פרק מספר:

שורשים במים / עדי בינס

 

 

1

שלשום, יומיים אחרי יום הולדתי האחת עשרה, נודע לי שאני מאומצת. ישבנו ליד השולחן הקטן בבית שלנו בקיבוץ, אבא, אימא ואני, ללא אחותי הילה, ואז הם הנחיתו עליי את הבשורה. כשהם סיימו לדבר הבנתי שמרגע זה החיים שלי אמורים להשתנות, להתחלק לחיים של "לפני" ו"אחרי", אבל לא ממש הרגשתי ככה. גם לפני הבשורה לא ממש הרגשתי שייכת למשהו, ואולי היא אפילו שחררה אותי. מאותו רגע הבנתי שאני באמת לא שייכת למקום הזה ונפתחה לי בראש ובלב שאלה חדשה, לאן אני כן שייכת?

אימא תמר ואבא שלמה הם לא המקום שבו התחילו חיי. לפעמים אני מרגישה רק כמטיילת בתוך החיים שלי ולא ממש חלק מהם, ואני חושבת שהבשורה הזו הסבירה חלק מתחושות הזרות שקיימות אצלי.

בזמן שהם דיברו בהיתי בקערה הקטנה שמונחת על השולחן, שהיו מונחים בה פלחי תפוז יפים. כל יום אחרי הצוהריים אימא שלי חותכת פירות לצלוחית קטנה ושמה על השולחן. הכניסה הביתה היא רגע של רגיעה, שיחד עם ריח הפרי, נותנת לי תחושה מוכרת ונעימה של בית. מיקדתי את העיניים בתפוז כי לא ידעתי לאן להסתכל ומה להגיד, כששני מבוגרים שכל החיים חשבתי שהם הוריי, מסתכלים עליי ומצפים לתגובה. לא רציתי לדבר ולא ידעתי מה אני מרגישה, אז שתקתי. אחרי דקה ארוכה של שקט הרמתי את עיניי ושאלתי אם אני יכולה לצאת החוצה.

מייד כשסגרתי את הדלת מאחוריי לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי ללכת. פשוט ללכת. לא כל יום מקבלים הודעה כזו, ולא ידעתי מה בדיוק לעשות עם עצמי. דקות ספורות התלבטתי ואז החלטתי שאלך כמו שאני אוהבת – לטבע. לכיוון השדות. להתרחק, לברוח, אולי זה האינסטינקט של חיפוש הבית האמיתי שלי. השדות האלה, שבילי הבטון הסדוקים של הקיבוץ, מוכרים לי לפרטי פרטים. חציתי אותם, עברתי את חדר האוכל, דרך בית הקשישים ומגרש הכדורסל וירדתי במורד השביל המוביל אל המטעים. כשהגעתי לפרדס הלימונים שקעתי פנימה, נעטפתי בירוק, מלמעלה ומהצדדים. עצי לימון עם עלים, שכשממוללים אותם קצת מתפזר ריח רענן. גם האדמה חיבקה אותי. התקרבתי אליה ורציתי לשאול אותה מאיפה באתי, היא הרי הייתה פה תמיד, היא כבר ראתה הכול. הרגבים קשים אבל הם חברים, וכשאני לוקחת אחד בידי ולוחצת עליו קלות, הוא מתפורר לאדמה והאדמה מתמזגת עם ידיי, נשפכת מהצדדים וחוזרת למקומה.

שכבתי לי בפרדס, הסתכלתי מעלה והבנתי שמשהו גדול קורה לי כעת. העלים הירוקים והיפים נעו מצד לצד בעדינות, חלקם כהים, אחרים צעירים-בהירים. הבטתי לצדדים וראיתי את הגזעים. אני אוהבת להסתכל על הגזעים בזמן שאני שוכבת על האדמה, הם כל כך דומים וכל כך שונים. מצד אחד הם נראים נטועים באותה השורה בדיוק ומצד אחר מסתירים זה את זה וכל אחד בנוי בצורה שונה, אין גזע אחד דומה לאחר. אני אוהבת להסתכל גם על המפגש שלהם עם האדמה בחלק התחתון. הם חודרים אליה אך לא מכאיבים לה. אני לא תמיד יודעת מה היה קודם, האדמה או העץ, נראה כאילו זה קרה ביחד, כמו נס של הטבע. האדמה והעץ לא מפריעים זה לזה, כל אחד מפנה מקום לשני. וכשאני מסתכלת למעלה, גם החיבור עם הענפים וגם העלים הנמצאים בקצה הם פלא, למרות הצפיפות, כל אחד במקומו. הענפים מצד אחד נוקשים ומצד שני לא מפריעים לאחרים, וכך גם העלים היוצאים מתוך הענפים הדקים, הם מתואמים, נוגעים זה בזה אך לא פוגעים. תמיד כשאני מסתכלת על הטבע, אני חושבת כמה אנחנו, הילדים, האנשים, יכולים ללמוד ממנו, כמה הוא חכם.

