו לשחרר את ההתניות החברתיות ששמנו על כל מה שנמצא מתחת לקו המותן, ולהתייחס לכל המערכת באותה סקרנות וחמלה. קבענו?
מערכת העיכול משמשת כ"תחנה מרכזית" של הגוף: היא אחראית על אספקת המזון והמים לכל שאר מערכות הגוף. במקרים שאין אפשרות לאדם לצרוך מזון או נוזלים, נוקטים בעירויי על מנת למנוע התייבשות שהיא מסכנת חיים.
1. בחירה וקליטה של המזון – אנחנו בוחרים את המזון שלנו בעזרת החושים שלנו – אנחנו מסתכלים על המזון, מריחים אותו, טועמים אותו, הילדים גם נוגעים בו (תנו להם, זה חלק מתהליך הכרת העולם שלהם!), מרגישים את העיכול שלו. ככל שאנחנו מתחברים יותר לחושים שלנו, כך אנחנו יכולים לדייק את הבחירות שלנו עוד בטרם הגיעו לפה.
הסיפור המופלא של ר', חולה קרוהן שהגיע לאחד הקורסים הראשונים שלנו. לר' היה ותק עם המחלה, הוא חשב שהוא יודע הכל אך עדיין לא היה ברמיסיה. הוא התמסר לתהליך באופן מלא. באחת השיחות שלנו ביקש גיוון למנות החלבון שלו והצעתי לו לאכול טופו. אני זוכרת את שיחת הטלפון הזו. השתררה שתיקה על הקו. "זה לא יהיה לי טוב", אמר ר'. "איך אתה יודע? אכלת טופו לאחרונה?" שאלתי. "לא, אכלתי לפני כמה שנים ולא היה לי טוב. אני מרגיש שלא יתאים לי". אבל אני, דיאטנית אלק, שיכנעתי את ר' לנסות. הוא התקשר אליי למחרת וסיפר שמרגע שהכניס את הטופו לפה, התחיל להרגיש כאב בטן. "זה פסיכוסומטי, " טענתי. "אולי", הסכים ר', "אבל אני לא רוצה לעשות על עצמי ניסיונות כאלה". אגב, ר' הגיע לרמיסיה גם בלי טופו. איך ייתכן שהוא הרגיש את כאב הבטן שלו במיידי? על כך – אסביר עוד מעט בתת פרק על מערכת העצבים של מערכת העיכול.
2. העברתו דרך תחנות תפקודיות – התחנות התפקודיות הן כל התחנות של צינור העיכול: הפה, הלוע, הושט, קיבה, מעי דק ומעי גס. בכל תחנה המזון עובר עיבוד מסויים החיוני להפכו לחומר המזין את תאי הגוף.
3. פירוק, סינון, חלוקה- או במילים אחרות – תהליך העיכול. מרגע הכנסת המזון לפה, ועד הפרשת הצואה, המערכת החכמה שלנו יודעת מה לעשות ויש לה את הכלים הדרושים לכך. ומה שאין לה, היא יודעת "להשאיל" מהחברים שדרים בה – המיקרואורגניזמים שיודעים לייצר כל אנזים שהיה חסר לפירוק מלא של המזון שאכלנו, לדוגמא קטניות.
4. ספיגה – התפקיד הזה קשור כולו ליעילות התפקיד הקודם, העיכול והוא חיוני ליצור הזנה של כל תא ותא בגוף. ללא ספיגה נאותה של מרכיבי המזון, הנוטריינטים, הגוף מפתח תת תזונה. תת התזונה הזו באה לידי ביטוי בכל תפקודי הגוף החל ממצב פיסי של עייפות, דיכאון וחוסר ריכוז, דרך פגיעה בעור, שיער, ציפורניים, ועד מחלות קשות יותר. ספיגה נאותה לא יכולה להתרחש במעי שנמצא בסטרס, או שמגיע למצב של דלקת ושלשולים, גם תרופות מסויימות פוגעות בספיגה של מרכיבי תזונה חיוניים ועלינו להיות מודעים לכך ולמנוע את תופעות הלוואי שלהם. לדוגמא, נטילת תרופות סותרות חומצה (לצרבת או רפלוקס, למשל), פוגעת בספיגה של ברזל וסידן.
5. הפרשה – תתפלאו אבל רק כ 10% מהצואה מכיל שאריות של מזון. כל השאר הם מים, חיידקים מתים, סיבים תזונתיים, תאי מערכת העיכול (המכונים אפיטל) ש"פג תוקפם", תרופות, וכד'. רצוי מאוד שהצואה שלנו תהיה מגובשת דיה, אך גם רכה מספיק, כדי לעבור את פי הטבעת בקלות וללא שריטות. הצבע החום התקין של הצואה נוצר הודות לבילירובין, שהוא אחד מתוצרי פירוק של הדם המתקיים בכבד. (פירוט על הצואה והמידע שהיא יכולה לספק לנו – בפרק על מחלות מעי דלקתיות)
6. "השומר" של מערכת החיסון –70% מכלל תאי הלימפה נמצאים ברירית מערכת העיכול. תאי הלימפה הם חלק בלתי נפרד ממערכת החיסון שתפקידם להפריש תאי דם לבנים, לימפוציטים, כאשר הם מזהים פולש זר= חלבון של חיידק/ פטריה / וירוס וכד'. כך מערכת העיכול שלנו משתתפת באופן פעיל ביותר בהגנת הגוף מפני פולשים זרים. זהו מנגנון השרדותי קדום, שהוכיח את עצמו במשך מליוני השנים. הוא התפתח בתהליך אבולוציוני, והוא אינו טועה. לא חשוב כמה נחשוב "שכולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה", הגוף שלנו חכם מאיתנו. כלומר, אם מערכת החיסון שנמצאת במעי פועלת, סימן שהיא מזהה פולש זר. נקודה. מהו הפולש הזר הזה וכיצד לנטרל את הופעתו שם? זו העבודה שלנו! (פירוט- בפרק על מחלות מעי דלקתיות).
