מאמר:

על פרשת  מסעי/ אורית כרמל רפאלי

התכנית "חתונה ממבט ראשון" הסתיימה השבוע, והמילה השגורה ביותר בפיהם של המשתתפים בה היתה ה"מסע" שעברו לתחושתם בדרך אל הזוגיות המיוחלת. מהו מסע?

פרשת "מַסְעֵי" היא הפרשה המסיימת את החומש הרביעי (ספר במדבר) ומסכמת את 42 המסעות שעברו בני ישראל מצאתם מארץ מצרים ועד כניסתם לארץ. 40 שנות הליכה "במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב' 2) תומצתו ל- 49 פסוקים,  42 ציוני מקום המוצגים בתבנית "ויסעו מ... ויחנו ב...". למשל, "וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה, וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת, וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה. וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה, וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ. וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ, וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה" (במדבר ל"ג 18-20). למעשה, ספר במדבר מוסר לנו ידיעות על מסעות בני ישראל במדבר מהשנה הראשונה והשניה לצאתם ממצרים, ומשנת הארבעים ואילך (ראב"ע), ואין לנו כל ידיעה על מסעם במשך 38 שנים. והנה, בפרשה האחרונה מצוינים המסעות כולם, בשמות שאת רובם לא נדע למקם בוודאות על המפה, מקום-מקום, שֵם -שֵם, מוליכים אותנו איתם, כמו כדי לעורר זיכרון קולקטיבי. מה הטעם בתזכורת זו לסיכום המסע?

לערך הזיכרון משמעות עמוקה בתרבות היהודית. אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, לזכור את שעשה לנו עמלק, לזכור את מתן תורה. בהנחלת הזיכרון יש מעשה חינוכי. אדם הסוקר את עברו על ההצלחות והקשיים שעבר בדרך, רגעי הכשל ורגעי הצמיחה, עשוי למצוא בהם ערך להווה ולעתיד שלו.

מעניין שרבים מקבלים את ציווי הזכרון ביתר קלות כאשר מדובר בענייני המדינה, ומתקשים לקבל זאת בעניינים הקשורים לתורה. "חשיבותם של הערכים הדמוקרטיים לזיכרון הלאומי הם צו השעה", אומרת תמי הופמן, מנהלת התכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "על אנשי החינוך מוטלת המשימה להנחיל ערכים אלה לדורות הבאים, ולקיים דיון במגוון המשמעויות והלקחים העולים בתקופה זו [...]". גם התורה מצווה עלנו להנחיל זיכרון. אנו מתבקשים על-ידה לזכור ולהפיק לקחים, לזכור וללמוד, לזכור ולהכיר תודה, לזכור ולהישמר.

בעצם החניה ("ויחנו") טמון מסע גם כן. לפי רש"י עולה מהפרשה שבני ישראל לא היו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל אותן ארבעים שנה כמו לא היתה להם מנוחה. יתרה מכך- לפי רש"י לא היו נעים ונדים ברוב שנות הגזירה. ואם כן, גם בחניה יש מסע. אפשר לראות ב"מסע" בזמן החניה מסע פנימי, רוחני, התקדמות מנטלית.

במשך ארבעים שנות מדבר מתחלף לו דור. דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו, וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר שיכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. בין חילופי המשמרות האלה מוזכרים מותו של אהרון וקבורתו בהֹר הָהָר. שני ההורים, אהרון שייצג עבור בני ישראל את דמות האם ומשה שייצג את דמות האב, נמצאים בסיום תפקידם. התנועה הציונית עשתה שימוש באתוס זה, מתוך תפיסה כי יש להתנתק מ"דור המדבר", המבוגרים בעלי האחיזה הגלותית ה"דוויה", לטובת בניית חברה בריאה וחדשה, צעירה ומתוקנת. השאלה העולה מעצם מעשה שכזה היא האם מנתקים את הזכרון, המסורת והשושלת מדור מסויים עם מנטליות מסויימת, או מ"דור המדבר" (העולים) כולם. בתיה שמעוני מתייחסת לשאלה זו במאמרה המצוין "מבבל  למעברה". בתפיסה הפוסט-ציונית שקולותיה נשמעים כיום, קיימת ביקורת על הגישה ההיא שמחקה את תרבות המוצא של העולים החדשים.