אני ילדה מאומצת, נפלה ההכרה. אבל העדפתי לא לדעת איפה נולדתי, מי היו ההורים שלי ולמה הם מסרו אותי.

לסיפורים ששמעתי על ילדים מאומצים, אף פעם לא היה סוף טוב. אני לא רוצה להיות סיפור לא טוב. אני אוהבת את ההורים שלי, את הבית שלי, את הקיבוץ ולא רוצה לדעת שאני לא שייכת לכל הסיפור הזה. לפעמים אני מרגישה אדם מבוגר בגוף של ילדה, ולא ממש נמשכת לדברים שילדים בגילי אוהבים. זה תמיד דורש ממני מאמץ, להתאים את עצמי לילדות, אז עכשיו, חשבתי, אני גם אצטרך להתאים את עצמי למקום שלא ממש צמחתי בו. הולך להיות יותר קשה, חשבתי לעצמי.

לא רציתי שיחזירו אותי למקום אחר, גם לא במחשבות. שלא יכירו לי עולם אחר. העולם הזה די גדול בשבילי.

הסתכלתי על העצים כדי להשקיט את המחשבות. אם הם מצליחים לחיות ולצמוח, גם אני יכולה. נטועים עמוק בתוך האדמה, מצמיחים שוב ושוב כל שנה ענפים ופירות חדשים, וגם כשאין מים הם שורדים. אם הם יכולים – גם אני יכולה. אני אשרוד את החיים האלה. אתמודד איתם.

אולי הגעתי מכפר של אינדיאנים ואימא שלי היא רקדנית השבט עם נוצות וסרט בשיער? אולי היא אישה מצליחה עם קריירה במדינה מתקדמת ולא התאים לה לגדל את התינוקת שלה כי לא היה לה זמן? אולי ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים ולקחו אותי מבית החולים לבית יתומים וחיכו שיבוא הזוג שירצה אותי? המון שאלות רצו לי בראש והרגשתי חור שמתחיל להיפער בתוך הבטן, ומייד אטמתי אותו. נשמתי את ריח הלימון שפוררתי בתוך הידיים שלי, והפכתי כולי לריח לימון. אני נחה בריח לימון, אני חיה בריח לימון, שילוב של חמיצות ותקווה.

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, עד שקמתי והתחלתי אט-אט ללכת. רגבי האדמה שנצמדו לי לבגדים לא הפריעו לי ללכת. צעדתי ישר בתוך הפרדס באותה שורה, עד הסוף. שם יש סלע ענקי שעליו אני אוהבת לשבת. . הכנרת היפה. כל יום יש לה צבע אחר, כל יום היא במצב רוח אחר ונראה לי שיש לה הרבה סודות. אני מספרת לה את הסוד שלי: אני ילדה מאומצת.

למוחרת בבוקר הכול התנהל כרגיל. אימא הכינה לי תה. הסתכלה אליי במבט אוהב ומחבק. היא גם לא רצתה ללחוץ עליי, אבל הרגשתי שהיא רצתה ש"נדבר על זה". הרגשתי שאני חייבת לשתף אותה במשהו. הסתכלתי עליה ואמרתי, "אימא, אני אוהבת אותך. אני לא רוצה לדעת מאיפה הבאתם אותי ולמה... אני גם לא כועסת, אני רק רוצה שנמשיך כרגיל את החיים שלנו".