7. המוח הרגשי – ידעתם שיש לכם מוח בבטן? אז נעים להכיר: כבר בשנת 1838 חוקר צרפתי בשם Beaumont מגלה שקיימת תקשורת בין המוח למעי. הוא עורך ניסויים בהם הוא מראה שגירוי של תאי העצבים משפיע על הפרשת מיצי הקיבה. בסוף אותה מאה כבר מוכח ששיכבת תאי עצבים עוטפת את כל מערכת העיכול, שמקבלת את השם "המוח הקטן" – ENS- Enteric nervous system 1 . בעיניי, זה המוח הגדול, הרגשי, והרי ההחלטות שלנו מתקבלות לרוב "מהבטן". כשאנחנו נבהלים אנחנו מרגישים את זה בבטן, נכון?
עצב הואגוס הוא דוגמא מעולה לתאי העצבים המתקשרים בין המוח למערכת העיכול 2. עצב זה, היוצא מהגולגולת ויורד דרך הושט לקיבה, אחראי על עיצבוב של הלב, מערכת הנשימה ומערכת העיכול, אך לא רק זאת – הוא מעצבב גם את מערכת המין הנשית וקשור לתחושת האורגזמה הנשית. (מידע זה אולי יכול לרמז על הקשר בין אכילה רגשית לבין חוסר סיפוק מיני. על אכילה רגשית ודיאטות – בפרק על התמדה בהתנהגויות בריאות). בנוסף, הוא הודגם כמעורב באיזון התגובה הדלקתית בחשיפה לרעלן במעי 3 : החומר שמופרש ע"י עצב הואגוס מכונה "אצטיל-כולין", והוא מעורב בשורה של תגובות עצביות וחיסוניות. לדוגמא, נמצא שבמצב של כריתת העצב הזה, עולה הסיכון לפתח דלקת במעי. בנוסף, החוקרים מצאו שעל תאי החיסון שבמעי יש קולטנים לחומר הזה המופרש ע"י העצב. תאי מערכת החיסון מפרישים חומר שמפעיל את האצטיל כולין ותפקידו, בין היתר, לאזן את התגובה הדלקתית ולא לאפשר לה "להשתולל". מחקרים ראשונים בבני אדם מראים שיש ירידה בעיצבוב של המעי בעת התפתחות דלקת. תוספת של חומרים כדוגמת אצטיל-כולין יכולה לאזן את התגובה העצבית והדלקתית גם יחד. מחקר קטנטן אך מעניין ב-7 חולי קרוהן הדגים הגעה לרמיסיה רק בעקבות גירוי של עצב הואגוס במשך כחצי שנה, בקרב 5 מתוך 7 המשתתפים . (ב-2 נוספים, אגב, חלה החמרה. כך שזה עוד לא בשלב של יישום אלא למידה.) מחקרים דומים נערכים בחולים אחרים כודגמת דלקת מפרקים ואפילו זאבת (לופוס). ברור שהמחקר בחיתוליו אך הכיוון של השריית רמיסיה במחלות הללו באמצעות השפעה על מערכת העצבים – מרתק ומבטיח.
כמובן שגם למיקרואוגניזמים החיים במעים שלנו יש תפקיד בתקשורת מעי- מוח, המכונה "ציר מוח מעי".
נכוטן להיום, אנחנו יודעים בודאות שבעת תחושת סטרס יש פגיעה בתפקוד תקין של מערכת העיכול. לדוגמא, כשציר מוח-מעי קולט תגובת סטרס, מופרעים המנגנונים כמו פגיעה בהפרשת חומצת הקיבה, החלשת השוער הפילורי (השסתום בין ושט לקיבה) ועלייה של מיצי הקיבה לושט, החלשת השסתום בין הקיבה לתריסריון וזליגת נוזלי הקיבה החומציים לרירית העדינה של המעי הדק, מופיעות תופעות המכונות "תסמונת המעי הרגיש" ביניהם כאבי בטן בלתי מוסברים, גזים, הפרעות בתנועה הפריסלטית ואז יציאות לא תקינות (שלשול או עצירות), מתפתחת דלקת בחלקים שונים של צינור העיכול ועד כדי תהליכים סרטניים.
לסיכום:
זוכרים את הדלקת שלי בתריסריון? היא היתה השקטה במשך הרבה שנים, עד שהתעוררה יום אחד, כשהייתי כמה שבועות אחרי הלידה השניה שלי. הריון ולידה, עם כל האושר וההתרגשות שהם מביאים, הםי אירוםע סטרסביליים בחייה של כל אישה. בדיוק בתקופה רגישה זו, בעודי לומדת את בני השני ואת ההנקה שלו, מצאתי את עצמי בויכוח סוער עם סוכן ספרים שניסה למכור לי איזו אינציקלופדיה במכירה ישירה. הייתי לבד בבית עם התינוק, ועימות מול גבר זר שכעס עליי והרים את קולו, הלחיץ אותי עוד יותר. כשנסגרה הדלת מאחורי גבו, כאב חד פילח את רום הבטן שלי, באיזור מקלעת השמש. אני זוכרת את עצמי מתקפלת מהכאב, ומפללת בליבי שתינוקי לא יתעורר. אינטואיטיבית הבנתי מה עובר עליי. אינטואיטיבית נשכבתי על הבטן והתחלתי לנשום ולהרפות את הגוף.
על מנת לטפל נכון בגוף שלנו, עלינו להיות מודעים להקשרים ההדוקים בין התגובות הרגשתיות לתגובות הפיסיות. גסטרואנטרולוגיה אינטגרטיבית, אמרנו כבר? בפרק זה אנסה להראות לכם את ההקשרים האפשריים בין הגוף לנפש באמצעות שימוש בהקבלות לרפואה הסינית, לאמרות הלשוניות הנפוצות בשפה (לפתגמים עממים חוכמה רבה, אם נדע להאזין להם נכון. הפסיכולוג האגדי קארל יונג דיבר על הזכרון הקולקטיבי המתבטא באמצעות אגדות עם ופתגמים) , וכן דרך האבחנות של לואיזה היי, חלוצת ההקשרים בין לגוף לנפש, אשר יישמה על עצמה את תורתה שלה ובילתה 40 שנה בלימוד הנושא והצגתו בספריה .
אז לאחר שהבנו, בקצרה, את תפקידי מערכת העיכול, בואו נעשה סיור קצר בין אברי מערכת העיכול ונסקור את המבנה, התפקוד הפיסיולוגי והפסיכולוגי שלהם.
