פרק מספר:
שומר אמונים/ אריה קרישק
בחבטה סגר את האלבום והניחו על השולחן שמאחוריו. הוא שיכל רגל על רגל והביט בה במבט ארסי וקר. הו, כמה שטם אותה! מיום ליום גברה הטינה המרה בתוכו. כיס הרעל שהלך ותפח מאיים להתפוצץ. ביקש לאבדה, להיפטר ממנה בכל מאודו. עד לשוויץ הרחוקה רדפה אחריו עקרת הבית הנאמנה, מאיימת לחנקו בסינורה המוכתם ובדדיה הנפולים...
היא נרעדה והז'ורנאל נשמט מידה צונח אל השטיח הדק. היא הביטה בו בעיניים קרועות לרווחה, מתחננות, מלאות ערגה אילמת. פיה פעור לרווחה, לסתה התחתונה רפויה, משווה לפניה מראה של ברווזה שוטה שאינה יודעת דבר מלבד לגעגע, גע-גע-גע..
"חמישה ימים .." אמרה קלרה," והוא לא... בא.
"סתמי את פיך!"
למרות שהייתה מורגלת, בחודש האחרון, לתגובות כגון אלה, לא יכלה להתרגל לפגיעתן, המתאכזרת, והיא נרתעה לאחור בבהלה, מחווירה ומתאדמת, כעורה מאוד בעלבונה הטרי.
"אבל אני רק... הרי כבר הגיע לארץ, המברק אמר ש...הו, יכין, מדוע הוא לא בא אלינו?"
יכין הפנה ראשו ממנה. לא היה כל טעם בוויכוחים איתה. פרט לכך, הייתה אמת בדבריה, היא שבה והזכירה לו את העובדות המרות, להן לא יכול להתחכש. עובדות אלו די היה בהן כדי להטריף את דעתו והוא חשש כי אלה סימני המחלה המוזרה, השבה אליו, והנה עוד מעט ייפול שוב, ברחוב, מעל המרפסת או בתוך הבית.
במו עיניו ראה את פרום מגיע אל שדה התעופה.
הוא עקב אחריו, במכונית שכורה. עד לבית המלון הקטן ביפו, לשם נסע פרום משדה התעופה.
שוב ושוב העלה את זכר הראיה הראשונה, המבט הגנוב מהקומה העליונה, כמו מרגל, מאחורי דלת זכוכית.
מרחוק נראה פרום כאילו לא השתנה כלל וכלל. אותה הקומה הגבוהה, הפנים הקשות, השפם השחור והעבה. מדוע נסע אל בית המלון? מדוע לא בא היישר אליהם?
לפחות יכול היה להתקשר בטלפון או ב...
ואולי הייתה זו שגיאתו שלו, שלא התגלה מייד, שלא נהג כמנהג הכל וקיבל את פני הבא, אבל-הרי לא יכול, פשוט לא יכול... ההתרגשות הייתה גדולה מדיי.
האם חושש פרום מדבר מה? האם מבקש הוא להעמידו במבחן, אותו, את יכין, ידידו הטוב ביותר, האם...
הוא קם והחל מתהלך בחדר. לאחר כמה סיבובים עקרים על פני השטיח פנה אל המטבח וביקש למצוא משקה קר להרטיב את גרונו היבש: האישה מיהרה אחריו:
"עליך להתקשר אליו, יכין... לטלפן או... אני לא יודעת, אולי קרה דבר מה... אולי הוא כועס עליך, האם קרה משהו בפרידתכם או... לך והבא אותו, יכין..."
הוא פנה אליה ופניו התעקמו בשאט נפש, והמילים כמו ניתזות מבין שפתיו. "יצור עלוב וחסר בינה שכמותך! אישה מטופשת, כמה עוד אוכל לשמוע לך...כמה? בלמי את פיך ולא... ולא...
קלט את מבטה המבוהל שניבט בו מלמטה והבחין באגרופו המונף מעל לראשה. ידו צנחה, חסרת חיים, לצידי גופו, נחבטת בירכו, בקול לאה ויבש אמר:" מדוע את מקשה עליי כל כך? מדוע את מוסיפה ומאמללת אותי בשאלותייך, ביבבות האינסופיות שלך? האם לא די בכשלון האיום והמטופש הזה של נישואינו...האם לא די בכך שאת רואה אותי בנפילתי? אני מתחנן לפנייך, אני דורש ממך, אם יש בך עוד שמץ של הבנה אנושית, שתקי,שתקי! אל תדברי אליי, אף מילה, אף הגה.. אינני יכול לשאת את קולך.."