אימא חיבקה אותי חיבוק של אהבה, התחברנו ממש והרגשתי את הדמעות עולות וממלאות את עיניי. גם לאימא זלגו דמעות, אבל זה לא הפך להתייפחות. הייתה הסכמה בשתיקה שאנחנו לא ניסחף עכשיו עם הכאב הזה. אחותי הילה עמדה קרוב אלינו והסתכלה עלינו במבט סקרן. הבנתי שגם היא כבר יודעת. לא היה צריך יותר מדי מילים. נתתי גם לה חיבוק גדול. אני אוהבת אותה מאוד, חשבתי, ושמחתי שהסיטואציה מסתיימת כי צריך להתכונן לבית ספר.

בזמן שהתארגנתי לצאת הצצתי במראה, רוצה ולא רוצה לראות את עצמי החדשה. לבחון אם אני דומה לאימא ולאבא שלי. הצבעים דומים. עיניים חומות, עור בהיר ושיער שדומה לשיער של אימא, גלי וסוער. המשכתי לעמוד ולהתבונן בעצמי. חשבתי שאולי אפשר כמו בסרט בדיוני דמיוני להוריד את המראה ולראות מה היה קודם, מאין הגעתי. נגעתי במסגרת בניסיון לחוש את האפשרות הזו שמאחוריה ישנה רכבת שתיקח אותי למי שאני באמת, אבל ידעתי שאני שוב סתם גולשת בדמיונות.

האמת היא שגם שמעתי פעם שילדים מאומצים לא יכולים לדעת מי ההורים האמיתיים שלהם עד שהם גדלים. לא רציתי לשמוע "לא", אז החלטתי לא לבקש. לפעמים חוסר ידע נותן יותר כוח.

כשנכנסתי לכיתה ידעתי שאני לא רוצה לספר, שאני לא רוצה שידעו עליי את הדבר החדש הזה – שאני מאומצת, אף על פי שהכיתה שלי היא כמו משפחה. כולנו ביחד מאז שנולדנו. התקלחנו יחד מגיל שלוש בגן, עשינו יחד טיפולי כינים והסתובבנו בקיבוץ במגבת עם נפט על הראש, ביקרנו זה אצל זה כל יום, הכרנו את האחים, טיילנו ואכלנו יחד, ידענו זה על זה הכול – על הילד שעוד מרטיב בלילה, על זו שמוצצת אצבע למרות  על רועי שיש לו רק אימא כי אבא שלו עזב אותם כשהיה תינוק.

התיישבתי במקום שלי, ליד מיכאל, הוצאתי את הקלמר ושמחתי שמתחילים ללמוד. בזמן שעבדנו המורה עברה בינינו, וכשהיא עמדה מאחוריי הרגשתי על גבי ליטוף חם והיא שאלה, "מה שלומך היום, רות?" לפי האופן שהיא שאלה והמבט, ניחשתי מייד שהיא כבר יודעת. אבא ואימא סיפרו לה. זה כמו קוץ בלב בשבילי, כי זה עשה את הסיפור הזה ליותר אמיתי. עניתי מייד, בלי להסתכל עליה, שאני בסדר. התכוונתי להגיד בעצם שאני לא רוצה לדבר והיא הבינה.

בהפסקה, כמו בדרך כלל, לא מצאתי מה לעשות. רוב הילדים שיחקו בחוץ בכדור. אני לא אוהבת את המשחקים האלו. הריצות, הקפיצות, הצעקות. עכשיו, כשאני יודעת שאולי אני אינדיאנית, אני מבינה את זה יותר. הלא לאינדיאניות אין הפסקות לשעשוע, הן לא צריכות הפסקה ממשהו כי הן חיות בתוך רצף אחד של חיים. בתוכי אני גם ככה, בלי הפסקות בין לימודים למשחקים, אני כל הזמן בלימודים ובמשחקים, זה הרי אותו הדבר.

לפעמים בהפסקות אני אוהבת לשבת בחוץ ולהתבונן בילדים משחקים. אומנם אני לא אוהבת את ההמולה, אבל כשאני מסתכלת מהצד זה לפעמים אפילו נחמד. אם הייתי בכפר שלי, האינדיאני, אולי הילדים היו גם מסתובבים וקופצים כך, אבל במקום אחרי כדור מגומי היו קופצים אחרי כדור מענפים יבשים שהם דחסו וחיברו זה לזה.