• פה
לאחר שראינו, אולי נגענו והרחנו את המזון אנחנו מכניסים אותו לפה. זו התחנה הראשונה בהכנסת החוץ – פנימה, לגוף שלנו. מה הפעולות המתבצעות בפה?
o טעימה באמצעות תאי החישה הנמצאים על הלשון ועל החך. חישת טעם ניתנת לשינוי תוך מספר ימים. זאת בזכות התאים המתחלפים בערך כל 10 ימים. כלומר, אם החלטתם שאתם רוצים להוריד את סף הטעם שלכם למתוק או למלוח, או במילים אחרות להעלות את הרגישות שלכם לטעמים – הורדה הדרגתית והתרגלות כל כמה ימים תביא אתכם להנות מהאוכל באותה מידה עם מחזקי טעם בכמות קטנה יותר. (מחזקי טעם הם כל מה שאנו מוסיפים למזון לחיזוק הטעמים שלו כמו מלח, סוכר, תבלינים).
o לעיסה – פעולה חיונית ויחידה במינה, המתבצעת רק כאן. כמו שאמרה אמא של אחד המטופלים שלנו לבן שלה: "בקיבה אין שיניים. תלעס, חביבי!" אכן, לאורך כל הצינור, הפה הוא המקום היחיד שיש לנו עדיין שליטה על תהליך העיכול. הלעיסה מרסקת את המזון ומרטיבה אותו ברוק ומאפשרת לנו גם להינות מהאכילה. הלעיסה חיונית כדי לאפשר אח"כ לאנזימי העיכול שלנו לגשת אל המזון הנאכל ולפרק אותו למולקולות הניתנות לספיגה. בהיעדר לעיסה מספקת, לא יתבצע עיכול כראוי, מה שיכול להשפיע על כל צינור העיכול ולהסתיים בתחושת אי נוחות, גזים ונפיחות. ברוק נמצאים גם אנזימים המתחילים את תהליך העיכול (עמילאז המתחילה את העיכול של העמילן. נסו ללעוס כמה דקות ארוכות פרוסת לחם – מרגישים את המתיקות שלה? זו פעולת האנזים הזה). בנוסף, הרוק מכיל נוגדנים שמתחילים פעילות אנטי בקטריאלית וכן הורמונים המשפיעים על הרגעה. נכון שהגוף שלנו חכם? תראו איך הוא דואג לתת לנו כלים להנגשת המזון המגיע מבחוץ לתוך הפנים שלו!
o גוףנפש: הפה הוא התחנה הראשונה בהכנסת המזון מהעולם החיצוני, לתוככי הגוף שלנו. אם מעולם קודם לא שמתם לב לכך, זו ההזדמנות לעצור ולראות את הפעולה הזו ככזאת. המזון והשתיה הם הייצוג של העולם החיצוני. ואנחנו מכניסים אותו לתוך הגוף שלנו דרך פתח ייעודי – הפה. אין זה מובן מאליו ועלינו לבחון את הפתולוגיות השונות גם דרך הפריזמה הזו. כל זאת ועוד: הפה קשור לביטוי המילולי שלנו, להנאה ולמיניות.
מה הביטויים שאנחנו מוצאים בפתגמים העממיים שמבטאים את ההקשר הרגשי לאיבר זה?
למשל: כל דבר צריך ללעוס לך? הנושא לעוס כבר. החיים והמוות ביד הלשון. לואיז היי, אותה ארבה לצטט בספר, אישה שבנתה טבלאות שלמות בהם קישרה בין פתולוגיות לביטוי הפסיכוסומטי שלהן, מציינת שהפה קשור לקבלת הזנה. כלומר, ייתכן והקושי שלנו לקבל, או להזין את עצמנו, יהיה קשור לאפטות ובעיות אחרות בחלל הפה. גם ברמה הפיסיולוגית אנחנו מכירים את התופעה של פה יבש כביטוי לפחד ובהלה. מעניין שסדקים בזוויות הפה יכולים לבטא מחסור בויטמינים מקבוצת B. אותם ויטמינים החיוניים לתפקוד תקין את מערכת העצבים ומצב הרוח...
o תרגול: בעוד כמה דקות כשאתם באים לאכול, שבו בנחת, הרפו את הגוף, הרגישו את הפה מתמלא ברוק, התבוננו במזון שלפניכם. הריחו. געו, אם אפשר. אכלו לאט, הרגישו את הטעמים, לעסו היטב, הרטיבו עם הרוק. או במילים אחרות: תהנו מהאוכל. בשפת המאה ה-21 זה נקרא "אכילה המודעת".
• לוע + ושט
זו התחנה הבאה שהמזון הנלעס עובר דרכו. הלוע וקנה הנשימה נמצאים אחד ליד השני ומתוזמנים להפתח בנפרד. אלא אם כן עשינו משהו שבלבל אותם. למשל, לדבר תוך כדי האכילה. לא סתם היו אומרים בעבר "אין משיחין בשעת הסעודה". אבל זה היה לפני עידן הארוחות העסקיות, כנראה. מהלוע המזון הלעוס עובר לושט, איבר שצורתו צינור שרירי בקוטר של כ 2 ס"מ, היוצא מתחת ללוע ומתחבר לצדה הארוך של הקיבה. החיבור המיוחד של הושט מאפשר לקיבה לשחרר את הלחץ הנוצר בה בכניסת המזון לתוכה, תוך שיחרור בועת אויר בלי להעביר את המזון בחזרה לושט. אלא אם כן עשינו משהו שהחליש את השסתום החד כיווני בין הושט לקיבה. בושט אנחנו פוגשים לראשונה בתנועת פריסטלטיקה, שהיא התנועה האופיינת לכל צינור העיכול .
תמונה – מהאתר הזה.
