שיר:

רְסִיסֵי זִכָּרוֹן/ יעקב ברזילי

 

 

יָשַׁבְנוּ לְמַרְגְּלוֹת עֵץ בַּיַּעַר, שֶׁהָיָה שׁוֹשְׁבִין אַהֲבָתֵנוּ

מִשְׁמַר כָּבוֹד שֶׁל עַנְנֵי סְתָו לִוּוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

אֲשֶׁר צָנַח תָּשׁוּשׁ לִמְצוּלוֹת הַנָּהָר.

לֹא הֶחֱלַפְנוּ מִלָּה, לְכָל אֶחָד הָיָה דוֹבֵר מִשֶּׁלוֹ

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי צָמֵא, עֵינַי שָׁתוּ אוֹתָךְ לִרְוָיָה

בְּעוֹד פָּנַיִךְ הוּצְפוּ אַדְמוּמִית,

יָדֵךְ הַמְּהַסֶּסֶת מֵאֲנָּה לְהִפָּגֵשׁ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

כְּשֶׁחָצִינוּ אֶת גְּבוּל הַדִּמְדּוּמִים, צִנַּת עֶרֶב יָרְדָה עָלֵינוּ

צָלַף בָּנוּ הַיּוֹרֶה, כְּמִי שֶׁעָלוּ עַל מַאֲרָב,

פָּרַשְׂתִּי לָךְ מַרְבָד עָלִים לְהִשְׂתָּרֵעַ, בִּקַּשְׁתְּ לְהִתְכַּסּוֹת בִּי.

כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, צִרְצָרִים שָׁרוּ סֵרֵנָדָה.