מיכל, שאני קוראת לה מיך, שהיא החברה הטובה שלי, קראה "נו, בואי כבר לשחק, למה את תמיד יושבת בצד כמו זקנה?" ומשכה בידי, אבל הגוף לא רצה לזוז. כמו גוש ישבתי, ולא הרגשתי כבדות, להפך, ההרהורים על הכפר האינדיאני שלי הכניסו בי קלילות ורצון לעצום עיניים ולפקוח אותן במקום אחר.

אחר כך הלכנו לפינת החי. אני אוהבת לטפל בחיות, אני אחראית לקביות ולהאכלת החמורים. המורים שלנו תמיד אומרים לנו שחשוב ללמוד לקחת אחריות ולהיות מחוברים לטבע ולבעלי חיים. אני אוהבת ללכת לפינת החי, אף שלעיתים הריח שם חזק ודחוס, לפעמים חיות מתות וקשה לי לראות את זה. עם הסוד החדש הזה שהחזקתי פחות מיום אחד, התייחסתי אחרת לכל הדברים האלה. כשנכנסתי לתא של הקביות גיליתי שקביה אחת מתה. היא בדיוק הייתה אחרי המלטה. ניבה, האחראית לפינת החי, הרימה אותה עם כפפות והוציאה אותה החוצה, והגורים המשיכו לחפש אותה. היא נתנה לי משימה להאכיל אותם, התיישבתי לי על החציר היבש והאכלתי אותם. הם קפצו עליי והיו קצת מסריחים, אבל אני הבלגתי והשתדלתי לא להיגעל, כי ידעתי שרק עכשיו הם איבדו את אימא שלהם. שאלתי את עצמי אם הם יזכרו שהייתה להם אימא, או שיתחברו לקביה אחרת במקום. לא ממש ברור איך זה משפיע אצלם.

יצאתי מהכלוב שלהם, הייתי צריכה אוויר פחות דחוס, והלכתי לשטוף את הפנים. אני אוהבת להרגיש את המים על הפנים שלי, אז אני שוטפת אותם כמה פעמים ביום. משם המשכתי לארוחת צוהריים. בחדר האוכל, כשראיתי את המגש של העוף, זיהיתי את הצורה של התרנגולת, את קו הגוף שלה פרוס לו אפוי על מגש הכסף הגדול, ופתאום עלתה בי בחילה נוראית – אימא תרנגולת שוכבת לה מתה בתוך תבנית כסף גדולה, וילדים מעמיסים אותה לצלחות שלהם לצד פירה ואורז שומני. לא יכולתי לראות את זה. הסחרחורת והבחילה התגברו. המגש נשמט מידיי, רצתי לשירותים והקאתי.

יותר מדי אימהות מתות ליום אחד.

בצוהריים בחדר הילדים אנחנו ישנים כולם ביחד עד לשעה ארבע ואז מתפזרים לבתים. למרות הבחילה והעייפות והגעגוע לאימא שלי עם הנוצה, לא הצלחתי להירדם. בחוץ הייתה דממה. פתחתי בשקט את החלון, קפצתי ממנו החוצה וברחתי. דמיינתי שאני מחפשת את אימא שלי. האימא שלי. זו שנולדתי ממנה באמת. היה מפחיד בחוץ, אבל לא פחות מפחיד לדעת שיש לי אימא אחרת. רצתי על המדרכה עד שמצאתי מקום מחבוא. דמיינתי שאני בורחת בכפר שלי מאיזה טיגריס שעוקב אחריי.

מעמדה גבוהה שמצאתי במרומי המגלשה הכחולה הסתכלתי על הטיגריסים הקיבוצניקים שעברו בשביל, בלי שידעו שכמה מטרים מעל ראשם יושבת ילדה יתומה, מאומצת, לא באמת שייכת. אין לי מקום בקופסה הקטנה הזו, חשבתי. חשתי לא נוח, רציתי להניח את העצמות שלי על משהו. נשכבתי על הגב. זה היה מרחב כל כך קטן שהראש שלי התקפל פנימה והרגליים התקפלו כלפי הבטן, כמו עובר. זה היה דווקא נעים. מרגישים ככה את הגמישות של הגוף. הפלסטיק הכחול עטף אותי כמו רחם. אף אחד לא הרים מבט מעלה, אל קופסת הפלסטיק שבקצה המגלשה. אף אחד לא דמיין שיש שם ילדה ועוד בין השעות שתיים לארבע. עצמתי עיניים ופתאום זלגו להן דמעות.