תנועה פריסטלטית מתחילה כבר בוושט, בו המזון עובר כמו דחיפה מהלוע אל עבר הקיבה. אותה תנועה מתרחשת לאורך כל המעי הדק והגס, שם ממשיכה להדחף בלילת המזון המעוכל ובהמשך גם הפסולת במורד המעי, עד להגיעם אל החלחולת ופי הטבעת. אגב, אני אוהבת לשים לב ליצירת הדפוסים של הטבע. אותה תנועה פריסטלטית מתרחשת לאורך כל צינור העיכול גם בכליות, מהן נדחף השתן במורד השופכה אל שלפוחית השתן. למה להמציא משהו חדש כשיש משהו שעובד?
o גוףנפש: כמה פעמים שמעת מישהו אומר "זה תקוע לי בגרון"? תחושת העצב הרבה פעמים גורמת לנו לתחושת תקיעות בגרון. שימו לב גם לביטויים כמו "בא לי להקיא מזה" – המבטא את רגש המיאוס. גם תחושת החמצה שלא עובדה כראוי יכולה להיות חלק מהתהוות הצרבת.
o סיפור: הזדמן לי פעם להיות מוזמנת לארוחה בקיבוץ נאות סמדר. נאות סמדר הוא מקום מיוחד במינו, נוה מדבר ירוק השוכן אי שם בדרך לאילת, בדרך לשיזפון. הוא הוקם ע"י חסידיו של יוסף ספרא, הוגה דעות ירושלמי שחלם על חברה אוטופית אחרת. חדר האוכל מנוהל ע"י חברי הקיבוץ. המיוחד הוא הארוחה שמתנהלת בשקט מופתי. יושבים כמה עשרות אנשים ואוכלים תוך ריכוז מלא באוכל. אין שיחות, אין פטפוטים. בחוץ הכל מתנהל כרגיל, אבל בחדר האוכל עצמו – שקט נעים. חוויה מיוחדת במינה ממנה יצאתי עם בטן רגועה לגמרי.
o תרגול: גם כאן אזמין אתכם לאכול לאט, לשים לב לבליעת המזון. כמה אתם מחפשים לשתות תוך כדי האכילה? האם הרטבתם מספיק את המזון? מה עוד אתם עושים תוך כדי האוכל? כמה מצליחים להמנע מפעילות נוספת בעת האכילה? ממשיכים לתרגל אכילה מודעת.
o טיפ: במידה ואתם מרגישים תחושת מלאות או תקיעות לאחר הארוחה, נסו להרים ידיים ולהמתח היטב. אפשר גם לשכב על צד שמאל – זה יכול לשחרר את בועית האויר בקיבה.
• קיבה
קיבה היא מיכל = שק שרירי שסגור משני קצותיו באמצעות שני שסתומים חד כיווניים, שמטרתם לשמור את תכולת הקיבה בפנים ולשחרר בהדרגה את הבלילה לתריסריון. תפקידו הוא איכסון המזון הנאכל, עירבולו, החמצתו ושיחרורו האיטי להמשך העיכול והספיגה בתריסריון, שהוא תחילת המעי הדק. הפנים של הקיבה מצופה בשיכבת תאי רירית עבה, שעמידה מפני השפעתה של החומצה ההידרוכלורית – HCl – המקום היחיד בגוף שיש רמת חומציות כל כך חריגה, כל כך גבוהה שגובלת בחומציות של אקונומיקה. המדד לחומציות נקרא PH. הסולם בין 1 ל-9, ככל שהוא נמוך יותר – החומציות גבוהה יותר. ה-PH בקיבה הינו 2. נוכחות החומצה הזו היא אחת הסיבות לחשיבות השסתומים התקינים משני צידי הקיבה: הרירית העדינה של הושט ושל התריסריון אינם בנויים למגע של חומציות כזאת. מה התפקידים של מיץ הקיבה?
o החמצת המזון –חיסול מיקרואורגניזמים מזיקים. למעשה זוהי התחנה השלישית, אחרי הרוק והשקדים שבגרון, שמשמשת לנו כמחסום הגנה מפני מזיקים שעלולים להגיע עם מזון לא טרי, לדוגמא.
o סביבה מתאימה לאנזימים - אבות המזון היחידים שמתחילים תהליך פירוק בקיבה הם החלבונים והשומנים. אנזים פפסין שנמצא בקיבה ומסוגל לתפקד בחומציות שלה מתחיל לפרק את שרשראות החלבונים הארוכות למקטעים קצרים יותר, אותם יהיה קל יותר בהמשך להמשיך ולפרק במעי הדק. בשומנים מתחיל לטפל האנזים ליפאז.
o הפעלת סידן וברזל – זה שאכלת סטייק עסיסי, או קערת עדשים או גבינה סופר איכותית, אינו אומר שאכן ספגתם את הברזל והסידן שהמזונות האלה מכילים. על מנת להפוך מרכיבים אלה לפעילים וזמינים ביולוגית לספיגה, עליהם לעבור החמצה. תהליך כימי זה מתרחש בזכות החומצות של הקיבה.
o עובדה מעניינת נוספת על בעלי חיים מעלי גירה בלבד (כמו בקר, עז, כבשים) אשר בקיבה שלהם קיים האנזים רנין שמשמש בתעשיית החלב להכנת גבינות בזכות יכולתו להתחיל את פירוק חלבון הקזאין שבחלב.
o בקיבה שלנו קיימת מולקולה נוספת, ייחודית ביותר, המכונה “הפקטור הפנימי” Intrinsic factor. זוהי מולקולה שמתחברת לויטמין קובלמין – 12B והופכת אותו לפעיל וזמין לספיגה. גם הפקטור הפנימי זקוק לסביבה החומצית המסויימת של הקיבה האנושית כדי לפעול את פעולתו החיונית לבריאותנו.
o התנועה הפריסטלטית, שהכרנו כבר מהושט שלנו, קיימת גם בקיבה. היא קורית שם גם כשהקיבה ריקה ואנו חשים רעב. פריסטלטיקה בקיבה נשמעת לנו כ"קרקורי בטן."
o גוףנפש: גם הקיבה, בדומה לפה ולושט, עדיין קשורה ליכולת שלנו להכניס את העולם החיצוני פנימה. קושי במקום הזה עלול להתבטא במגוון הפרעות: צרבות, רפלוקס, בחילות, הקאות. תחושת תקיעות יכולה להיות קשורה לתופעת הגסטרופרזיס. עלינו לזכור שקיבה, בהיותה מיכל, היא גם סמל להכלה. קושי שלנו להכיל אירועים כלשהם בחיים עלול להתבטא דרך הפרעות בתפקוד הקיבה. לואיז היי מקשרת בין כיב קיבה לביטוי של פחד שאינך טוב מספיק, לצורך לרצות אחרים to please.
