שיר:

חופים / אורית קירי

 

הַיָּם עוֹזֵב אֶת הַחוֹפִים

בְּשֶׁקֶט, בִּדְמָמָה.

בְּלִי הַבְטָחוֹת וְיִסּוּרִים

וּבְלִי מִלּוֹת פְּרֵדָה.

 

מוֹתִיר תָּמִיד מֵאֲחוֹרָיו

עַל חוֹל עָיֵיף מֵעֲזִיבוֹת

קְרֹם דַּק כְּמוֹ קֶצֶף שֶׁל חָלָב

מָלוּחַ מִדְּמָעוֹת.

 

הַחוֹל הָרַךְ וְהַחַמִּים

נִשְׁאַר פִּתְאוֹם עֵרוֹם

וְסוֹדוֹתָיו נִהְיוּ שְׁקוּפִים,

צָפִים עַל פְּנֵי הַקְּרֹם.

 

אַךְ כְּמוֹ צִפֹּר, שֶׁלֹּא תִּשְׂרֹד

בְּלִי רוּחַ וְשָׁמַיִם,

יוֹדֵעַ חוֹל שֶׁהוּא יַחֲזֹר

חִבּוּק נֶחְשָׁק שֶׁל מַיִם.

 

בַּהֲמֻלַּת נִפּוּץ גַּלִּים

פָּרוּעַ וְעָייֵף

יִשּׁוּב לִיפֹּל עַל הַחוֹפִים

כָּנוּעַ וְאוֹהֵב.

 

כְּאֵב צוֹרֵב שֶׁבַּפְּרֵדָה

יִמּוֹג וְיִשָּׁכַח

עִם שׁוּבָתָהּ שֶׁל אַהֲבָה

לִבְּךָ לָעַד יִפְרָח.