פרק מספר:
בחירתו של נורמן/ אלון – איתן משרוב
הוא מנסה לפקוח את העיניים. תנועת העפעפיים הנפתחים מסיבה לו כאב חד, חותך. נדמה לו שהוא שומע קול מעיכת נייר, כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים בדבק מגע. הוא עוצם את העיניים ופותח אותן שוב באיטיות, צריבה, חריכה. מתוך הכאב הוא מסוגל לראות שהוא נמצא בחדר חשוך. הוא שוכב על הבטן, על רצפת בטון חשופה, הוא עירום, קר לו, לצדו מושלך זוג נעליים צבאיות גבוהות, ועליו זרוקים גרביים ותחתוני בוקסר קרועים. ליד הקיר יש מכנסי דגמ"ח וחולצת כפתורים צבאית מקומטת. הוא מנסה להרים את הראש אבל כאב חריף מצליף בעורפו.
הלשון שלו מיובשת, הוא דוחף אותה אל הרצפה הקרה ומלקק, והלשון הצחיחה נעשית לחה. הוא יכול עכשיו להזיז את הראש לאט מצד לצד מבלי שיחוש שהוא מתפוצץ לו בפנים. הוא בולע רוק ומנסה להביט סביבו. מימינו ומשמאלו יש חלונות סגורים, אשר דרכם חודר לחדר אור חיוור. הוא מרים באיטיות את הראש מהרצפה ורואה פיסת שמיים כהה. הכאב הולם בו שוב וראשו צונח על הרצפה, כוכבים מתפוצצים לו בתוך העיניים.
הוא מנסה להבין אם זו שעת בוקר מוקדמת או שעת שקיעה. על הקיר תלוי שעון שמורה על השעה חמש, והוא מסיק מכך כי זו שעת בוקר מוקדמת. הוא מנסה לאסוף את עצמו ולהתיישב על רצפת הבטון, אבל הכאב המפלח את ראשו מצמיד אותו חזרה לרצפה. הוא מנסה להתקפל לתנוחת עובר כדי להפחית את הכאב.
הוא מבחין במיטת ברזל צמודה אל הקיר, ומשעין את הגוף על כפות הידיים ואחר כך מכופף את הברכיים וזוחל אל המיטה. נחשים מתרוצצים לו בגוף. הוא מפיל את עצמו על המיטה אבל הגוף שלו קר כמו גופה של איש מת.
הכאב בראשו קהה מעט, ובעודו שוכב על הגב, על השמיכה הצבאית האפורה, הוא יכול לראות כי ליד המיטה ניצבת שידת מגירות לבנה. האור בחדר נעשה פחות חיוור. הוא מנסה להתיישב, פטישים הולמים בראשו אבל הוא מתעקש להביט סביבו, החדר שט לו מול העיניים אך הוא מצליח להבחין שמעבר לשידה יש מיטה נוספת, זהה לשלו, ואחריה קיר ודלת חצי שקופה מימין, שעליה כתוב "מרפאה" בכתב ראי. אל הקיר צמוד ארון מתכת גבוה בן שתי דלתות בצבע לבן, שעליו כתוב "תרופות". על הרצפה, ליד הארון, נמצאת כומתה צבאית מעוכה ומעיל דובון. במרכז החדר שני כיסאות הפוכים, שולחן רבוע לבן, חבלים ובדלי סיגריות בכל מקום.
הוא מנסה לעמוד, אך החדר חג סביבו והוא מתיישב שוב. הוא מבין שהוא במרפאה אבל לא מצליח להיזכר מה הוא עושה שם לבדו בשעה כזו. בחוץ שקט מוחלט. הוא קם שוב, אך הכאב ברכות חותך לו את הראש לשני חלקים.
משמאל לדלת תלויה מראה. הוא מתקרב, ובאור הבוקר העולה נחשף אליו פרצוף מעוך, מכוסה בדם קרוש. מבועת הוא נסוג לאחור, החדר סוגר עליו והוא נופל. הוא מוצא את עצמו שוב על הרצפה ומבין שאולי התעלף לכמה שניות. הוא מכריח את עצמו לעמוד, אבל איך ?
בקצה החדר יש כיור והוא מתקרב בזחילה, מתרומם, נשען עליו, פותח את הברז ומניח למים הקרים לשטוף את הפנים. המים טובים לו, והוא מזה מהם שוב ושוב על פניו.
הוא נפנה להביט בחדר. עכשיו החל להיזכר. הוא לובש את המכנסיים והחולצה, ואחר כך נועל את הנעליים, מרים מהרצפה את מעיל הדובון, מצמיד אליו את הכומתה, פותח את הדלת ויוצא מחדר המרפאה אל אוויר הבוקר הצלול ואל המסדרון הרחב של בניין הטיגארט בן שתי הקומות, שכמוהו נבנו נוספים בידי שלטונות המנדט הבריטי, ואשר שימשו כמצודות קישור והגנה.
הוא נעצר פתאום. תחתוני הבוקסר שלו נשכחו בחדר. להרף עין הוא מהסס, אבל מחליט לא לחזור לשם וממשיך למדרגות היורדות אל חצר המסדרים. קר ושקט בחוץ, הוא צועד אל עמדת הש"ג המנומנם, שלא מבחין בפניו החבולים ובהליכתו המתנדנדת. הוא מברך את השומר לשלום במנוד ראש ויוצא מהבסיס אל כביש אספלט צר, המתפתל בין עצי ברוש עבותים ועצי זית עתיקים, ביניהם ומאחוריהם שדות חרציות צפופים ופרגים אדומים.
הוא שואף לקרבו את ריחו הקריר של הבוקר ואת ריח העצים והשדות הרטובים מטל. לפניו נפרשים גבעותיה ובתיה של העיר חברון. על אף שהוא מתקשה מאוד בהליכה הוא מרחיב את צעדיו עד שנשמע קול טרטור מנוע רכב מאחוריו. הוא מסתובב אל ג'יפ צבאי שעוצר לידו ונהגו מציע לו טרמפ לירושלים. הוא נענה מיד ומתיישב ליד הנהג, ששואל אותו לפשר החבלות בפניו. הוא עונה שהתגלגל במדרגות של המצודה בבסיס והוא בדרכו לבית החולים הדסה. תמונת הלילה מתבהרת אט אט בראשו.