אם נתבונן בפתגמים, נראה אמרות כמו "אני מתקשה לעכל את זה. אני לא יכול להכיל את זה. אני מרגיש החמצה". "תקיעות בחיים. לא לבלוע ולא להקיא". "שונא את זה. להקיא ממנו!" גם אכילה רגשית, שרובנו מתמודדים איתה בתקופות אלה או אחרות בחיים, יכולה להיות מקושרת ל "בור רגשי", תחושת היעדר שובע.
o תרגיל: נסו לזהות את הסיבות לאכילה או אי האכילה שלכם. מתי זה קשור לתחושת רעב "פיסית", ומתי זה מזכיר יותר רעב רגשי. נסו להקשיב לקיבה שלכם. יש לה מה לספר לכם.
• מעי דק
אם עד כה התפעלתם כמוני מהמכונה המתוחכמת של מערכת העיכול העליונה שלנו, צפויה לכם עכשיו התפעלות רבתי. כי המעי הדק שלנו הוא מפעל יוצא דופן, גאוני במבנהו המותאם לתפקידיו הרבים, אוצר בלתי נדלה של חוכמת הטבע. המעי הדק מבצע את רוב העבודה של פירוק = עיכול כימי של כל מרכיבי המזון שאנחנו אוכלים, ולאחר מכן עוסק בספיגה המותאמת לכל רכיב בדיוק המירבי. בואו נכיר את הצינור המופלא הזה, הדומה בצורתו במקופלת לקיפולים של המוח האנושי.
הנה כמה עובדות חשובות על המעי הדק:
o המעי הדק מתחיל מפתח הקיבה, מיד לאחר השסתום החד כיווני קיבה-תריסריון שמכונה "השוער הפילורי". התריסריון הוא החלק הראשון של המעי הדק, שאורכו תריסר=12 אצבעות, כ 25 ס"מ. (אל תשאלו עם אצבעות של מי מדדו אותו, אבל כך הוא נקרא.) שם נוסף, בשפה המדיצינית, שיש לו זה דאודנום- duodenum. לכן דלקת באיזור הזה מכונה דאודניטיס. הצורה של המעי הדק הוא צינור מפותל, באורך של 6-8 מ' בממוצע ו -3 ס"מ עובי בממוצע. (ועל זה הגרוש שלי, שעבר איתי את כל לימודי התואר הראשון במדעי התזונה, היה אומר: "נו, מה הפלא שיש לי כרס? איפה את רוצה שאאכסן 7 מטר של המעי הדק??")
תפקידיו של המעי הדק הם חיוניים לתחזקות החיים בכל הגוף והם כוללים:
o העלאת PH - בליל המזון שהגיע מהקיבה לתריסריון עובר הבססה. כלומר, החומציות הגבוהה של מיצי הקיבה יורדת באופן מהיר, כדי לא לפגוע ברירית הרגישה של המעי הדק אשר אינו מתאים לחומצה ההידרוכלורית, כמו הרירית של הקיבה. פעולה כימית זו קורית אודות להפרשת הריר של תאי המעי הדק, שהם בעלי PH בסיסי למדי – 8-9, וגם מיצי העיכול המופרשים מהלבלב בעלי PH בסיסי. כך הרירית העדינה של המעי הדק מוגנת מפני החומציות של הקיבה.
גוףנפש: במצב של סטרס מופרעת ההפרשה של מיצי העיכול. כך קורה שבלילת המזון שמגיעה מקיבה לתריסריון, תשאר בעלת חומציות גבוהה יותר זמן מהמותר, ותווצר הפגיעה ברירית התריסריון שיכולה להוביל לדלקת ועד כדי כיב. זו בדיוק היתה הבעיה הבריאותית שלי כאשר אובחנתי בגיל 12 עם טרום כיב תריסריון. נראה שהגוף שלי שהיה נתון בסטרס יותר מידיי זמן, הוזן לא כראוי וקרא לעזרה. איזה מזל שלא רציתי ללכת למבחן באותו יום
o פירוק כימי של המזון – באמצעות האנזימים שמופרשים ע"י הלבלב אל חלל התריסריון. באמצעות האיתות ההורמונלי והעצבי, הלבלב שלנו "יודע" אילו מרכיבי מזון הגיעו לשם ואיזו אנזימים עליו להפריש כדי להתאים לעיכול שלהם: פחמימות המגיעות בצורת עמילנים ועמילופקטינים (זכרו את השם הזה, עוד נחזור אליו בפרק על "המעי הרגיש- איך אוכלים שלא יתרגז?) זקוקים לאנזימים מסוג עמילאז על מנת להפוך למולקולות קצרות יותר של פחמימות ( דו- ותלת-סוכרים). חלק מהדו-סוכרים יכולים להספג לדם, אך עיקר המשך הפירוק לחד-סוכרים (גלוקוז, פרוקטוז, גלקטוז), מתרחש ע"י האנזימים הנמצאים על קצה תאי רירית המעי עצמו, מה שמכונה Brush border.
מולקולות של חלבונים שכבר החלו להתפרק בקיבה מגיעות להמשך העיכול ואז הלבלב מפריש את אנזימי עיכול החלבונים, אשר הופך את שרשראות החלבונים הארוכות לדו- פפטידים וחומצות אמינו בודדות.
ומה לגבי השומנים?
o יצירת תחליב לצורך עיכול וספיגת שומנים – הסביבה הפנימית בצינור העיכול הינה סביבה מיימית. האנזימים (שהם חלבונים בעצמם) פועלים רק בסביבה מיימית. מולקולות השומן אינן נגישות לאנזימים, כי הן הידרופוביות = דוחות מים. אז מה עושים? הגוף החכם שלנו יודע להפוך את השומנים לנגישים לסביבה מיימית, מה שמכונה הידרופיליות. כיצד? באמצעות יצירת תחליב= emulsion , בדומה לסבון.