עיתוי הקראתה של פרשת "מַסְעֵי" בזמן זה של בין המצרים, שבוע לפני ציון אבל ט' באב, עשויה לתת טעם נוסף לסיכום המסעות. לאמור- על סף ציון חורבן הבית זכרו את סף הכניסה לארץ. טעמו את טעם המדבר, דעו מאין באתם, דעו מה הסכנות הכרוכות בוויתור על הארץ, חושו את קשיי המסע ותחושת אינסופיותו, ראו מה קצר המרחק בין יש לאין, בין קיום לחידלון, בין בניה לחורבן, ולמדו מכך. התייחסו למסע כדרך של ריפוי, תיקון ולמידה.

כמו כדי לקבוע קץ למרחב המדברי נמסרת בהמשך הפרשה מסגרת של גבולות: גבולות הארץ בין מדבר וים, חלוקת הארץ ל שנים-עשר חלקים לשנים-עשר השבטים (יש שלושה עשר שבטים, אך שבט לוי לא מקבל נחלה), ומול ארבעים ושניים מסעות- ארבעים ושתיים ערים המיועדות ללויים, ו-6 ערים נוספות שישמשו ערי מקלט. סה"כ 48 ערים.

גבולות מטבעם נוטעים ביטחון, זוהי עובדה ידועה מתחום הפסיכולוגיה החינוכית. המסגרת והגבולות המוצגים בפרשה מקנים איזו נחת רוח וביטחון. נוסף להם מועלים בפרשה שני עניינים נוספים שראוי התעכב עליהם. ראשית, קביעת שש ערי מקלט (בצר, רמות בגלעד, גולן בבשן, קדש, שכם וחברון) המאפשרות למי שמכונה "מכה נפש בשגגה" לעבור גם הוא דרך (מסע) של כפרה בעיר שתקלוט ותגן עליו מפני נקמת "גואל הדם", קרובו של הנרצח המבקש לנקום את מותו. התורה שאפשרה עוד קודם לתת פורקן ליצר הנקמה הזה, שמה כעת סייג. תיקון ל"גאולת הדם" שהיתה נהוגה בקרב בני ישראל, ומבחינה בין רוצח בכוונה תחילה לבין רוצח בשגגה, מכִּירה בהריגה ללא כוונת זדון. עצם קביעת ערי המקלט משיגה שתי מטרות- מחד מאפשרת להורג בשגגה תיקון, ומאידך מניחה זכות לנקום מיתת קרובים, ומשחררת את קרוב המשפחה מתחושת האשמה כאילו לא עשה את המוטל עליו.

העניין השני עוסק בחמש בנות צלופחד שעבורן נקבע כבר קודם בצעד תקדימי שיוכלו לרשת את אביהן ולא תיגרע זכותן לקבל נחלה (פרשת פנחס). בפרשה שלפנינו נקבע מעין סייג, כלל חדש המחייב אותן להינשא בתוך השבט (מנשה) על מנת שלא תיגרע נחלתו. אין בתיקון שנעשה כדי לפגוע בהישג המרשים של אישה יורשת בדיני הירושה, אלא לראות בטובתו של השבט כולו.

שני המקרים מדגימים בעיני את חשיבות הגמישות והדעת הפתוחה. גם אחרי שנקבע "חוק" בישראל, הרי שאפשר בדרך ההלכה לבצע התאמה, שאינה עומדת בסתירה להלכה הקודמת, אך מתאימה אותה לזמן, למצב ולמקום. כמו ללמדנו דוגמה לגמישות אלוהית. מתוך עיונים באגדות החורבן בספר "על מה אבדה הארץ" (הרב בני קלמנזון) עולה כי הנוקשות והנוקדנות היא שהביאה עלינו את חורבן הבית, ולא רק שנאת חינם כפי שנהוג לומר. רבי יוחנן בן זכאי  מנחה אותנו- "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה". מפחד במשמעות של זהיר, גמיש, ההפך מקשיות הלב.

לקראת ט' באב כדאי להפנות מבטנו למחשבה כי לעתים בבלי דעת בזמן שאנחנו עושים צדק עם ערכים ואמונות מסוימים, אנחנו גורמים עוול ואי צדק לערכים ואמונות אחרים. עלינו להיות רגישים, ערים ומודעים לתמונה השלמה בכללותה. המסע לארץ הוא גם מסע לצדק, ועלינו כולנו לשאוף שיתקיים.