הפעולה הזו נעשית באמצעות מלחי המרה המיוצרים בכבד, נאגרים בכיס המרה ומופרשים דרך אותו פתח כמו הלבלב אל התריסיון. הגוף מאותת לכיס המרה להתכווץ ולהפריש את תכולתו רק כאשר יש שומנים במזון. במקרים שכיס המרה נכרת (בעקבות אבנים בכיס המרה או גידולים, או דלקת חמורה), ההפרשה תתקיים ישירות מהכבד. רק כאשר השומנים הופכים לתחליב, יכול להתאפשר הפירוק האנזימתי של מולקולות השומן המורכבות. האנזימים האחראים הינם מסוג ליפאז (כבר פגשנו אותם בכמויות קטנות ברוק ובקיבה, אך כאן נעשית הפעולה העיקרית שלהם) אשר מפרק את הטריגלצרידים המורכבים לגליצרול וחומצות שומן בודדות.
o ספיגת מרכיבי המזון – הספיגה שמתקיימת במעי הדק היא הפעולה המיסתורית ביותר בעיניי. בתהליך מורכב, המותאם למרכיבי מזון שונים, דרך פתחים ייחודיים, עוברים המרכיבים המפורקים של המזון לצד השני. עוזבים את חלל המעי הדק ומחלחלים לתוך תאי הלימפה והדם, כדי לנוע משם לכבד ומהכבד – להיות מפוזרים לכל הגוף. לכל מולקולה, של מאקרו נוטריינטים כמו חומצות אמינו, סוכרים וחומצות השומן, לכל ויטמין ומינרל, יש את המנגנון הייחודי שלו. לדוגמא, הספיגה של הגלוקוז דורשת מעבר דרך משאבה מיוחדת בדופן המעי, הנעזרת במולקולת נתרן על מנת להעביר את מולקולת הגלוקוז לדם. לפרוקטוז יש קולטנים ייחודיים שהיכולת שלהם להעביר מולקולות של פרוקטוז מוגבלת לכמות מסויימת (פירוט הפרט החשוב הזה – בפרק על מעי הרגיש). מולקולת הסידן זקוקה לסביבה יותר חומצית כדי להספג, ולכן מירב הספיגה שלו מתרחשת בתריסריון ותחילת הג'ג'נום (המשך המעי הדק). ברזל, אמנם גם עובר חימצון בקיבה, יכול להספג בכמויות קטנות ובהתאם לרמת הברזל בדם (הרוויה). לכל אורך מערכת העיכול מתקיימת ספיגה חוזרת של המים המופרשים בתהליך העיכול, מדובר על 5-10 ליטרים של נוזלים ביום.
כיצד מתקיימת הספיגה המופלאה הזו?
המבנה הייחודי של המעי הדק אחראי על התהליך באמצעות המבנה הייחודי שלו: פנים המעי הדק מורכב מ- 5 מיליון מוריגים, סיסים ומיקרו-סיסים להגברת הספיגה! למעשה, שטח הפנים של המעי הדק דומה למגרש כדורגל ענק, בשטח של כ – 7 ק"מ! מראה הרירית של המעי הדק מבפנים מזכיר בד קטיפה. בצורה כזאת אנחנו נושאים בתוכנו שטח פנים הרבה יותר גדול מהגוף הפיסי שלנו וזה מאפשר לנו לספוג ביעילות החיונית להתפתחות, גדילה, בריאות ושגשוג שלנו את מירב מרכיבי המזון שאנו אוכלים. תאי המעי מכונים "אפיתל". יש לנו תאי אפיתל כאלה גם בפה ובושט. תאי האפיתל של המעי מתחלפים כל 3 ימים לערך, מה שנותן לנו אופציה לרפא ולשקם אותם במהירות מעוררת קנאה.
תמונה – המראה של סיסי המעי הדק.
בין הסיסים נמצאים תאים אחרים, שתפקידם להגן על החלק הפנימי של הגוף מפני מעבר חלקיקים לא רצויים. הם נקראים - Tight junction..
o
הם יוצרים את הצפיפות החיונית לשמור על הגוף מפני חדירת פולשים זרים. כלומר, הם חלק ממערכת החיסון של הגוף. פגיעה ב- Tight junction עלולה ליצור כניסת וירוסים ושמרים, וכן חלקיקים גדולים מידיי של מזון שלא עוכל עד הסוף, וכך לעורר את תגובת היתר של מערכת החיסון הלימפתית. למעשה, הם אחראים על התפקיד המחיצתי של המעי = Intestinal barrier. פגיעה בתפקיד המחיצתי של המעי גורר מצב המכונה "תסמונת המעי הדליף" = leaky guts syndrome . ( פירוט בהמשך.)
במצב תקין, אחרי שהמזון המעוכל נספג דרך הסיסים הזעירים, הוא מגיע לתוך נים דם זעיר לא פחות, שקולט את מרכיבי המזון הנספגים ומעביר אותם לוריד הפורטלי, שהוא הוריד החשוב ביותר שתפקידו להעביר את רכיבי המזון שאכלנו, לעסנו, עיכלנו וספגנו מהמעי הדק ל"מפקד" המטבולי שלנו – הכבד.
גוףנפש: עפ"י תורת הטאו הסינית, המעי הדק משול ל"ים השולט בשינוי החומר" (האין זה מדהים שהסינים העתיקים הבינו את הדברים האלה לפני אלפי שנים, הרבה לפני המצאת המיקרוסקופ וגלי הרנטגן?) תפקידו להפריד בין העיקר לטפל. למעשה, המעי הדק משמש סוג של מסננת מתוחכמת של העולם החיצוני. באותה מידה, אנשים המתקשים להתמודד עם ביקורת, אנשים שגדלו בתוך אוירת "תקשורת מרעילה", אשר אינה מחזקת את הבטחון העצמי של הילד אלא גורמת לו להיות בתחושת הוכחה תמידית של חפותו, ובמידה ויש להם נטיה גנטית למחלות מעיים, עלולים לסבול יותר מבעיות המעי הדק. לואיז היי הנצחית מקשרת בין דלקות במעי הדק לתחושת פחד ודאגה כרוניים, לתחושה פנימית שהיעדר אהבה והערכה עצמיים . באחד הכנסים שמעתי הרצאתו של פסיכולוגי רפואי מאחד מבתי החולים הגדולים בארץ, אשר תיאר את הקשר הזה כך: "במחלות מעי דלקתיות המערכת החיסונית משופעלת יתר על המידה. אין זה מפליא לאור העובדה שהמטופל הזה גדל באוירה שעליו להתגונן מפני חצי הביקורת של סביבתו". אליס סורוקי בספרה "חוכמת הקישקע" שואלת בהקשר לפתולוגיות של המעי הדק: "האם אתם מעבדים את המידע שמגיע אל חייכם ומשחררים אותו או שמא נצמדים אליו ונותנים לו לחסום את הבטן ואת הנפש?" .
מעי גס
1. הגענו כמעט לסוף צינור העיכול. חתיכת מסע, הא? המעי הגס, המכונה כך עקב צורתו העבה לעומת המעי הדק, נקרא בשפה המדיצינית קולון Colon. חלקכם ודאי חשים את אי הנחת שלו בצורות שונות. אז בואו נכיר אותו. המעי הגס משתרע לאורך כ 1.5 מטר, ושכבת תאי האפיתל שלו אינה מכילה את הסיסים (זוכרים? "הקטיפה" של המעי הדק). עיקר תפקידו הוא ספיגת המיים שעוד נותרו בבלילת שאריות המזון וכם ספיגת האלקטרוליטים כמו נתרן, מגנזיום, סידן. תאי המעי הגס מפרישים ריר, המגן על דפנות המעי מפני שריטות של סיבים תזונתיים בלתי מסיסים או שאריות של חומרים אחרים שנותרו כמו עצמות דגים קטנות וכד'.
תמונה המעי הגס מורכב מ-4 חלקים עיקריים:
1. המעי העולה, נמצא בצד ימין של הבטן. מתחיל מהחיבור של המעי הדק. החיבור מכונה השסתום האיליאו-צקלי שאמור להיות חד כיווני, כי שארית בליל המזון המעוכל נעה בכיוון מטה. בחלק הזה של המעי הגס מתקיימת פעילות מיקרוביאלית = חיידקית, אשר תוצרותיה הם ויטמינים חיוניים גם לתפקודנו: ויטמין K, האחראי על קרישיות תקינה של הדם, על הטמעה טובה של מינרלים בשלד ומניעת דלדול מסת העצם ועוד, מיוצר ונספג כאן. כם ויטמין 12B מיוצר ע"י חיידקי המעיים הבריאים וגם מסוגל להספג כאן. ברור שפגיעה בחיידי המעיים התקינים תפגע גם בייצור וספיגה של ויטמינים אלה.
האיזור הזה, של סוף המעי הדק (המכונה איליאום) ותחילת המעי הדק מהווה לעיתים קרובות האיזור של התפתחות הדלקת האופיינת למחלה ע"ש קרוהן.
2. המעי הרוחבי – מכונה גם המעי השוכב, עובר בחלק העליון יותר של חלל הבטן, מחבר בין המעי גס הימני לשמאלי, ותפקידו בעיקר בספיגת נוזלים חוזרת לכלי הדם המקיפים את המעי.
3. המעי היורד או השמאלי - מתחבר לחלחולת והרקטום וגם תפקידו העיקרי הוא ספיגת נוזלים, על מנת לאפשר התגבשות הצואה התקינה, שמכילה כמות מספקת של נוזלים כדי להשתחרר בקלות, בלי לשרוט את פי הטבעת, אך גם לא יותר מידיי כמו שקורה בשלשול. זמן המעבר הממוצע של בלילת שאריות המזון לכל אורך המעי הגס הוא כ 16 שעות, בתנאי שאין עצירות או שלשול.
4. הרקטום= חלחולת – זהו המיכל הסופי לפני התרוקנות הצואה דרך פי הטבעת. ברקטום אנחנו פוגשים שסתום דו כיווני, כלומר הצואה יכולה להתרוקן אך יכולה גם לנוע חזרה, כמו שקורה במקרים של התאפקות.
המעי הגס עשיר ביותר במיקרואורגניזמים. למעשה, הוא המשכן העיקרי שלהן, לפי הכמות והמגוון העצום המאכלס אותו – קרוב ל 1012 !
עובדה מרתקת נוספת שחשוב לדעת על המעי הגס הוא ספיגת חומרים דרך כלי הדם המקיפים אותו, ולהעבירם היישר ללב, שמזרים את הדם בכל הגוף. כלומר, המינון הנדרש להשגת יעילות רפואית באמצעות נרות רקטליים נמוך בהרבה מאשר אותו חומר הניתן דרך הפה, לדוגמא.
ולא פחות מרתקת העובדה שמעי גס של אדם בוגר יכול להכיל עד 7 ק"ג פסולת!
גוףנפש: התפקוד התקין של המעי הגס מקושר, ברמה הנפשית, ליכולת שלנו לוותר על "הפסולת של החיים". כלומר, לדעת לשחרר אמונות ישנות שפג תוקפן, לצאת מתקיעות בחיים. אליס סורוקי מקשרת בין תפקוד תקין של המעי הגס ליכולת שלנו להחזיק או לשחרר – תפקוד פי הטבעת והחלחולת ישקפו את הנושא. שלשול יכול לרמז על הקושי שלנו לעכל ולהחזיק את העומס של החיים. עצירות יכולה לרמז על חוסר השיחרור שלנו, על אחיזה בכעסים, טינות ישנות, דפוסי חשיבה לא רלונטיים כבר. לואיז היימרחיקה לכת ומקשרת בין הפרשות ריריות לבין משקעים של מחשבות ישנות: המדמנה הצמיגה של העבר. נראה שתפקוד תקין של המעי הגס מלמד אותנו לשחרר את מה שלא קשור לחיים שלנו כאן ועכשיו.
כבד
זהו "בית החרושת" המטבולי רכזי של הגוף המבצע כ- 500 משימות כל יום! וכל זה – בלי לשאול אותנו הכבד קולט את הדם הרווי בנוטריינטים המגיע מהמעי הדק דרך הורד הפורטלי, ממיין ושולח את מרכיבי המזון אל הלב, משם הם מפוזרים לכל תאי הגוף.
כמה מתפקידי הכבד המרכזיים:
• שמירה על רמת סוכר קבועה בדם: הוא אחראי על בניית מולקולות הגליקוגן שהם המאגר היחיד של סוכר זמין ופירוקו- זה קורה אחרי שאכלנו פחמימות ולקראת צום הלילה, במהלכו הכבד מפרק את הגליקוגן ושומר על רמת גלוקוז תקינה בדם. כנ"ל בעת אימון ספורט כאשר השרירים זקוקים לגלוקוז זמין.
• יצור חלבונים -מחומצות אמינו שהגיעו מהמזון.
• סינטזת הכולסטרול ממלחי המרה המוחזרות.
• ניטרול רעלים – שהגיעו עם הדם ממערכת העיכול או ממערכות אחרות בגוף כגון מתכות כבדות, אלכוהול, ניקוטין, חומרי שימור וחומרי צבע שמוספים למזון והטבעיים (הצבע האדום של הצואה אחרי אכילת סלק הוא דוגמא לכך).
• מהווה חלק ממערכת החיסון שלהגוף. לדוגמא, באמצעות סינטזת אנטי היסטמינים שהם חומרים הנועדו להגן על הגוף מפני חשיפה לאלרגנים. לכן אלרגיות מרובות יכולות לרמז על כבד עייף, שנאלץ לעבוד יותר מידיי כדי לפנות רעלים מהגוף.
גוףנפש: הכבד אחראי על פירוק הרבה הורמונים, ביניהם הורמוני הסטרס כמו קורטיזול. לא פלא, אם כן, שעפ"י הרפואה הסינית מרידיאן הכבד מקושר לרגש הכעס. אנשים שיש להם הפרעה בכבד נוטים לחיות באקלים רגשי של כעסנות, התקפי זעם. לואיז היי מקשרת פתולוגיות כבדיות לנטיה להתלוננות כרונית.
כיס מרה -
את החבר הזה בממלכת העיכול כבר הזכרנו קודם, כשסיפרתי על עיכול השומן במעי הדק. כיס המרה מתוכנן לאגור את מלחי המרה המיוצרים בכבד, להפריש אותם כתגובה לגירוי הגעת מזון שומני לתריסריון, ליצירת תחליב עם חומצות השומן וספיגתן לזרם הדם. בנוסף, הוא חלק ממתן הצבע החום לצואה בזכות מלחי המרה שלו. כאשר יש חסימה ע" אבן או דלקת או גידול אשר אינו מאפשר את הפרשת המלחי המרה למעי הדק, צבע הצואה שייווצר היה בהיר, היא תכיל שומנים ואנחנו נזהה את התופעה הזו ע"י התבוננות על הצואה באסלה אשר תצוף במקום לשקוע. זאת עקב העובדה ששומנים קלים מהמים ולכן תכולת שומנים בלתי מעוכלים בצואה אינה מאפשרת לה לשקוע. תופעה זאת מכונה "סטיאטוריה".
גוףנפש: עפ"י טאו כיס המרה קשור ליכולת לקבל החלטות ולהציא אותן לפועל. לכן תכונות כמו התלבטויות יתר, הססנות יכולים להיות מלוות בסימפטומים של בחילות, כאבי ראש, גוון צהבהב בעור ולובן העין, טעם מריר בפה וגזים. לואיז היי מקשרת פתולוגיה בכיס המרה למחשבות קשות ומרירות וכן לטינה לא משוחררת ( מלנכוליה = "מרה שחורה").
לבלב
הלבלב הנמצא במרכז הגוף היה מכונה ברפואה סינית "הטחול".
המאפיין את הלבלב הוא הפעולה הכפולה שהוא מבצע: קצה אחד שלו פונה לדם ומפריש הורמונים הקשורים לגדילה ולאיזון הסוכר בדם (אינסולין וגלוקגון), הקצה השני פונה פנימה, לתוך מערכת העיכול ומפריש אנזימי עיכול החיוניים לעיכול של כל אבות המזון האורגניים – פחמימות, שומנים וחלבונים. הטעם המקושר ללבלב הוא מתוק.
גוףנפש: קשור ליכולת להנות מהחיים. להעריך את המתיקות של החיים, את המתנות שלהם.
תוספתן – מתחת לשסתום האיליאו-צקלי נמצא התוספתן = Appendix . בעבר סברו שאין לו תפקיד. כיום ההשערה שמועלית שהוא חלק ממערכת החיסון של המעי. תאי האפיתל של התוספתן אינם מכילים סיסים כמו המעי הדק. אך הוא עשיר במיקרואורגניזמים ומשמש כלוכד של מיקרואורגניזם פתוגני שעדיין שרד והגיע עד כאן. כריתת תוספתן עקב דלקת מקושרת לסיכון מוגבר לקרוהן אך לסיכו נמוך יותר לקוליטיס.
הסרעפת
הינה שריר שטוח המפריד בין אברי הבטן לבין החזה. נשימה – כיווץ הסרעפת, נשיפה – הרפיה שלה. השריר ומקלעת השמש שתחתיו מקושרים לסטרס: במצב של הפרשת הורמני סטרס, הסרעפת לרוב מכווצת יותר ואינה מאפשרת נשימה וחמצון נאות של אברי הבטן. זו כנראה אחת הסיבות שממליצים לעשות נשימות עמוקות כדי להרגיע סטרס. מקלעת השמש נחשבת למרכז העצבי העיקרי של חלל הבטן אשר משפיעה על כל אברי מערכת העיכול ועל בלוטת האדרנל
גוףנפש: מקלעת השמש נחשבת למרכז הגוף ומקושרת להאינטואיציה, פחד מאובדן שליטה, הקורבנות. קשורה חסימת רגשות של כעס ותסכול, ומכאן – גם של אושר ושמחה.
מבואות:
1. Brinkman DJ et al. Neuroimmune Interactions in the Gut and Their Significance for Intestinal Immunity. Cells 2019, 8(7), 670.
2. העצב הטועה. התנועה הפריסלטטית. ויקפדיה
3. Borovikova LV et al. Vagus nerve stimulation attenuates the systemic inflammatory response to endotoxin. Nature 2000, 405, 458–462.
4. קארל יונג.האני והלא מודע. הוצאת דביר 1971.
5. לואיז היי. אתה יכול לרפא את חייך. הוצאת אור-עם.
6. ויקי-רפואה, כרך מערכת העיכול
7. סורוקי א.מ. "חוכמת הקישקע". הוצאת פוקוס 2007.
